לפעמים יש את הרצון הזה לפעול ספונטני בלי לתכנן כלום, ממש לעשות דברים ושהכל יצא פרפקט כמו כפפה ליד. אבל מצד אחר זה מקלקל את התכנון והתכנון הולך באיזשהו מקום לבירא עמיקתא והיפכא מסתברא ובעצם האדם לא עושה את מה שהוא רצה. מצד אחר, התכנון גורם לאדם לחשב כל צעד שלו והספונטניות רוצה להתפרץ ונשארת כמו פי הר געש שעומד להתפרץ וגם דבר זה משאיר טעם לא טוב.
זה כמו אדם הנמצא באוטובוס נניח לצורך העניין בדרך להוד השרון ו"הופכים את הדרך" והאוטובוס מגיע לכיוון ההפוך שלו. ואז האדם מתפלא, איך זה שלא שמתי לב? איך האמנתי שהדרך תוביל אותי להוד השרון ואני בכלל עכשיו בצפון? יכולות להיות סיבות רבות. אולי הוא נסע בקו הלא נכון? אולי הנהג טעה? וכו'. אבל מה שבטוח שהוא לא הגיע לדרך אליה הוא רצה להגיע.
והאדם בחיים בוחר בקו מחשבה מסויים ויכול להתפלא כל הזמן למה הדברים לא משתנים? כאן זה דומה לאדם ההוא שנסע בקו הלא נכון, וטעה וישב שאנן אבל הוא הגיע לצפון במקום להוד השרון. קו המחשבה שלו הטעה אותו, כי יש צורך בתכנון כדי להגיע למטרות אליהן האדם רוצה להגיע. אבל יש לאדם דחף להינות מהדברים, ואיך הוא יהנה מהדברים אם לא יזרום עם הדברים? ואיך ישתחרר אם לא יפסיק להגדיר מתישהו? כלומר נוצר כאן בשני המצבים מצב של "סיר לחץ".
אם מתעמקים בעניין רואים מצד אחד, תכנון והגדרה, מצד אחר להינות מכל רגע ולראות את הטוב שיש בכל דבר. לכאורה אלה דברים מנוגדים, שכן איך אפשר גם להינות מכל דבר? ועוד אחרי כן, לתכנן הוא ניגוד גמור לדבר שכן התכנון אומר שיש טוב יותר ויש פחות טוב, ואם נתעמק בגישת לראות את הטוב מגיעים להתחברות לטוב מכל מעשה כל עוד אינו מזיק אבל מפספסים את הצד האחר שהוא התכנון והדברים לא יוצאים נכון למטרה שהאדם רוצה להשיג.
ואיך בעצם פותרים את העניין הזה? איך מיישבים קונפליקט כזה? למעשה לא צריך בכלל לפתור כאן כלום, כי כל ההגדרות קיימות כשלעצמן מצד הנפרדות, בעוד שבמציאות האינסופית, בטלות בה ההגדרות לחלוטין והיא אחת ממש. ולכן נחדד את השאלה, ונאמר איך משלבים בין אחדות לנפרדות ומגיעים לאיזון?
אז נכון, יש פרספקטיבה של האחדות, ויש פרספקטיבה של נפרדות למרות שנפרדות ואחדות הן דבר אחד. והאדם יכול לשלב את שתי התפיסות, מצד אחד לתכנן ומצד אחר להינות מהטוב שיש בכל דבר שתוכנן וכך יש איזון בין הרצון להגדיר והרצון להינות ולזרום עם הדברים בלי להגדיר אותם. והניגודים האלה מתאפשרים כי למעשה אין פה ניגודים כי הכל כאן דבר אחד. ואם נחדד נשאל, איך ייתכן שאפשר גם להגדיר וגם לא להגדיר הרי זה לכאורה בלתי אפשרי.
והתשובה היא למעשה, כמו שיש משחק, ומגדירים את המטרה והיא לנצח, ולעומת זאת גם אם מפסידים זה לא העיקר. כי העיקר זה להינות מהמשחק. כאן אותו הדבר, אדם מתכנן דברים ומגדיר אותם לצורך ההנאה המירבית מהמשחק, ויודע שאין הבדל בין הדברים והכל זה דבר אחד, ולכן לאחר שהוא הגדיר את הדברים נשאר לו רק לשחק את המשחק, והתוצאות לא משנות והעיקר להינות מהטוב שיש בכל דבר שיש במשחק הזה. ועכשיו רק נשאר לשחק את המשחק לפי כללי המשחק כי הם מפיקים את ההנאה המירבית אבל מכאן ההגדרות מסתיימות, ונשאר רק להינות מהטוב האמיתי של המשחק ולזרום עם הדברים לא להתקע וליסוע הלאה. המסע זו ההנאה עצמה.
וכמו במתמטיקה, כאשר יש מערכת אילוצים בתור משוואות, נשאר רק להפיק את הטוב המירבי מאותם אילוצים, ויחד עם זאת כל ההגדרות והמספרים מתבטלים באינסוף. ואין סתירה בין הדברים. כך אותו הדבר עם הזמן. הזמן הוא מערכת אילוצים אשר פועלות בו פונקציות מוגבלות אליו, ואתן אפשר להפיק את הטוב המירבי. וכאשר מפיקים את הטוב המירבי נשאר רק להסתכל על המציאות כפי שהיא, ולזרום עם הדברים וליסוע הלאה ולא להיתקע בדברים וזאת ע"י הסתכלות על הפרספקטיבה שמעבר לאילוצים שם כל האילוצים כולל הזמן מתבטלים באינסוף.
ודבר לא פחות חשוב הוא, העזרה והתרומה לזולת לעזור במה שיכולים לעזור ולשמח אותו, זה הסיפוק הגדול ביותר בעולם, האדם מקבל את השמחה הגדולה ביותר מהעזרה לזולת, ע"י עידוד, עזרה בלימודים, עזרה בדברים שקשה וכו'.
ע"י כל הדברים האלה, עם השילוב הכי חשוב, החלק הנצחי של האדם / נשמה / תודעה, והתחברות האדם לאמת הפנימית ביותר שלו, אז הוא קנה את עולמו.
*
אם מתעמקים בעניין רואים מצד אחד, תכנון והגדרה, מצד אחר להינות מכל רגע ולראות את הטוב שיש בכל דבר. לכאורה אלה דברים מנוגדים, שכן איך אפשר גם להינות מכל דבר? ועוד אחרי כן, לתכנן הוא ניגוד גמור לדבר שכן התכנון אומר שיש טוב יותר ויש פחות טוב, ואם נתעמק בשכל השני מגיעים להתחברות לטוב מכל מעשה כל עוד אינו מזיק.
ואיך בעצם פותרים את העניין הזה? איך מיישבים קונפליקט כזה? למעשה לא צריך בכלל לפתור כאן כלום, כי כל ההגדרות קיימות כשלעצמן מצד הנפרדות, בעוד שבמציאות האינסופית, בטלות בה ההגדרות לחלוטין והיא אחת ממש. ולכן נחדד את השאלה, ונאמר איך משלבים בין אחדות לנפרדות ומגיעים לאיזון?
אז נכון, יש פרספקטיבה של האחדות, ויש פרספקטיבה של נפרדות למרות שנפרדות ואחדות הן דבר אחד. והאדם יכול לשלב את שתי התפיסות, מצד אחד לתכנן ומצד אחר להינות מהטוב שיש בכל דבר שתוכנן וכך יש איזון הרצון להגדיר והרצון להינות ולזרום עם הדברים בלי להגדיר אותם. והניגודים האלה מתאפשרים כי למעשה אין פה ניגודים כי הכל כאן דבר אחד. ואם נחדד נשאל, איך ייתכן שאפשר גם להגדיר וגם לא להגדיר הרי זה לכאורה בלתי אפשרי.
והתשובה היא למעשה, כמו שיש משחק, ומגדירים את המטרה והיא לנצח, ולעומת זאת גם אם מפסידים זה לא העיקר. כי העיקר זה להינות מהמשחק. כאן אותו הדבר, אדם מתכנן דברים ומגדיר אותם לצורך ההנאה המירבית מהמשחק, ויודע שאין הבדל בין הדברים והכל זה דבר אחד, ולכן לאחר שהוא הגדיר את הדברים נשאר לו רק לשחק את המשחק, והתוצאות לא משנות והעיקר להינות מהטוב שיש בכל דבר שיש במשחק הזה. ועכשיו רק נשאר לשחק את המשחק לפי כללי המשחק כי הם מפיקים את ההנאה אבל מכאן ההגדרות מסתיימות, ונשאר רק להינות מהטוב האמיתי של המשחק ולזרום עם הדברים לא להתקע וליסוע הלאה. המסע זו ההנאה עצמה.
050-3331-331