רוצה לברוח מהעולם? אין לאן! וגם אין צורך לברוח!

לפעמים האדם נמצא בתחושה שהוא פשוט רוצה כאילו להעלם ולברוח מהעולם. כלפי חוץ לא רואים על האדם שום דבר, הוא נראה טוב, עובד בעבודה מסודרת, בית, אישה ילדים וכולי, אבל בתוך תוכו הוא רוצה לברוח. אלא מה? שבאמת אין לאן לברוח. ולמה?

כי אתה יכול אולי לברוח מהיכן שאתה נמצא, אך אינך יכול לעולם לברוח מעצמך!

עיקר כל הצער שיש לאדם בחיים הן הייסורים שבגופו (כגון חולי פיזי) והן הייסורים שמחוץ לגופו (כגון כבוד, כסף וכיו"ב), כולם הם רק מחמת חוסר שלום והרמוניה שבין האדם לעולמו. הייסורים שיש לאדם בגופו (מחלות) נובעים מכך שאין שלום בין הכוחות השונים שבגופו, כי כאשר הכל בגוף נמצא באיזון ובשלום, אז האדם כמובן בריא והחולי נובע רק מחמת הפרת האיזון שבגוף, דהיינו שדבר אחד מנסה להתגבר על דבר אחר, ואז מופר האיזון ואז האדם חולה.

גם כל הייסורים שיש לאדם מחוץ לגופו, גם הם כולם נובעים מחמת חוסר השלום של האדם עם עצמו, כי באמת לאמיתה, כל הייסורים שיש לאדם מחוץ לגופו הם כולם דמיון אחד גדול, כי כל זמן שהאדם בריא בנפשו ובגופו, הרי שאין לו צורך ביותר מכך וא"כ עליו להיות שמח. בדיוק כמו אצל שאר בעלי החיים שבטבע, שהפעם היחידה שהם בצער היא רק כאשר הם חולים / רעבים - אך כל שאר הזמן הם בהרמוניה מושלמת עם הטבע. כי באמת המטרה של השכל היא שהאדם יהיה מאושר כמובן, אלא שמחמת חוסר שימוש נכון בשכל, לא רק שהאדם לא נהנה מחייו אפילו לא כמו בעלי החיים, אלא אדרבה הוא סובל ומגיע למצב נחות יותר אפילו מאשר בעלי החיים שאין להם את השכל שיש לאדם, כי באמת מטרת השכל היא רק כדי להיות מאושר כנ"ל.

נמצא אם כן, כי הצער והבלבולים שיש לאדם בחיים נובעים רק מדבר אחד והוא שהאדם לא נמצא בשלום עם עצמו, האדם לא מחובר לעצמו, לא קשוב לתת מודע שלו, לא עושה את מה שהוא באמת מרגיש אלא חי את החיים של אנשים אחרים, וכל הדברים האלו יוצרים אצל האדם המון קונפליקטים פנימיים שיוצרים אצל האדם את הרצון לברוח ולהעלם.

אלא שבאמת אין לאן לברוח, כי אתה יכול להחליף עבודה / אישה / ערוץ בTV וכולי, אבל אינך יכול לברוח מעצמך ואינך יכול לברוח מהרצון הפנימי שלך שרוצה שתרגיש טוב ושיהיה לך טוב פנימי באמת.

אז כדי להתמודד עם הבעיה הזאת של הרצון לברוח מהעולם (וגם בגלל סיבות נוספות), בדיוק לשם כך המציאו את עניין עולם הבידור (שאינו נובע מאושר פנימי ומשורש השמחה), עולם שבו אתה שוכח מי אתה, אתה מרדים את התודעה שלך בצורה מודעת ובלתי מודעת ובורח מהתבוננות פנימה אל שינה בהקיץ. כי במקום להתבונן פנימה, להתחבר לעצמך ולהיות מאושר באמת, אז האדם ממלא את מוחו בכל מיני דברים שאינם מועילים לו באמת. ולמה הם אינם מועילים לו באמת? כי באמת האושר הוא החיבור הפנימי של האדם אל עצמו פנימה, וכל דבר שאינו משרת מטרה זו ואינו מסייע לה, ממילא הוא מיותר.

ויש כאלו שבורחים אל עולם העבודה ונהיים מה שנקרא "וורקוהוליק", שגם זו בריחה מהמציאות. כי במקום להיות עם עצמך, אתה ממלא את ראשך בדברים שאינן מביאים לך שום תועלת, אלא רק מתישים אותך. אז אתה לא אוכל בצורה מסודרת, לא ישן בצורה מסודרת, לא נמצא עם משפחתך וכולי, הכל בשם העבודה שאליה אתה בורח כדי לא להיות עם עצמך.

וכן הלאה וכן הלאה כל אחד בורח למקום אחר. ולכאורה נשאלת השאלה אז מה הבעיה בכך, מה רע בלברוח מעצמך אל כל מיני דברים? אומנם הם לא עוזרים לך באמת, אבל הם הרי עוזרים לך לברוח, אז מה הבעיה בכך?

וכאן כמובן יש 2 תשובות. תשובה ראשונה היא, כי מאחר שבאמת יש הרי פתרון לבעיה, אולי הוא קשה, אולי אינך יודע היכן הוא, אבל הוא בוודאות נמצא. אז מאחר שיש פתרון ומאחר שבאמת כל אדם יכול להיות מאושר, ממילא חבל מאוד שלא להיות מאושר. כשם שאדם חולה שאינו לוקח תרופה, אז ברור שהוא יכול להמשיך להיות חולה, אבל רחמנות עליו, כי הוא סובל בחינם והוא יכול לרפא את עצמו. כך גם כאן, מאחר שיש באפשרותך לברוח פנימה, דהיינו לעסוק בהתבוננות ובלמידת האני הפנימי של עצמך, ועל ידי זה להיות רגוע יותר, שמח יותר, מאושר יותר, יותר בשלום עם עצמך וכולי, אז מדוע בעצם להמשיך לסבול?

אך ישנה נקודה נוספת, והיא כי כל הדברים שאדם בורח אליהם במקום להסתכל פנימה, כל הדברים האלו דומים לאדם שמרוב צמא הוא מחליט לשתות מי ים מלוחים. אז נכון, בשניה הראשונה אחרי שהאדם התגבר על חוש הטעם המלוח, אז באותה השניה הוא מרגיש כאילו רוויה, אך באמת אחרי מספר דקות לא רק שהוא לא הרווה את צמאונו, אלא עכשיו הוא צמא כפל כפליים מאשר קודם. כי על כל כוס מי ים שאתה מכניס לגוף, הגוף מאבד 2 כוסות נוזלים מהמים שישנם בגוף האדם כידוע.

והוא הדבר כאן, כי מילא אם היה ניתן לברוח לאיזה מקום שיתן לך שקט, אולי לא תהיה מאושר אבל לפחות גם לא תרצה להיות מאושר, אבל באמת לאמיתה לא ניתן לברוח, כי ככל שתברח יותר ותתרחק יותר מעצמך, כך חוסר השקט הנפשי שלך יצור אצלך מועקות נפשיות כאלו ואחרות, תוך כדי הבריחה עצמה, וכפי שניתן לראות בחוש, שככל שיש לאדם יותר כסף, כך חסר לו יותר (אם וכאשר הוא הופך את האמצעי למטרה), וככל שרמת החיים (החיצונית) שלו עולה, כך חסר לו יותר וכולי והדברים כמובן ידועים.

וכפי שכבר נאמר "מי שיש לו 100 רוצה 200 ומי שיש לו 1000 רוצה 2000" וגם "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", דהיינו שלעולם אין לאדם אפילו לא חצי ממה שהוא רוצה וככל שיש לך יותר דברים (שאינך צריך), כך חסר לך עוד יותר עוד דברים נוספים שאתה עוד יותר פחות צריך.

ורוב בני האדם רוב חייהם סובלים כדי להשיג דברים שאינם צריכים אותם. ומיד ברגע שהם משיגים אותם, מיד באותו הרגע הם ממשיכים לסבול ורוצים משהו אחר שגם אותו הם עוד יותר לא באמת צריכים. ומי שירצה להתבונן בעניין יראה, כי תופעת הסבל וההרס העצמי הזאת קיימת רק אצל בני האדם שיש להם יותר שכל מאשר לבעלי החיים שבטבע. וככל שיש לך יותר שכל, אם אינך משתמש בו בחכמה, אתה סובל יותר - כפי שניתן לראות בחוש.

כי בעלי החיים שבטבע אינם רוצים ואינם עושים שום מאמץ להשיג שום דבר שאינו לצורך הישרדותי שלהם כידוע. וכפועל יוצא לדוגמא הם גם לא נכנסים לדיכאונות וממילא הם אינם אוכלים אוכל שאינו בריא רק בגלל חוסר מצב רוח, כפי שכמובן קורה אצל בני האדם שמשמינים (ונהיים חולים) מחמת אכילת אוכל שאינו בריא. כי בעל חיים אמיתי שאוהב את עצמו, אינו מתוכנת לאכול / לצוד אוכל שלא למטרת בריאות והישרדות כידוע (לא מדובר על בעלי חיים שבויתו). אך בני האדם "החכמים" שרוצים את מה שאינם צריכים, על ידי זה נכנסים לדיכאונות וכולי, ואז אוכלים גם דברים לא בריאים וכולי (יתבאר במקום אחר).

נמצא אם כן, כי עצם הבריחה של האדם היא בעצמה יוצרת אצל האדם עוד יותר את תחושת חוסר השקט הפנימי ואת הרצון לברוח, כי זאת בעיה מסוג הבעיות שאם לא תטפל בה היא תגדל וכולי. כי מאחר שהרצון לברוח מהעולם נוצר בגלל חוסר הקשר של האדם עם עצמו, הרי שברגע שהוא בורח, הוא עוד יותר פחות קשור לעצמו, ואז עוד יותר רע לו וכולי. כך שבאמת לאמיתה אין לאן לברוח, כי ככל שתברח ולא תתמודד, כך הבעיה תגדל.

אך באמת אין בכלל שום צורך לברוח לשום מקום, כי העולם כמובן מצד עצמו הוא מושלם, והמורכבות לצד הפשטות של טיפת מים אחת שיש בעולם, מדהימה יותר מאשר כל ההמצאות של כל בני האדם. ובאמת בעולם מצד העולם עצמו אין שום רע והכל טוב, והרע קיים רק בעיני המתבונן, שמאחר שהמציאות אינה כרצונו זה מה שיוצר את הרע. ובאמת האדם אינו צריך לשנות שום דבר במציאות שלו, אלא רק את צורת ההסתכלות שלו עליה.

וכפי הדוגמא הפשוטה, אם יש לך על הרגל נחש ואתה לא יודע שהוא שם, אז הוא לא שם. ואם אין לך על הרגל נחש, אבל אתה חושב שהוא שם, אז הוא שם! כי זהו כוחה של המחשבה. ומבחינת הגוף של האדם, אם תדמיין שאתה רץ בחום כבד, הגוף שלך יתחיל להזיע כאילו אתה רץ בחום כבד גם אם אתה במשרד. ואם תחשוב על כך שאתה צמא, אז תהיה צמא גם אם לפני רגע שתית. כי ככה זה עובד, אתה זה מי שאתה חושב שאתה, ואתה נמצא היכן שהמחשבות שלך נמצאות.

כך שבאמת אתה לא צריך לשנות שום דבר מלבד את עצמך. אל תאשים בבעיותיך את מקום העבודה / משפחה / שכנים / חברים שלך. אל תאשים את העולם בצרותיך. בכלל אל תאשים אף אחד גם לא את עצמך! במקום להאשים את עצמך (כי הכל תלוי רק בך), במקום זה תאהב את עצמך, תרחם באמת על עצמך ותבין שאין שום סיבה וצורך לברוח לשום מקום. פשוט תתבונן פנימה והתשובות בא יבואו. וככל שתתבונן מהר יותר, הרבה יותר, כך גם השלמות שלך ומצב רוחך ישתפרו מהר יותר והרבה יותר. בהצלחה.

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

וּמִזֶּה בָּאָה הַמָּרָה שְׁחוֹרָה [העצבות] וּמִמּוֹתְרֵי הַמָּרָה שְׁחוֹרָה נִתְהַוּוּ הַדְּמָעוֹת... שֶׁהֵם מַיִם מְלוּחִים. כִּי הַשּׁוֹתֶה מַיִם, מַרְוֶה צִמְאוֹנוֹ, אַךְ הַשּׁוֹתֶה מַיִם מְלוּחִים, לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מַרְוֶה צִמְאוֹנוֹ, אֶלָּא שֶׁמּוֹסִיף צִמָּאוֹן עַל צִמְאוֹנוֹ, עַד שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁתּוֹת מַיִם אֲחֵרִים, לְכַבּוֹת צִמְאוֹנוֹ. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַשֶּׁקֶר [שאדם אינו מחובר למציאות באמת], 'מַיִם מַיִם'...

וְהִתְהַוּוּת הַשֶּׁקֶר, שֶׁהוּא הָרָע,... הוּא מֵחֲמַת הָרִחוּק מֵאֶחָד. כִּי הָרָע הוּא נֶגְדִּיּוּת, לְמָשָׁל, כָּל מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם הוּא רַע וּבְאֶחָד אֵין שַׁיָּךְ נֶגְדִּיּוּת, אֶלָּא כֻּלּוֹ טוֹב

וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, רַק כֻּלּוֹ טוֹב. אַךְ עִקַּר הַצַּעַר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵהַיִּסּוּרִין שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁלּוֹקְחִין מֵהָאָדָם הַדַּעַת, עַד שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, וְאָז מַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב הַיִּסּוּרִין. כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת, וּמִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלָל הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִין

וְיֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי שָׁלוֹם: יֵשׁ שָׁלוֹם בַּעֲצָמָיו, כִּי תְּחִלָּה צָרִיךְ אָדָם לִרְאוֹת שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם בַּעֲצָמָיו, כִּי לִפְעָמִים אֵין שָׁלוֹם,...

כִּי כָּל הַחוֹלַאַת [המחלות] בָּאִין עַל יְדֵי בְּחִינַת מַחֲלקֶת, כִּי כָּל הַחוֹלַאַת הֵם בְּחִינַת מַחֲלקֶת, שֶׁאֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמָיו, וְהַיְסוֹדוֹת מִתְגַּבְּרִין זֶה עַל זֶה וְאֵין מִתְנַהֲגִים בְּשָׁלוֹם, בַּמֶּזֶג הַשָּׁוֶה, וְעַל יְדֵי זֶה בָּא חוֹלַאַת כַּיָּדוּעַ

לפעמים אתה חי פחות טוב מאשר בעל חיים ובהמה

הוּא חָכְמָה וּמְלָאכָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת כְּמוֹ בְּהֵמָה... הַיְנוּ שֶׁהוּא חָכְמָה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה... אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲרוּמִים [עורמה וחכמה] בְּדַעַת וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה