יצירה שבוקעת מתוכנו היא בריאה של עולם שלא היה שם רגע קודם לכן והיא מפחידה ומרגשת.
על הפיכת הפחד להתרגשות, זיהוי המכשולים שבדרך והזנת המוזה היצירתית כתהליך קבוע ויומיומי.
בשבוע שעבר ישבתי מול קבוצה, שהחלה באותו יום תהליך של סדנה לפיתוח וביטוי של היצירתיות. מפגש ראשון, 12 זרים, שעוד ארבעה חודשים יהפכו לחברים בלב ונפש, חברים למסע לחיבור לאמת הפנימית שלהם, ליצירתיות שבתוכם. שתיים עשרה שנים שאני שותפה למסע של דרך האמן, המון ניסיון וביטחון, ועדיין הפרפרים האלה בבטן. אותם פרפרים שאני חווה לפני כל כתבה עיתונאית שאני כותבת או עורכת, לפני כל ציור שאני מציירת, לפני כל קבוצה שאני פוגשת, בתחילת כל יום שנפתח, בחיבור עם כל אדם ואתגר חדש.
אלה פרפרים של התרגשות, של יציאה למסע שעובר דרך הלא נודע ויוצר את עצמו. כי יצירה היא בעיני הענווה להתחיל בכל פעם מחדש, להתגבר על הפיתוי להישאר במוכר והידוע ולעבור שוב ושוב דרך הפחדים שאורבים בפתחה של כל התחדשות, של כל יצירה. ופרפרי היצירה האלה עפים איתי, ומעיפים אותי אל החופש המוחלט, אל היצירה הבאה, שנולדת ברגעים אלה ממש.
פעמים רבות שואלים אותי אם אפשר ללמד יצירתיות. ג'וליה קמרון, יוצרת טכניקת דרך האמן שעליה מבוססות הסדנאות שאני מנחה, עונה "אי אפשר, אני מלמדת אנשים איך הם יכולים לאפשר לעצמם להיות יצירתיים". יצירה אי אפשר, גם לא צריך ללמוד, היא חיה בתוכנו, צריך רק להיזכר בה. כילדים, כולנו היינו מחוברים ליצירה הטבעית שלנו, ידענו בדיוק מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ואיך עושים את זה, והכל ספונטניות וטבעיות. הפרפרים עדין לא תורגמו כפחד, אלא כ - וואו, יש כאן משהו חדש.
אצל ילדים כל רגע בחיים הוא גילוי, לימוד והפתעה, וההתייחסות אליו אותנטית. כשלילד כואב הוא בוכה עם כל הלב, בלי לחשוב איך זה יראה ומה יחשבו עליו. כשהוא שמח, הוא רוקע ברגליים וקופץ משמחה, ושהוא רוצה לבטא את עצמו הוא מצייר על הקירות או על כל מה שנמצא סביבו, מציג, משחק. היצירה הספונטנית שלו נובעת מתוך ביטוי חופשי וראשוני של הרגשות. לא מעניין אותו אם בית נראה באמת כמו אצלו בציור, כך הוא הרגיש, וזה מה שהוא צייר, ומהמעין הרגשי הזה נבעו היצירות מלאות השמחה, התמימות והיופי.
עם הזמן, נכנסנו פנימה לעולם המבוגרים. למדנו שיש כללים בציור, והפסקנו לצייר בית או כל דבר אחר. למדנו לעצור ולחשוב לפני שאנחנו מבטאים את עצמינו, ושלא יחשבו שאנחנו מטופשים. למדנו לפחד להעיז.
פגשתי במהלך עבודתי, מאות אנשים שחיים את החיים הנכונים, עובדים בעבודות הנכונות, מרוויחים את המשכורות הנכונות, אבל משהו נותר בלתי מסופק, הם איבדו את החיוניות והצבעוניות הילדית.
מקצוע פופולארי בין משתתפי הסדנאות אצלי הוא עריכת דין, ולא במקרה. אצל רבים מהם התגלו בילדות כשרון משחק, כושר המצאה ותמרון, יכולת לעמוד מול קהל ו"לתת הופעה". כשהעזו לחלום על קריירה של משחק למשל, או תחום אחר שבו יבטאו את הצבעוניות שבהם, הסבירו להם שכשרון זה נחמד, אבל לא פרקטי, וראוי שימצאו לעצמם תחום מסודר יותר. אז הם מצאו, והגיעו לשנות השלושים והארבעים, מצליחים, מתקדמים, ומשהו בתוכם אינו שבע, חלומות ורצונות הילדות נשארו הרחק מאחור. אני חלילה לא אומרת שמשפטים הוא מקצוע שבו אין ביטוי עצמי ואפשרויות למימוש היצירתיות והאמת הפנימית. אני יודעת לפחות על מישהי אחת שסיימה אצלי את הסדנה ונרשמה ללימוד משפטים, כי זה היה חלום חייה. אני גורסת שאנחנו עלולים לאבד את הצבע, השמחה והחיות, אם אנחנו פונים לכיוונים שאינם פוגשים את חלומות האמיתיים שלנו, וממשיכים להיות שם יום אחרי יום, מבלי לחוות יצירה ואהבה.
האפרוריות הזו יכולה להיות גם מנת חלקם של מי שעוסקים במקצועות שהם בהגדרתם אומנותיים. אדריכלים רבים שבחרו במקצוע מתוך חדוות היצירה איבדו אותה במהלך הדרך והחלו לייצר מתוך הרגל והמשכיות, כותבים איבדו את השמחה וההתחדשות ועברו לכתוב באופן טכני וחסר חיות.
תקופות של בצורת, איבוד מוזות, פרפקציוניזם, חוסר יכולת להרויח ולהתפרנס מהיצירה, חוסר חיות, כל הפחדים האלה מוכרים היטב למי שעוסקים ביצירות חייהם או חולמים לעסוק בהם. חיבור לטכניקות פשוטות ויישומיות ואימון בהן, מאפשר לעבור את המחסומים האלה. זו התעמלות יומיומית, אימון של המוח ושאר המעגלים האנרגטיים שלנו, מה שמאפשר לשמור על חיבור בין הילד הממציא והספונטני שבתוכנו והבוגר הפרקטי והיישומי.
*
יצירתיות היא בעיני היכולת לאהוב. פשוט לאהוב את עצמינו עם כל מה שנמצא בנו. ההכרה במתנה האלוהית הזו מאפשרת לנו להיות חשופים, לפרוץ לעולם עם כל מי שאנחנו. להיות. הרבה טכניקות ותיאוריות מדברות על כך שהמכונה שלנו "מקולקלת", ויש בנו "פגמים" שצריך לתקן ולשנות, ואם רק נעשה את זה, יהיה לנו באמת טוב.
בעיני, זו מחזוריות של אכזבה. ככל שאנחנו מנסים לעקור חלקים בנו ונכשלים אנחנו מתאכזבים שוב, ומשקיעים מאמצים גדולים בניסיונות להשתנות שלא יצליחו.
אי אפשר לעקור מעצמנו תכונות ולהיות מישהו אחר. אפשר ונכון לכוון את האנרגיות והאמביציות כדי להיות בלגיטימיות ואהבה לכל מה שבנו. כל תכונה, כשרון ורגש שבנו הם חיוביים, אם מבטאים אותם באותנטיות. כעס, שמבוטא בזמן אמת הוא כנות עם עצמנו והסביבה, הוא מצפן ברור ומדוייק ויש בו אש יצירתית, כשהוא מדוכא, הוא הופך לתסכול וכובד.
תהליך החיבור לחיי יצירה מתאפשר מתוך אינטגרציה תמידית בין שני ערוצים בנו, של הקלט וזה של הפלט. תהליך הקלט, משמעו להזין את עצמנו, לערות לתוכנו גירויים מהעולם. נכון, רובינו יוצאים מידי יום מהבית, פוגשים אנשים, עושים דברים, אבל עד כמה אנחנו באמת מאפשרים לעצמנו לחגוג עם העולם, ליהנות מהדברים הקטנים, לחוות באופן מודע באמצעות כל החושים, להשתעשע בדברים לא חשובים, ממש כמו ילדים. רבים מאתנו שכחו את ההנאות הקטנות האלה, מה שבהדרגה מצמצם את החיות, את הנאה ואת האפשרות לממש את היצירתיות. "רוב היוצרים החסומים נמנעים מהנאה באותה דבקות שבה הם נמנעים מיצירה" מסבירה ג'וליה קמרון "מפני שהנאה גוררת יצירה. הנאה גורמת למרד. הנאה גורמת לנו להרגיש את כוחנו, והרגשה זו מפחידה".
כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לטייל בשוק הפשפשים, סתם כדי להריח, לטעום ולראות, אנחנו מחדדים את החושים ומספקים חומר גלם ליצירה הבאה. כשאנחנו לומדים להשתעשע עם ציור, לחוות את המגע עם הצבע, את הזרימה אתו, אנחנו מבטאים את הרגש שבנו, והציור שיבוא לעולם, יעביר את החיות וההשראה.
התחום הראשון שפגשתי בי דרך הסדנה היה הכתיבה, כשרון לגיטימי שפיתחתי מילדות והפך גם למקצוע, השינויים בצורת הכתיבה, בבחירת הנושאים וההנאה מהתהליך היו דרמטיים מבחינתי.
ההעזה הבאה והמפתיעה היתה הריקוד, אהבה ישנה שבמשך שנים הסברתי לעצמי שאני מבוגרת מידי כדי לחזור אליה, ודרך התהליך נזכרתי שלהנאה אין גיל.
השלב היצירתי הבא שדרך האמן הביא לחיי היה עולם הציור שנחסם בגיל מאד צעיר. החזרה אליו היתה זרימה נטולת שיפוטיות ומלאת אושר ושמחה ראשוניים. המוני דפים ובדים שנזרקו לפח לאחר שמילאו את ייעודם - ביטוי ספונטני של יצירתיות והנאה. אלה נכחו בציור, ומילאו המון פינות אחרות בחיי באור וצבע. חלק מהציורים הבאים כבר מצאו את מקומם על קירות ביתי, תזכורת יומיומית מהנה בשבילי לכייף שבחוויה.
אימון נוסף בחיי היצירה, הוא שמירה צד הפלט. שידור החוצה, קודם כל לעצמנו ואחר כך לעולם, מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ואיך בדיוק עושים את זה. אנשים בוגרים לומדים עם הזמן שלא לספר, אפילו לעצמם את הסודות הקטנים והגדולים הללו בכדי שלא להתאכזב. המידע נמצא בתוכנו, אבל מוקף בחומות של הגנה. תרגיל פשוט באחד השיעורים של הסדנה הוא לקחת עמוד, למספר בו עשרים שורות, ובכל שורה להשלים משפט שמתחיל במילים הלוואי ש ילדים משתעשעים עם התרגיל הזה על בסיס קבוע, כשהכל לגיטימי בו. אנשים בוגרים מתבוננים בדף, ואינם מעיזים להעלות את חלומותיהם, את ההנאות, את הדברים שבאמת "בא להם". האומנות היא ללמוד לבטא שוב את הרצונות, לחזור ולבשר לעצמנו ולעולם את האמת שלנו וכשהדברים בהירים לנו, הם מתחילים לקרות, כמעט מעצמם. הזדמנות ועוד הזדמנות, עזרה ותמיכה מאנשים, צירופי מקרים שמתרחשים ומובילים אותנו מדרגה אחר מדרגה להגשת החלומות שלנו.
אחד התרגילים שמאפשר מפגש ראשוני וחווייתי עם עצמנו, עם השאלות שבנו ובהדרגה עם הפתרונות והדרכים נקרא "דפי בוקר". זהו כלי רב עוצמה, שמאפשר בין השאר להתגבר על הפרפקציוניזם ולהתחבר לזרם תודעה מתוך שטף. דפי בוקר הם שלושה דפים של כתיבה אינטואיטיבית, בכתב יד. החוויה החזקה והיעילה ביותר היא כתיבה ממש עם היקיצה. זה הזמן שבו אנחנו התודעה נקיה מביקורת עצמית ומחסומים. אבל, אם הבוקר עמוס ובלתי אפשרי, ניתן לעשות זאת בכל שעה ביממה. החוקים היחידים בטכניקה הזו הם שאף אחד, לעולם לא קורא את החומר, וגם אתם, לאחר סיום הכתיבה של אותו יום לא קוראים בהם, אלא קורעים את הדפים או מצפינים אותם למשך שלושה חודשים. מלבד כללים אלה, הכל אפשרי. כתבו טענות, כתבו שאלות, ספרו על היום שעומד להיות או זה שהיה, על חלומות שחלמתם, מלאו שלושה עמודים בכל מה שעולה מתוככם. ואם לא עולה, זה מה שנוכח שם, כתבו אין לי מה לכתוב. זה לא יקרה. הטכניקה הזו מאפשרת לזרם של רעיונות, מחשבות ופתרונות לצוף, מסדרת את היום, ולא אגזים אם אומר, על סמך החוויה שלי ושל רבים אחרים, מסדרת את החיים. כמו שאמר וולט דיסני "אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול לעשות את זה".
על הפיכת הפחד להתרגשות, זיהוי המכשולים שבדרך והזנת המוזה היצירתית כתהליך קבוע ויומיומי.
בשבוע שעבר ישבתי מול קבוצה, שהחלה באותו יום תהליך של סדנה לפיתוח וביטוי של היצירתיות. מפגש ראשון, 12 זרים, שעוד ארבעה חודשים יהפכו לחברים בלב ונפש, חברים למסע לחיבור לאמת הפנימית שלהם, ליצירתיות שבתוכם. שתיים עשרה שנים שאני שותפה למסע של דרך האמן, המון ניסיון וביטחון, ועדיין הפרפרים האלה בבטן. אותם פרפרים שאני חווה לפני כל כתבה עיתונאית שאני כותבת או עורכת, לפני כל ציור שאני מציירת, לפני כל קבוצה שאני פוגשת, בתחילת כל יום שנפתח, בחיבור עם כל אדם ואתגר חדש.
אלה פרפרים של התרגשות, של יציאה למסע שעובר דרך הלא נודע ויוצר את עצמו. כי יצירה היא בעיני הענווה להתחיל בכל פעם מחדש, להתגבר על הפיתוי להישאר במוכר והידוע ולעבור שוב ושוב דרך הפחדים שאורבים בפתחה של כל התחדשות, של כל יצירה. ופרפרי היצירה האלה עפים איתי, ומעיפים אותי אל החופש המוחלט, אל היצירה הבאה, שנולדת ברגעים אלה ממש.
פעמים רבות שואלים אותי אם אפשר ללמד יצירתיות. ג'וליה קמרון, יוצרת טכניקת דרך האמן שעליה מבוססות הסדנאות שאני מנחה, עונה "אי אפשר, אני מלמדת אנשים איך הם יכולים לאפשר לעצמם להיות יצירתיים". יצירה אי אפשר, גם לא צריך ללמוד, היא חיה בתוכנו, צריך רק להיזכר בה. כילדים, כולנו היינו מחוברים ליצירה הטבעית שלנו, ידענו בדיוק מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ואיך עושים את זה, והכל ספונטניות וטבעיות. הפרפרים עדין לא תורגמו כפחד, אלא כ - וואו, יש כאן משהו חדש.
אצל ילדים כל רגע בחיים הוא גילוי, לימוד והפתעה, וההתייחסות אליו אותנטית. כשלילד כואב הוא בוכה עם כל הלב, בלי לחשוב איך זה יראה ומה יחשבו עליו. כשהוא שמח, הוא רוקע ברגליים וקופץ משמחה, ושהוא רוצה לבטא את עצמו הוא מצייר על הקירות או על כל מה שנמצא סביבו, מציג, משחק. היצירה הספונטנית שלו נובעת מתוך ביטוי חופשי וראשוני של הרגשות. לא מעניין אותו אם בית נראה באמת כמו אצלו בציור, כך הוא הרגיש, וזה מה שהוא צייר, ומהמעין הרגשי הזה נבעו היצירות מלאות השמחה, התמימות והיופי.
עם הזמן, נכנסנו פנימה לעולם המבוגרים. למדנו שיש כללים בציור, והפסקנו לצייר בית או כל דבר אחר. למדנו לעצור ולחשוב לפני שאנחנו מבטאים את עצמינו, ושלא יחשבו שאנחנו מטופשים. למדנו לפחד להעיז.
פגשתי במהלך עבודתי, מאות אנשים שחיים את החיים הנכונים, עובדים בעבודות הנכונות, מרוויחים את המשכורות הנכונות, אבל משהו נותר בלתי מסופק, הם איבדו את החיוניות והצבעוניות הילדית.
מקצוע פופולארי בין משתתפי הסדנאות אצלי הוא עריכת דין, ולא במקרה. אצל רבים מהם התגלו בילדות כשרון משחק, כושר המצאה ותמרון, יכולת לעמוד מול קהל ו"לתת הופעה". כשהעזו לחלום על קריירה של משחק למשל, או תחום אחר שבו יבטאו את הצבעוניות שבהם, הסבירו להם שכשרון זה נחמד, אבל לא פרקטי, וראוי שימצאו לעצמם תחום מסודר יותר. אז הם מצאו, והגיעו לשנות השלושים והארבעים, מצליחים, מתקדמים, ומשהו בתוכם אינו שבע, חלומות ורצונות הילדות נשארו הרחק מאחור. אני חלילה לא אומרת שמשפטים הוא מקצוע שבו אין ביטוי עצמי ואפשרויות למימוש היצירתיות והאמת הפנימית. אני יודעת לפחות על מישהי אחת שסיימה אצלי את הסדנה ונרשמה ללימוד משפטים, כי זה היה חלום חייה. אני גורסת שאנחנו עלולים לאבד את הצבע, השמחה והחיות, אם אנחנו פונים לכיוונים שאינם פוגשים את חלומות האמיתיים שלנו, וממשיכים להיות שם יום אחרי יום, מבלי לחוות יצירה ואהבה.
האפרוריות הזו יכולה להיות גם מנת חלקם של מי שעוסקים במקצועות שהם בהגדרתם אומנותיים. אדריכלים רבים שבחרו במקצוע מתוך חדוות היצירה איבדו אותה במהלך הדרך והחלו לייצר מתוך הרגל והמשכיות, כותבים איבדו את השמחה וההתחדשות ועברו לכתוב באופן טכני וחסר חיות.
תקופות של בצורת, איבוד מוזות, פרפקציוניזם, חוסר יכולת להרויח ולהתפרנס מהיצירה, חוסר חיות, כל הפחדים האלה מוכרים היטב למי שעוסקים ביצירות חייהם או חולמים לעסוק בהם. חיבור לטכניקות פשוטות ויישומיות ואימון בהן, מאפשר לעבור את המחסומים האלה. זו התעמלות יומיומית, אימון של המוח ושאר המעגלים האנרגטיים שלנו, מה שמאפשר לשמור על חיבור בין הילד הממציא והספונטני שבתוכנו והבוגר הפרקטי והיישומי.
*
יצירתיות היא בעיני היכולת לאהוב. פשוט לאהוב את עצמינו עם כל מה שנמצא בנו. ההכרה במתנה האלוהית הזו מאפשרת לנו להיות חשופים, לפרוץ לעולם עם כל מי שאנחנו. להיות. הרבה טכניקות ותיאוריות מדברות על כך שהמכונה שלנו "מקולקלת", ויש בנו "פגמים" שצריך לתקן ולשנות, ואם רק נעשה את זה, יהיה לנו באמת טוב.
בעיני, זו מחזוריות של אכזבה. ככל שאנחנו מנסים לעקור חלקים בנו ונכשלים אנחנו מתאכזבים שוב, ומשקיעים מאמצים גדולים בניסיונות להשתנות שלא יצליחו.
אי אפשר לעקור מעצמנו תכונות ולהיות מישהו אחר. אפשר ונכון לכוון את האנרגיות והאמביציות כדי להיות בלגיטימיות ואהבה לכל מה שבנו. כל תכונה, כשרון ורגש שבנו הם חיוביים, אם מבטאים אותם באותנטיות. כעס, שמבוטא בזמן אמת הוא כנות עם עצמנו והסביבה, הוא מצפן ברור ומדוייק ויש בו אש יצירתית, כשהוא מדוכא, הוא הופך לתסכול וכובד.
תהליך החיבור לחיי יצירה מתאפשר מתוך אינטגרציה תמידית בין שני ערוצים בנו, של הקלט וזה של הפלט. תהליך הקלט, משמעו להזין את עצמנו, לערות לתוכנו גירויים מהעולם. נכון, רובינו יוצאים מידי יום מהבית, פוגשים אנשים, עושים דברים, אבל עד כמה אנחנו באמת מאפשרים לעצמנו לחגוג עם העולם, ליהנות מהדברים הקטנים, לחוות באופן מודע באמצעות כל החושים, להשתעשע בדברים לא חשובים, ממש כמו ילדים. רבים מאתנו שכחו את ההנאות הקטנות האלה, מה שבהדרגה מצמצם את החיות, את הנאה ואת האפשרות לממש את היצירתיות. "רוב היוצרים החסומים נמנעים מהנאה באותה דבקות שבה הם נמנעים מיצירה" מסבירה ג'וליה קמרון "מפני שהנאה גוררת יצירה. הנאה גורמת למרד. הנאה גורמת לנו להרגיש את כוחנו, והרגשה זו מפחידה".
כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לטייל בשוק הפשפשים, סתם כדי להריח, לטעום ולראות, אנחנו מחדדים את החושים ומספקים חומר גלם ליצירה הבאה. כשאנחנו לומדים להשתעשע עם ציור, לחוות את המגע עם הצבע, את הזרימה אתו, אנחנו מבטאים את הרגש שבנו, והציור שיבוא לעולם, יעביר את החיות וההשראה.
התחום הראשון שפגשתי בי דרך הסדנה היה הכתיבה, כשרון לגיטימי שפיתחתי מילדות והפך גם למקצוע, השינויים בצורת הכתיבה, בבחירת הנושאים וההנאה מהתהליך היו דרמטיים מבחינתי.
ההעזה הבאה והמפתיעה היתה הריקוד, אהבה ישנה שבמשך שנים הסברתי לעצמי שאני מבוגרת מידי כדי לחזור אליה, ודרך התהליך נזכרתי שלהנאה אין גיל.
השלב היצירתי הבא שדרך האמן הביא לחיי היה עולם הציור שנחסם בגיל מאד צעיר. החזרה אליו היתה זרימה נטולת שיפוטיות ומלאת אושר ושמחה ראשוניים. המוני דפים ובדים שנזרקו לפח לאחר שמילאו את ייעודם - ביטוי ספונטני של יצירתיות והנאה. אלה נכחו בציור, ומילאו המון פינות אחרות בחיי באור וצבע. חלק מהציורים הבאים כבר מצאו את מקומם על קירות ביתי, תזכורת יומיומית מהנה בשבילי לכייף שבחוויה.
אימון נוסף בחיי היצירה, הוא שמירה צד הפלט. שידור החוצה, קודם כל לעצמנו ואחר כך לעולם, מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ואיך בדיוק עושים את זה. אנשים בוגרים לומדים עם הזמן שלא לספר, אפילו לעצמם את הסודות הקטנים והגדולים הללו בכדי שלא להתאכזב. המידע נמצא בתוכנו, אבל מוקף בחומות של הגנה. תרגיל פשוט באחד השיעורים של הסדנה הוא לקחת עמוד, למספר בו עשרים שורות, ובכל שורה להשלים משפט שמתחיל במילים הלוואי ש ילדים משתעשעים עם התרגיל הזה על בסיס קבוע, כשהכל לגיטימי בו. אנשים בוגרים מתבוננים בדף, ואינם מעיזים להעלות את חלומותיהם, את ההנאות, את הדברים שבאמת "בא להם". האומנות היא ללמוד לבטא שוב את הרצונות, לחזור ולבשר לעצמנו ולעולם את האמת שלנו וכשהדברים בהירים לנו, הם מתחילים לקרות, כמעט מעצמם. הזדמנות ועוד הזדמנות, עזרה ותמיכה מאנשים, צירופי מקרים שמתרחשים ומובילים אותנו מדרגה אחר מדרגה להגשת החלומות שלנו.
אחד התרגילים שמאפשר מפגש ראשוני וחווייתי עם עצמנו, עם השאלות שבנו ובהדרגה עם הפתרונות והדרכים נקרא "דפי בוקר". זהו כלי רב עוצמה, שמאפשר בין השאר להתגבר על הפרפקציוניזם ולהתחבר לזרם תודעה מתוך שטף. דפי בוקר הם שלושה דפים של כתיבה אינטואיטיבית, בכתב יד. החוויה החזקה והיעילה ביותר היא כתיבה ממש עם היקיצה. זה הזמן שבו אנחנו התודעה נקיה מביקורת עצמית ומחסומים. אבל, אם הבוקר עמוס ובלתי אפשרי, ניתן לעשות זאת בכל שעה ביממה. החוקים היחידים בטכניקה הזו הם שאף אחד, לעולם לא קורא את החומר, וגם אתם, לאחר סיום הכתיבה של אותו יום לא קוראים בהם, אלא קורעים את הדפים או מצפינים אותם למשך שלושה חודשים. מלבד כללים אלה, הכל אפשרי. כתבו טענות, כתבו שאלות, ספרו על היום שעומד להיות או זה שהיה, על חלומות שחלמתם, מלאו שלושה עמודים בכל מה שעולה מתוככם. ואם לא עולה, זה מה שנוכח שם, כתבו אין לי מה לכתוב. זה לא יקרה. הטכניקה הזו מאפשרת לזרם של רעיונות, מחשבות ופתרונות לצוף, מסדרת את היום, ולא אגזים אם אומר, על סמך החוויה שלי ושל רבים אחרים, מסדרת את החיים. כמו שאמר וולט דיסני "אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול לעשות את זה".
050-3331-331