פעם אחת לפני הרבה שנים, חיה בכפר קטן בקוריאה ילדה ושמה סול. בקרבת הכפר היה מנזר וסול נהגה ללכת אליו וללמוד, ולאחר שנים של תרגול התעוררה סול לעולם. למרות זאת, סול נשארה בכפרה, גידלה משפחה והפכה עם השנים לזקנת הכפר - זו שבאים אליה לשמוע עצה טובה, מיישבת סכסוכים ובעיקר מקשיבה למר ליבם של האנשים. כשהייתה סול מבוגרת וסבתא לנכדים, נחש הכיש את נכדתה הקטנה והיא מתה. כל הכפר נכח בלוויה שאותה הובילה סול כשהיא ממררת בבכי. הדמעות לא פסקו לזלוג מעיניה בזמן הלוויה, בדרך חזרה אל הבית ואף בבית עצמו, שם נאספו המנחמים. שעה ארוכה הוסיפה סול לבכות ואין מנחם.

אחרי זמן מה החלו האורחים להתלחש בינם לבין עצמם: "מה קרה לה? למה היא בוכה כל כך הרבה? זה עצוב מאד, שסבתא רואה את המוות של אחת מהנכדות שלה, זה דבר לא טבעי. אבל לבכות כל כך הרבה? האם סול שכחה את מה שהיא לימדה אותנו כל השנים? האין כל הדברים משתנים כל הזמן, ועל כן - מדוע להתאבל כל כך הרבה על דבר שהוא גם כך בר חלוף? איזה מן דוגמה היא מראה - היא, מורת זן, נושאת הדגל של הבודהיזם בכפר? " לבסוף הוחלט שהמכובד שבאורחים ייגש אליה וישאל אותה לפשר העניין.

האורח ניגש בצעד זהיר אל סול, ניחם אותה והוסיף לעמוד לידה. פנתה אליו סול ואמרה:

"האם יש לך שאלה? "

ענה האורח:

"סול נכבדה, מזה שנים את משמשת מורה לכולנו. רבים מאיתנו התחנכו על ברכייך, ואחת העצות שכה הרבית לתת לנו היא לא להיקשר לשום דבר שיש בעולם כי הכל בר חלוף. והנה, את בעצמך אינך מיישמת את העצות שנתת לנו כל השנים! מותה של נכדתך היה בלתי צפוי ואין עצוב מהורה שמאבד את ילדו, על אחת כמה וכמה סבתא שמאבדת את נכדתה. כולנו ראינו אותך בוכה בלוויה ובדרך חזרה אל הבית. אבל את אינך מפסיקה לבכות. מהו פשר ההיאחזות הזו? האין זה סותר את עקרונות הבודהיזם? "

סול הרימה את ראשה ואמרה:

"אם הייתם מבינים דמעה אחת מדמעותיי, הייתם מבינים את עקרונות הבודהיזם. "

שתי מילים

סיפור עצוב. נכדה שמתה לפני הסבתא שלה. ויש מה ללמוד ממנו.

סול כיוונה למשהו מסוים, משהו שכולנו למדנו לומר מהר מאוד עם לימודי הרוחניות, אבל כמו שראינו בדוגמה של בני הכפר, גם אנחנו לא תמיד מבינים את המשמעות האמיתית שלו לעומק. הנה זה בא, בשתי מילים:

הכל בסדר.

קחו דקה, ותחשבו על צמד המילים הזה. אנחנו משתמשים בהן מדי יום, אבל כמו שאמר איניגו מונטויה ב"נסיכה הקסומה":

"You keep using that word.I do not think it means what you think it means".

מה זה באמת אומר שהכל בסדר? הרי לעיתים רחוקות הכל באמת בסדר. תמיד יש משהו לסדר, לרובנו לא יזיק עוד קצת כסף, לפעמים הזוגיות חורקת, המכונית מחליטה לא להניע בדיוק כשממהרים - לכל אחד יש את הדוגמאות שלו. רוב האנשים מתייחסים לעולם במין משיכת כתף, אולי משתמשים בחוק מרפי כתירוץ לכישלון של דברים בדיוק כשרוצים שהם יצליחו.

התחלנו בלימודי רוחניות. עשינו סדנאות מדיטציה, התחלנו לתרגל באופן קבוע, הלכנו לפסטיבלים, נפגשנו עם מורים ועם אנשים אחרים שמתרגלים. דיברנו. חלקנו מתמידים לאורך זמן, וחלק - מפסיקים ונזכרים בתרגול כששוב קשה בחיים.

שימחת בית השואבה

אלו מהמתמידים בתרגול, לומדים על בשרם את מהות השינוי ואף מקבלים אותו כעיקרון מנחה בחיים. "שום דבר אינו קבוע" יאמרו, "אין לי ממה להתעצבן / אין על מה לכעוס". וזה נכון, וזו קפיצת מדרגה משמעותית. אבל משום מה, הרבה מהאנשים האלו לא מחילים את תפיסת השינוי על עצמם. לפעמים נדמה שאנחנו כל כך רוחניים, אבל ברגע האמת - הכל נעלם. כל התובנות מתפוגגות בענן של מחשבות ורגשות. והנקודה העיקרית - כשהסיטואציה משתנה, אנחנו מושכים אותה הלאה, וממשיכים לחיות אותה בתוך עצמנו. "שוב פעם זה קרה לי! איזה דפוק אני. בשביל מה כל הלימודים האלה של הרוחניות, אם כשאני צריך אותם הם לא נעלמים לי? די, נמאס לי כבר, זה הכל שטויות... " כך משדר לנו הרדיו שלנו ללא הפסקה. ומיד אחר כך נוספת ביקורת גם על זו הראשונה, ושימחת בית השואבה מתחילה אצלנו בראש.

בדיקה קצרה: כמה פעמים אחרי סיטואציה שבהם התנהלנו בצורה לא נעימה לנו אמרנו לעצמנו: "זה בסדר. פעלתי כמו שפעלתי, זה עבר ואני אמשיך לעבוד על הנקודה הזו"? במילים אחרות: האם אנחנו אוהבים את עצמנו? עם כל הטעון שיפור, עם כל הדברים שרוצים לשנות, כיחידה אחת. לא את התמונה שיש לנו על עצמנו בעוד כמה שנים של עבודה רוחנית - עכשיו. אפשר לשאול את אותה השאלה בצורה אחרת: נניח ויש לכם ילד. והילד - נו, לא כל כך טוב בלימודים, קצת מתפרע בבית הספר, אבל מאוד משתדל להשתנות. האם הייתם אוהבים אותו פחות בגלל שכרגע המצב הוא לא כמו שהייתם רוצים? ברור שלא. למרבה ההפתעה, רוב האנשים לא מתייחסים לעצמם באותה מידה של אהבה.

האמירה "הכל בסדר" היא לא אישור בבחינת "הכל בסדר והרשות נתונה", ממש לא. הרעיון הוא אחר לגמרי: בואו ונתייחס לעצמנו במידה הזו. כל המקומות שבהם אנחנו יורדים על עצמנו, מרחמים על עצמנו, מבקרים את עצמנו - בואו נעצור רגע ונגיד: "רגע, למה? עשיתי מה שיכולתי, פעלתי כמו שפעלתי - וזה בסדר". אם צריך - מבקשים סליחה, וממשיכים הלאה. לא צריך להיתקע על העבר, להמשיך ולחפור בו ולמרר לעצמנו את החיים.

אתם יודעים מה? - גם זה בסדר. גם לביקורת העצמית לא צריך להתייחס בכזו ביקורת. יותר בסלחנות, להסתכל עליה כמו על דבר שעושה ילד קטן.

הבעיה העיקרית

למעשה, זו אחת מהבעיות העיקריות בתרגול הרוחני - חוסר הסובלנות האישית שלנו כלפי המקום שבו אנחנו נמצאים, כלפי ההתקדמות (או אי ההתקדמות) שלנו בדרך שאנחנו הולכים בה. קראתי ראיון שעשה שולי רנד עם אורי זוהר, ובין השאר אורי זוהר מספר שם על בחור ישיבה שלא קם יום אחד לתפילה והרגיש איום ונורא עם עצמו. כשקרא את מה שלימד רבי נחמן התחיל לבכות כי הבין שהכל בסדר גם שם, בנקודות הכי נמוכות שלו. בעולם הליטאי, אומר אורי זוהר, זה לא קיים - לא אומרים שהכל בסדר גם כשאתה למטה, לא - תמשיך ותייסר את עצמך על הטעות.

ההבנה הזו היא כל כך בסיסית וכל כך חמקמקה, עד שקשה לשים אותה במילים. תארו לעצמכם אדם שקם בבוקר, אוכל את ארוחת הבוקר שלו, מתנהל כפי שהוא מתנהל במהלך היום, בא הביתה והלך לישון. ככה, בפשטות. הוא לא דואג, אצלו הכל בסדר. בעיני, זו אחת מהמעלות של מורי הזן. אפילו מעבר לכך - אצל מורה הזן אין "בסדר" כי אז יש "לא בסדר". דברים הם פשוט כמו שהם (והם בסדר).

אנחנו תמיד נמצאים שם. אנחנו תמיד איתנו. אין לנו ברירה אלא לשמוע את המחשבות של הראש ולחוות את הסערות של הרגש. לא תמיד הכל יהיה רגוע. סערות תמיד יבואו, כי זה האופי של החיים האלו. אם רק נזכור שגם בנקודות האלו - אנחנו עדיין שם, יהיה לנו עוגן שנוכל להיצמד אליו. מי שלא זוכר את העוגן, בזמן הסערה בטוח שסוף העולם מגיע, כשהכל חולף הוא מייסר את עצמו ששכח להטיל את העוגן שלו. אם נזכור שזו רק סערה, נטיל את העוגן שלנו ונדע שהכל בסדר. הרוח עדיין תנשב, הגלים יהיו גבוהים, ואנחנו נירטב - אבל העוגן מחזיק אותנו במקום. כשתחלוף הסערה, נוכל להמשיך ולשוט.

* www.bestlife.co.il/?categoryId=44009&itemId=89015