/ רותי לואיס
יש לי הרגל מגונה. מזה שנים רבות כשאני מבקרת את הורי, דבר ראשון שאני עושה לאחר שליחת "שלום שלום" לחלל האוויר אני ניגשת אל המקרר.
רבות תהיתי למה אני עושה זאת? אולי שם אני אפגוש את אמא שלי, ואז אני אגיד שלום כמו שצריך? לא משנה מה הסיבה, ההרגל נשאר, מן רפלקס לא רצוני המחבר אותי כמו בחבל הטבור למקרר המבטיח.
היום כשאני אמא בעצמי ואני קולטת את הבת שלי עומדת תוהה מול דלת המקרר הפתוחה, ברור לי שגם היא מחפשת משהוא ואני לא בטוחה כלל שזה אוכל.
מה יש באוכל שעושה אותו לדבר כל כך מרכזי בחיינו? מה יש בו שהופך אותו לאחת מהתעשיות הכי מפותחות ומשגשגות בעולם? ההסבר הכי פשוט שנקבל מכל תזונאי ומכל שקית שמציינת מה מכיל האוכל, נראה שיש שם: חלבונים, פחמימות... ו... אנרגיה. אנרגיה? אופס, מה זה?
אנרגיה זה מושג רחב מאוד, זהו למעשה מונח פיזיקלי. בפיזיקה יש תשובה ונוסחה המסבירה מזה אנרגיה. אבל פיזיקה לא אוכלים והמקרר של אמא שלי לא מלא בפיזיקה. לעומת זאת, הוא כן מפוצץ באנרגיה, לפחות על פי מה שכתוב על גבי אריזות המזון.
אם כך, אולי זה מה שאני מחפשת שם בתוך הקופסא הלבנה והקרירה, קצת אנרגיה מאמא שלי כדי להמשיך את היום בשלום. קיימים עוד הרבה סוגים של אנרגיה חוץ מזו הקלורית. אנרגיה זה מושג חסר גבולות, אנו שמחים עד השמיים, אוהבים בלי גבול וגם כשאנו חושבים זה לא נשאר סגור בגבולות הראש. דבר ידוע הוא שאותו המתכון יכול לצאת טעים וגם ממש לא. כשאמא מכינה אוכל לילדיה, האוכל הזה טעון בחשיבה שלה שעובר ישירות מראשה אל הצלחת. אך יש לי חשש שמחשבות כשלעצמן הן לא כל כך טעימות.
עבור הורה זה יכול להיות פטנט נפלא וקל שעובד מהר כדי לשמור על קשר מחשבתי עם הילד דרך האוכל.
כשהייתי ילדה, היה ילד בשכונה שתמיד רצה לאכול אצלנו, משום שלטענתו האוכל של אימו היה לא טעים. לא יכולתי לתפוס את הרעיון, זה הרי מיתוס: "האוכל של אמא, טעם של בית" ועוד. אלו מושגים שמאוד מושרשים בתודעתנו.
אולי בפעמים שבתי בוהה במטבח בחוסר סיפוק, שכחתי איפה היה הראש שלי כשהכנתי את האוכל. לעומת זאת בימים בהם אני מרוכזת ומכוונת, רואים את האנרגיה הקלורית הזאת מלבלבת וממלאה את הילדים מול העיניים. אחרי ארוחה טובה שנעשתה בהתכוונות אל הילדים רואים פירות מיידיים. שמחה זורמת באוויר, שלא לדבר על המחמאות המענגות: אמא יצא לך כל כך טעים ומממ... ויאמי יאמי.
אחרי הכל כולם מחפשים אנרגיה בכל מיני דרכים. אוכל הוא אחד הערוצים הכיפיים ביותר לקבלת אנרגיה.
אוכל יכול גם להפיל וגם לעורר, תלוי במי שמכין אותו אם הוא מבין מה הוא עושה ועל מה הוא מכוון. לאמא (או אבא) כדאי לדעת זאת, כי בדרך קלה, נעימה וריחנית, אפשר לתת לילד צידה אמיתית לדרכו, כדי שהוא לא יאלץ לשוטט ברחבי מדפי המקרר ולחפש את המשהו הזה שלא נמצא שם.
למדור - פיזיקה משפחתית
* www.newac.co.il/articles/590-מסעותיי-בנבכי-המקרר-רותי-לואיס
יש לי הרגל מגונה. מזה שנים רבות כשאני מבקרת את הורי, דבר ראשון שאני עושה לאחר שליחת "שלום שלום" לחלל האוויר אני ניגשת אל המקרר.
רבות תהיתי למה אני עושה זאת? אולי שם אני אפגוש את אמא שלי, ואז אני אגיד שלום כמו שצריך? לא משנה מה הסיבה, ההרגל נשאר, מן רפלקס לא רצוני המחבר אותי כמו בחבל הטבור למקרר המבטיח.
היום כשאני אמא בעצמי ואני קולטת את הבת שלי עומדת תוהה מול דלת המקרר הפתוחה, ברור לי שגם היא מחפשת משהוא ואני לא בטוחה כלל שזה אוכל.
מה יש באוכל שעושה אותו לדבר כל כך מרכזי בחיינו? מה יש בו שהופך אותו לאחת מהתעשיות הכי מפותחות ומשגשגות בעולם? ההסבר הכי פשוט שנקבל מכל תזונאי ומכל שקית שמציינת מה מכיל האוכל, נראה שיש שם: חלבונים, פחמימות... ו... אנרגיה. אנרגיה? אופס, מה זה?
אנרגיה זה מושג רחב מאוד, זהו למעשה מונח פיזיקלי. בפיזיקה יש תשובה ונוסחה המסבירה מזה אנרגיה. אבל פיזיקה לא אוכלים והמקרר של אמא שלי לא מלא בפיזיקה. לעומת זאת, הוא כן מפוצץ באנרגיה, לפחות על פי מה שכתוב על גבי אריזות המזון.
אם כך, אולי זה מה שאני מחפשת שם בתוך הקופסא הלבנה והקרירה, קצת אנרגיה מאמא שלי כדי להמשיך את היום בשלום. קיימים עוד הרבה סוגים של אנרגיה חוץ מזו הקלורית. אנרגיה זה מושג חסר גבולות, אנו שמחים עד השמיים, אוהבים בלי גבול וגם כשאנו חושבים זה לא נשאר סגור בגבולות הראש. דבר ידוע הוא שאותו המתכון יכול לצאת טעים וגם ממש לא. כשאמא מכינה אוכל לילדיה, האוכל הזה טעון בחשיבה שלה שעובר ישירות מראשה אל הצלחת. אך יש לי חשש שמחשבות כשלעצמן הן לא כל כך טעימות.
עבור הורה זה יכול להיות פטנט נפלא וקל שעובד מהר כדי לשמור על קשר מחשבתי עם הילד דרך האוכל.
כשהייתי ילדה, היה ילד בשכונה שתמיד רצה לאכול אצלנו, משום שלטענתו האוכל של אימו היה לא טעים. לא יכולתי לתפוס את הרעיון, זה הרי מיתוס: "האוכל של אמא, טעם של בית" ועוד. אלו מושגים שמאוד מושרשים בתודעתנו.
אולי בפעמים שבתי בוהה במטבח בחוסר סיפוק, שכחתי איפה היה הראש שלי כשהכנתי את האוכל. לעומת זאת בימים בהם אני מרוכזת ומכוונת, רואים את האנרגיה הקלורית הזאת מלבלבת וממלאה את הילדים מול העיניים. אחרי ארוחה טובה שנעשתה בהתכוונות אל הילדים רואים פירות מיידיים. שמחה זורמת באוויר, שלא לדבר על המחמאות המענגות: אמא יצא לך כל כך טעים ומממ... ויאמי יאמי.
אחרי הכל כולם מחפשים אנרגיה בכל מיני דרכים. אוכל הוא אחד הערוצים הכיפיים ביותר לקבלת אנרגיה.
אוכל יכול גם להפיל וגם לעורר, תלוי במי שמכין אותו אם הוא מבין מה הוא עושה ועל מה הוא מכוון. לאמא (או אבא) כדאי לדעת זאת, כי בדרך קלה, נעימה וריחנית, אפשר לתת לילד צידה אמיתית לדרכו, כדי שהוא לא יאלץ לשוטט ברחבי מדפי המקרר ולחפש את המשהו הזה שלא נמצא שם.
למדור - פיזיקה משפחתית
* www.newac.co.il/articles/590-מסעותיי-בנבכי-המקרר-רותי-לואיס
050-3331-331