* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 14 - ג.

כי אל לנו לשכוח כי זהו המסר "המקורי" שלא הצלחנו לקלוט והיה צורך בפירוט הדברים... אל לנו לשכוח כי אנו נמצאים בשלישית... ברמה השלישית המפורטת מכולן להבארת המסר... ולכן היה הצורך כאן בלפרט ולאמר כי התודעה תגיע אל האור, כאשר תבקש הלכה למעשה את האור - לא משהו אחר... בתודעה יכולות להתגלגל מחשבות שאין להן ולאור קשר, או אז לא נגיע אל האור בהכרח...

וירא אלהים את - האור כי - טוב, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך - בתודעתינו נגלה האור - לא במוח. אין זו פעולה מוחית.

וירא אלהים את - האור כי - טוב, לא המוח. ביקשתי להגיע אל האור כי רציתי ליהנות ממנו, זה הטוב שבדבר, ואל "הטוב" הזה - התודעה שואפת ומבקשת ומגלה בסופו של יום... מאידך המוח יכול לסתור את "הטוב" של התודעה בלאמר לה: והרי זה יותר גדול מהשני, יותר יקר יותר שווה יותר רחב... ולכן יותר טוב.

לא! תענה לו התודעה, קנה המידות שלי אחרים הם. אני שאפת רק אל הטוב כהוא זה כי רק הוא בנמצא, זה תחום המחיה שלי, אולם ועל פי קנה המידה שלך יכול להיות גם לרע קיום, שמייצג מטבעו את הנתון הטכני המעובד במוח.

וירא אלהים את - האור כי - טוב

או אז: ויבדל אלהים בין האור ובין החשך - ושוב, ויבדל אלהים - לא המוח, כי במוח יכולות להתהוות תוצאות שיסתרו את התוצאות שתגיע אליהן התודעה.

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך - כאן בנקודה הזאת נולדה שאיפת האדם להאיר את החשוך ולגלות אותו. אין המדובר בחומר חשוך, המדובר בחומר שעוד לא הואר, אל ההבדל הזה הגיעה התודעה ברמה הבסיסית. ו... ברביעית ניתן לנסח את הדברים כך:

ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה - "ויקרא" זה מלשון לסמן, לשים נ. צ ליד הנקודה שהיגעתי אליה - וזו נקודת האור: האור נמשך על פני היום, כלומר פעולת גילוי האור הינה פעולה מתמשכת, אין המדובר בפעולה מוגדרת שניתן להגיע אליה, לסיים את המלאכה ולסגור את החנות... למלאכה אין - סוף כי למידע שלפנינו אין סוף.

ויקרא אלהים לאור יום - כל היום אני מגלה את האור, ויום כידוע הוא בן 24 שעה שנכלל בשעותיו גם הלילה.

ויקרא אלהים לאור יום - המידע נפרש על פני יום שלם, החצי הראשון שבו רואים את המידע המואר ומסמנים אותו, והחצי השני שבו המידע נסתר, אך בתודעה שלנו עדיין קיים, לכן גם הלילה נכלל עם היום.

ולחשך קרא לילה - ואת המידע הנותר אנו מסמנים כמידע חשוך שעוד לא הואר, הממתין לנו במרחב. מכאן, עיקר המידע שלפני נמצא דווקא בחלק הלילי החשוך, זה שאני שואף לגלות, ולכן את המידע "החשוך" הזה אני מסמן ושם על ידו נ. צ.

ויהי - ערב ויהי - בקר, יום אחד - באופן הזה אני מגלה בתודעה שלי את עיקרון השלבים עליו נפרשת המלאכה, וזה אותו העיקרון עליו עמדנו לעיל: לא ניתן בפעולה מוגדרת לסיים את המלאכה של הארת המידע ולסגור את החנות... למלאכה אין - סוף כי למידע שלפנינו אין סוף. אשר על כן:

ויהי - ערב - אנו קולטים בתודעתינו טכניקת עבודה שמתחילה דווקא משעות הערב כאשר עוד רגע קט עתידים לעמוד מול המידע האדיר של הלילה שיש להאיר... או אז אנו מסמנים את הנקודה הלילית הזאת כ - נ. צ. ממנה תתחיל המלאכה וממנה יתחיל האור להאיר.

ויהי - בקר - וכהמשכו הטבעי של הערב מתהווה הבוקר - אותו התחלנו וסימננו כבר משעות הערב.

זהו יום העבודה המקורי והשלם של התודעה: יום אחד.

ויהי - ערב ויהי - בקר, יום אחד - יום שלם.

בחיבור האחרון שלי הייתי צריך כתוב 80 עמודים בשביל להסביר את המונח "אחד", ועכשיו אני הולך לפרוס את אותו המונח דרך תמונת פוסטר פשוטה...

תארו לכם תמונת פוסטר גדולה של המונה - ליזה, מטר על מטר. כל מי שמביט בתמונה מזהה את המונה - ליזה...

עכשיו בואו ניקח את הפוסטר הזה וניקרע אותו לארבע חתיכות, ולאחר מכאן בואו נחזיר את ארבע החתיכות האלה כמעט למקומם, כלומר שכל חתיכה תהיה רחוקה מהשניה באופן ייחסי ושווה ב - 10 ס"מ, ונסתכל שוב בארבעת החלקים האלה. לדעתי עדיין ניתן לזהות את המונה - ליזה למרות שהתמונה קרועה לארבע חתיכות שמונחות במרחק של 10 ס"מ בין כל חתיכה וחתיכה, אבל בל נשכח שהמרחק ביניהן ייחסי ולכן ניתן עדיין לחבר במוח את הקשר בין ארבעת החתיכות ולראות את התמונה השלמה. לאותה התוצאה נגיע אם נקרע את התמונה למאה חתיכות ונמקם את 100 החתיכות במרחק קטן ויחסי, וגם אז נוכל לראות במוח תמונה אחת קרועה להרבה חתיכות אבל עדיין ניתן לזהות אותה כי עדיין ניתן לזהות את הקשר הרצוף בין חלקי מאה החתיכות ולחברן במוח.

למיותר לציין שקשה לזהות את התמונה אם לא נשמור על הרצף היחסי בין חלקי הפוסטר, למשל אם נמקם את חלקי התמונה במרחקים שונים ביניהן, אם אם נמקם את החלקים באופן בלתי סדיר, או אז יהיה קשה לזהות את התמונה אפילו עם 4 חלקים בלבד, כי המרחק והסדר בין חלקי התמונה הם שעושים עבורינו את תכונת הרצף שבלעדיה לא ניתן להרכיב את התמונה במוח.

הבה נמשיך בניסוי עם המונה - ליזה ונמשיך לקרוע, הפעם לאלף חתיכות - אותן נשים לפי הסדר ובמרחק שווה של 10 ס"מ בין כל חלק וחלק, ואז התמונה בת המטר על מטר של המונה - ליזה תהפוך להיות בת 100 מטר! ואם נשים אדם במרכזה יתקשה לזהות את התמונה כי מימדיה עצומים! הוא לא יכול לראות את התמונה במלואה בשביל לזהות אותה ואפילו שתהיה תמונה שלמה ובלתי קרועה. אולי הוא יכול לראות חלק קטן ולנסות לנחש את היתר, אבל לזהות ממש - זו משימה בלתי אפשרית עבור האדם.

אבל עדיין ובעצם המשימה אפשרית... אם ניקח את התמונה הקרועה ל - 1000 חתיכות למגרש כדורגל, ונסדר שם את החלקים באופן מסודר במרחק שווה של 10 ס"מ בין כל אחת, או אז אומנם תצא לנו תמונה ענקית בת 100 מטר מרובע, אבל עדיין ניתן להתבונן בתמונה ולקלוט את הרצף שבה אם נעלה אל היציע ונביט על התמונה מלמעלה.

ואם באופן תיאורטי נסדר את 1000 החלקים במרחק של 100 מטר בין כל חלק, עדיין ניתן לקלוט את הרצף אם נביט על התמונה מתוך מטוס בשמים, ובמרחק של 1000 מטר בין כל חלק - נקלוט את הרצף דרך לוויין! וכמובן בתנאי שהמרחק בין החלקים שווה וייחסי. זו תכונת "הרצף" שזקוק לה האדם בשביל לזהות תמונה, אירוע או כל דבר... באופן הזה הגיע האדם למיפוי כדור הארץ כאשר ביקש לתפוס את התמונה המלאה, את הרצף בין כל חלקי התמונה.

מכאן, אני צריך לראות תמונה אחת בשביל למקם את עצמי לגבה ולזהות אותה, לא משנה לי כמה חלקים יש בתמונה הזאת, העיקר שתהיה אחת, היינו שיהיה קשר אחיד (רציף) בין כל חלקיה.

האדם שאף תמיד לתמונה האחת וביקש להשיגה ע"י איסוף המידע סביבה וחיבורו באופן רציף באופן שיגדיל באמצעות הרצף הזה את התמונה שבידו. זו תכלית המחקר, הרצון להגדיל את התמונה ככל האפשר ולהתמקם בתוכה. או בניסוח אחר - הרצון להביא את החלקים האחרים אל התמונה וחיבורם ע"י הרצף ביניהם, וככל שאצליח לחבר יותר חלקים כך תגדל התמונה שבידי. הרצף, דבק המגע הזה, הוא החומר שמשמש את האדם לחבר בין חלקי תמונותיו.

לסיכום, "אחד" - זה כל מה שיש רצף בין חלקיו.

ולגבי האדם, "אחד" - אלה החלקים הנגזרים מהאחד, שמתחברים דרך הרצף שביניהם ע"י תבונת האדם.

נחזור לבראשית...

ויהי - ערב ויהי - בקר, יום אחד - באופן הזה, עשתה התודעה האנושית את התמונה האחת ושירטטה אותה, היינו מצאה את הרצף המתאים שייחבר בין כל חלקיה, מיקמה את עצמה בתוכה.

מכאן, תפקיד התודעה האנושית הוא להביא את הרצון האנושי מהכוח אל הפועל ע"י מיקומו המתאים בתמונה הכוללת. וכאשר מוצא האדם את עצמו בתמונה - מצהיר קבל עם ועדה: הדבר מניח את דעתי, עכשיו אני בשקט.

אם כן, התורה לימדה אותנו להגיע עם התודעה שלנו אל התמונה האחת ותיעדה הלכה למעשה את המסע הזה ע"ג הפרק הראשון של בראשית. זה עתה סיימנו את הפסוקים הראשונים, את היום האחד אליו נסעה התודעה האנושית והגיעה! הצליחה להגיע אל כל חלקי התמונה האחת ולחברם, פשוט ביקשה את האור, ביקשה לגלות את רצף התמונה ועשתה, בלשון המקרא: ויהי.

אולם אני לא ראיתי את התמונה הזאת, ואני מדבר על עצמי, אני אישית קראתי את הדברים, נסיתי להבינם אך לא הצלחתי דרך הבנתי התאורטית לרדת לעומקם ולמצוא את התמונה האחת. לא עדיין לא הבנתי...

כך מגיע היום השני, בשנית...

ביום השני מתעדת התורה את הדרך בה מגבשת התודעה את מסגרת החשיבה שלה, ודרך המסגרת הזאת פורצת את דרכה אל התמונה האחת בשנית... אנחנו נעמוד הלאה גם על היום השני, וכבר עכשיו הינני להודיע באופן אישי את ההודעה הזאת: לא הצלחתי לרקוע את מסגרת החשיבה הזאת - דרכה אפרוץ אל האין - סוף... לא הצלחתי! ראיתי, הבנתי קצת, אך לא היגעתי.

וכך נולד היום השלישי. בשלישית...

את היום השלישי לא הצלחתי להבין. עדיין נמצא בשלב החיזורים שלי... ואני עוד אצליח אגיע ואבין, אך אינני בטוח אם אצליח לרדת אל העומק המתאים ולהגיע אל התמונה האחת... בשביל זה נולד גם היום הרביעי ברביעית... והחמישי והשישי וגם השביעי המסכם וככל הנראה המהנה... התודעה האנושית מוכנה ומזומנת להגיע אל התמונה האחת ולפרוץ אליה, היינו אל המסגרת שנגלה דרכה את הרצף... פני התודעה האנושית אל המסגרת הזאת. התורה לוקחת אותנו ביד ומלמדת אותנו איך לבנות את המסגרת הזאת, איך לחזור אל התודעה המקורית והיא תעשה את העבודה, היא מוכנה ומזומנת לזאת. את 7 השיעורים המפורטים האלה אנו מקבלים ביד נדיבה וסובלנית על גב הפרק הראשון של התורה, אך עדיין... לא יורדים אל המקום המתאים, לא מבינים, כה התרחקנו... זה המכשול, והתורה מבינה את המכשול הזה, כך מגיע הפרק השני ואיתו קושיה מסוג אחר שגם עימה מתמודדת התורה. במה דברים אמורים:

איננו חמורים גמורים! קלטנו משהו מהחומר... מה עוד וכבר שמנו את ידינו על חלק נכבד מהכלים הנדרשים להבנה הבסיסית, כמו המונח "אלהים" שבלעדיו לא יכלנו לזהות את תודעתינו, שלנו, איך היא אמורה לעבוד במקור... אילו נתונים היא קולטת ומעבדת... מה בינה לבין המוח... מה הקשר שלה למוח. איננו טפשים גמורים, קלטנו חלק מהתמונה! אבל דווקא כאן נגלעה הבעיה...

גילינו חלק מהתמונה, וזו הבעיה במהותה שזה עתה נקלענו אליה. זיהינו למשל, באופן חלקי למדי, את קיום הגל ההוא שבדרך לא דרך מגיע רצוננו דרכו אל יעדו... רעיון המקריות נשבר מידי פעם בתודעתינו, ובעצם התנדנד לכאן ולכאן, יש מקריות או אין? יש גורל או אין? זיהינו את הכוח הנסתר שיש בגל הנסתר הזה ששובר באחת את רעיון המקריות הכל כך עמוק בתודעתינו. זיהינו גם את הכוח הנסתר שיש לנו, בתודעתינו, ולפעמים הצבענו על הכוח הזה - ואפילו שקראנו לו בשם הבלתי מחייב "כח רצון", אולם הרגשנו שהכח הזה עובד בהרמוניה מסויימת עם כוחות אחרים במסגרת כלשהי - אחרת לא יכל לצאת אל הפועל באופן זה או אחר...

איננו חמורים, זיהינו חלקים מהתמונה וביקשנו לבנות דרכם את התמונה "האחת" - לא פחות ולא יותר. ביקשנו "להניח את דעתינו" באמצעות שברי התמונה שהיגענו אליהם, ולכן דרשנו מתודעתינו ולחצנו אותה לקיר - להגיע דרך השברים האמיתים האלה אל התמונה האחת, השלמה, באופן ממיידי, שום אופן אחר לא יניח את דעתינו.

אל השלב החמורי הזה היגענו לאחר שקלטנו באופן אקראי חלק מסויים מהתופעות, מהשברים, ממסגרות החשיבה, מחלקי התמונה השונים ללא שום סדר ביניהם, ללא החיבור ההכרחי ביניהם שרק הרצף יכול לעשות ורק התודעה יכולה לזהות. ביקשנו מתודעתינו תשובה מיידית: למי שייכים החלקים האלה? מהו מקורם? ובכל אופן, אנא בני לנו דרכם ומיד את התמונה האחת, כך תנוח דעתינו.

תפקיד התודעה האנושית להביא את הרצון האדם מהכוח אל הפועל ע"י מיקומו המתאים בתמונה הכוללת, כך מניח את דעתו וכך היה: היא פיזרה את החלקים שמצאה על פני תמונה ווירטואלית שלמה אחת וישבה להתבונן בנפלאות התמונה שהגיעה אליה... כך הניח האדם את דעתו. הוא בנה את התמונה שלו מאגדות, סברות, אמונות, מחלקי תמונה תקניים או לא, משברי מידע, ולפעמים מכל הבא ליד.

בנקודה הזו, כאשר הרים האדם ידיים ולא הצליח להשתמש בתודעה שלו ולמצוא דרכה את מסגרות החשיבה התקניים, המקוריים - שמחברים בעזרתם את חלקי התמונה ובונים אותה הלכה למעשה... ברגע הקריטי הזה בו עמד האדם למעוד ולוותר על התודעה שלו - בו ברגע נולד הפרק השני של התורה, וגם כאן אני מזהה את היד העדינה שאוחזת ביד האדם ברכות והולכת איתו אל היעד, ברכות, בסבלנות...

ברצונך לזהות את חלקי התמונה השונים ולשייכם באופן מיידי אל התמונה השלמה? ברצונך להצביע על התמונה השלמה ממנה קולטת התודעה שלך את חלקי התמונה השונים באקראי? ברצונך לשייך את חלקי התמונה השונים שהתודעה שלך קולטת ושמשפיעים עליה ואף מנחים ומעצבים באופן מסתורי את התנהגותה?

וכך חוזר כל המסר הראשון על עצמו בשנית, וכמובן באופן מפורט יותר ומעוצב במיוחד עבור האדם הנבוך...

היא מתחילה שוב עם אותו המסר, כמעט באותו הנוסח אך בשינוי קל, שינוי שיענה על צרכיו המיידיים של האדם הנבוך, שלא השכיל להבין את המסר המפורט המקורי שבפרק הראשון, ולעשות שימוש נאות בתודעתו במטרה לפרוץ דרכה אל העולם...

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם: ביום עשות יהוה אלהים - ארץ ושמים (בראשית ב, ד)

בשביל לעמוד על השינוי הקל שבמסר - די להצביע עליו... הינה הוא לפנינו, מצאו נא איתי את ההבדל הקל הזה:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ - יקום אין - סופי (שמים) ולצידו הארץ (מסגרת חשיבה דרכה יפרוץ האדם את האין - סוף), שניהם גם אחד נבראו והתגבשו בתודעה האנושית.

ו... אלה תולדות השמים והארץ בהבראם: ביום עשות יהוה אלהים - ארץ ושמים

אלה תולדות אותו היקום ואותה הארץ וזה המקור שלהם: הם נבראו על פני יום שלם (אחד) בתודעה שלך, הנגזרת מטבעה מתודעה כוללת (מתמונת האחד) ושייכת אליה.

התורה מכנה את "תמונת האחד": (יהוה), אותה לא ניתן לראות בשלמותה כי מטבעה ומטבעינו - אנו שואפים אל תמונת האחד הזאת ומבקשים להדביק אותה, להשלימה.

החל מכאן התורה מחברת את התודעה האנושית עם מקורה האין - סופי ומזווגת בין שתיהן למען לענות על דרישת האדם שביקש לזהות את חלקי התמונה השונים ולשייכם באופן מיידי אל התמונה השלמה. רק כעבור מספר שיעורים וחוויות כאשר השיוך הזה נצרב בתודעת האדם, חוזרת התורה אל המונחים המקוריים ואל השימוש הרלוונטי בכל אחד מהם.

אלהים: התודעה האנושית, מרכז ההנחיה האנושי.

יהוה: תמונת האחד ממנה נגזרת גם התודעה האנושית.

בתודעה האנושית נבראו (יש מאין) השמים והארץ:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ

בתמונת האחד נוצרו גם נבראו השמים והארץ וגם תודעת האדם:

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם: ביום עשות יהוה אלהים - ארץ ושמים

התורה לסיכום ביקשה להחזיר את התודעה האנושית לעבוד במשרה מלאה. ביקשה גם הנחתה את האדם איך לעשות זאת, איך לחזור אל תודעתו ולעשות בה שימוש שיובילו לפריצת האין - סוף. במילים אחרות, די בתודעתינו האנושית בשביל לעשות את העבודה, בשביל לפרוץ קדימה אל האין - סוף... בשביל לבנות את מסגרת החשיבה שתחבר אותנו אל האין - סוף באופן שנפרוץ אליו על פי הזיקה האנושית המיוחדת שלנו: ליהנות מהכל, לעשות שימוש בכל, זו תמצית זיקתינו. די בתודעה שלנו להגיע אל כל זה, איננו זקוקים לכלי - עזר נוספים, כך הנחתה אותנו התורה על פני הפרק הראשון שלה.

מאידך, הרעיון הכפייתי של הגדרת התמונה המלאה שהגדרתיה כ - "תמונת האחד" באה על רקע מצוקת האדם שביקש עזרה מיידית ומצאה, וגם השתלב אגב זאת בחזרה אל תודעתו המקורית...

אם נעיין שוב בתורה שזה עתה ניערנו את האבק מעליה הודות לשני המונחים המקוריים שהחזירונו אל התוכן המקורי שבה, נזהה יותר לעומק את המונחים האלה כאשר נראה אותם בשטח, בטקסט - בפעולה, ונתפעל מהזיהוי שלנו.

בפרק הבא נעבור בשנית אל היום השני, אל הדרך בה רוקעת התודעה את מסגרות החשיבה שלה, ומשם נחזור אל עקדת יצחק ונסיון האלהים של אברהם.

* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 15.