מדורות, רבי עקיבא, בר יוחאי, בר כוכבא... אלו הם רק חלק מסמלי החג. מה הקשר בינם לבין ל"ג בעומר? אנסה לעשות קצת סדר ולהציע חוט מקשר נוסף.
הקשר בין רבי עקיבא לספירת העומר?
ימי ספירת העומר, הם ימים של דין. לצערנו, הגזרות שמקרבות אותנו זה לזה, לא תמיד נשארות בגדר "קשיים כלכליים" בלבד. כך למשל הושמדו קהילות יהודיות רבות באשכנז בשנת תתנ"ו בימי ספירת העומר (בתקופת מסעי הצלב), כך היה בימי חמילניצקי בפרעות ת"ח ות"ט (שעיקר הזוועות נעשו בימי ספירת העומר) וכך גם בימיו של רבי עקיבא.
לרבי עקיבא היו 24, 000 תלמידים. כולם היו גדולים בתורה, אולם כפי שמספר לנו התלמוד, לא נהגו כבוד זה בזה בניגוד לציווי בו דגל רבם: ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה. כל תלמידיו של רבי עקיבא מתו במגפה בתקופה זו של ספירת העומר. כאות אבל לאובדן הגדול של עם ישראל, שנגרם עם מותם של תלמידי חכמים רבים כל כך, נוהגים במנהגי אבלות שונים בימי הספירה: לא מסתפרים ומתגלחים, לא נושאים אישה, ממעטים בשמחה ונוהגים שלא לשמוע מוסיקה או ללבוש בגד חדש. ביום לג בעומר (י"ח באייר) פסקה המגיפה, שכילתה בתלמידיו של רבי עקיבא.
הקשר בין רבי שמעון בר - יוחאי לל"ג בעומר?
על פי רצונו של רבי שמעון בר יוחאי, הפך יום פטירתו, ליום שמחה והודיה, על השפע הרוחני הגדול שזכינו לקבל בו (כתיבת ספר הזוהר, ספרה הראשי של תורת הקבלה, מיוחסת במסורת לרבי שמעון בר יוחאי). הדלקת נרות, אבוקות ומדורות, מהווים כעין נרות זיכרון לרבי שמעון וכן באים להזכיר את האור הרוחני המיוחד, שנגה כל אותו יום.
הקשר בין בר - כוכבא לל"ג בעומר?
לפי מסורת נוספת, הגנרל הרומאי טיטוס, שמונה על ידי הקיסר הרומי והטיל משטר של אימים על היהודים, דיכא את הנטייה לעצמאות, הטיל מסים כבדים על היהודים ואסר עליהם ללמוד תורה. רבי עקיבא, עודד את תלמידיו להתגייס לשורותיו של צבא בר כוכבא. מכיוון שעל פי השקפותיו, חירות היא המצרך היקר ביותר שיש לאדם. בשנת 132 לספירה, בל"ג בעומר, חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והודלקו משואות לבשר את הניצחון. ומאז את ל"ג בעומר חוגגים היהודים כזכר למאבק על עצמאותם בארץ הקודש.
מסיבות אלו ונוספות שלא פירטתי, ניתן לראות כי ל"ג בעומר הוא יום של שמחה, חתונות ושאר שמחות. יום של מדורות וקומזיצים. המנהג רווח מראשית הציונות בכל רחבי הארץ כאשר לכל אלו נוסף מנהג "טעים" של צליית תפוחי אדמה וברוח תקופתנו, שיפודי מרשמלו נוטפים / שרופים באש. והלא "אין שמחה בלא אוכל", אז כמובן אנו משתדלים לשמוח עם אוכל והרבה אם אפשר...
אולם, ישנם הסברים נוספים לכך שאנו שמחים להיות סביב למדורה. אלמנט האש, קשור לבשלות, פריחה ושיא האקטיביות, התקופה בחיינו שמאופיינת על ידי אלמנט זה היא תקופת ההתבגרות. בני הנוער, מאופיינים כאנשי אלמנט האש, ההורמונים משתוללים, יש להם הרבה אנרגיה, גופם משתנה והם עוברים תהליכים מואצים של התפתחות פיזית ונפשית. התחושות שלנו כמבוגרים סביב המדורה הם של שמחה, רומנטיקה וחזרה לנעורים. אנחנו מתמלאים באור מיוחד.
ועוד חומר למחשבה. בספר הזוהר כתוב: "האור הזהוב של שלהבת הנר יושב על כס האור הכהה האוחז בפתיל"
בתרגום "הסולם" לספר הזוהר, מפרש רבי יהודה אשלג את הפסוק הנ"ל כדלקמן:
"... נסתכל בשלהבת העולה מתוך הגחלת או העולה מן הנר הדולק. כי השלהבת אינה עולה, אלא כשנאחזת בדבר עבה. בשלהבת העולה, יש שני אורות. אחד, הוא האור הלבן המאיר. ואחד, הוא האור, שאור הלבן נאחז בו, והוא אור שחור או תכלת...
ואותו אור הלבן המאיר ושורה על אור התכלת, ומתייחדים ונאחזים זה בזה, ואותו האור השחור או מראה התכלת שהוא למטה ממנו, הוא כיסא הכבוד לאור הלבן, ועל כן מראהו בסוד התכלת...
ואור זה התכלת, נאחז בשני הצדדים, נאחז למעלה באותו אור הלבן, ונאחז למטה בדבר הגס שמתחתיו, דהיינו בפתיל, שנועד, להאיר ולהיאחז בו, כי הפתיל נותן לו אחיזה. "
צבע התכלת, מסמל מבחינה רוחנית, את האינטואיציה הגבוהה, את האני העליון. אולם, לא ניתן לגלות ולהתחבר לאני העליון, ללא השתרשות בגשמיות שלנו - האני התחתון, "הדבר העבה, הפתיל". התובנות העמוקות אליהן אנו מצליחים להגיע, אם יש לנו מזל, הן האור הלבן המאיר את חיינו.
לאור הלבן נוכל להגיע דרך האור התכול הנאחז בפתיל, במדיטציה בדרכים שונות.
האור הוא האנרגיה הרוחנית המזינה את העולם כולו.
מצאתי סיפור מקסים שאני שמחה לשתף איתכם:
"כשברא הקדוש ברוך הוא את האור, עוד לא נבראה השמש, ולא נברא עוד הירח ולא נבראו הכוכבים.
לא היה זה אור רגיל. האור הראשון היה אור מיוחד. אור פנימי. אור רוחני, שאדם יכול היה לראות בו מסוף העולם ועד סופו.
ראה הקדוש ברוך הוא שבני האדם יפרו וירבו ורובם עלולים לעשות שימוש לרעה באותו אור יקר וטוב. החליט הקדוש ברוך הוא לגנוז את אותו האור ולברוא במקומו את השמש והירח והכוכבים שיאירו ליצורים החיים על הארץ.
נמלך הקב"ה בדעתו - היכן כדאי לגנוז את האור? באו המלאכים והחלו לייעץ לו.
אמר גבריאל: אלוהי השמים! גנוז את האור הרחק על הירח - לעולם לא יצליח האדם לטפס גבוה כל כך. אמר הקב"ה: לא, יום יבוא והאדם יבנה לו חללית ויגיע לירח ולכוכבים. אין זה טוב לגנוז שם את האור.
אמר רפאל: ריבונו של עולם! הטמן את האור עמוק עמוק במעמקי האוקיאנוס, לשם בודאי לא יגיע האדם לעולם! לא! אמר הקב"ה, ביום מן הימים יבנה האדם כלי הנקרא צוללת וגם לשם הוא עתיד להגיע. גם זה לא רעיון טוב...
וכך, כל מלאך ומלאך הציע רעיון חדש, ואת כולם דחה הקב"ה, כי ידע שאין מקום שיבצר מן האדם להגיע ולחפש בו...
לבסוף לחשה השכינה - יש מקום אחד שאם נטמין בו את האור לעולם לא ימצא אותו האדם. זהו המקום היחידי שבו הוא יפחד לחפש...
היכן הוא המקום הזה? שאלו כולם.
עמוק בלבו של האדם, אמרה השכינה. זהו המקום היחידי שבו האדם לא ירבה לחטט, ומי שיעמיק וימצא שם את האור הגנוז - הרי ראוי הוא לו. "
כל דבר הקיים בעולם הרוחני או בעולם הגשמי שואב את חיותו מן האור. בחג הזה אנחנו מצטופפים סביב המדורות. סביב אלמנט האש והאור.
הבה נעצור לרגע ונתבונן בחג זה בעצים הבוערים, ונתבונן לתוכנו עצמנו. אם נתאמץ ויתמזל מזלנו, נצליח לגלות את האור הלבן בשני המקומות...
הקשר בין רבי עקיבא לספירת העומר?
ימי ספירת העומר, הם ימים של דין. לצערנו, הגזרות שמקרבות אותנו זה לזה, לא תמיד נשארות בגדר "קשיים כלכליים" בלבד. כך למשל הושמדו קהילות יהודיות רבות באשכנז בשנת תתנ"ו בימי ספירת העומר (בתקופת מסעי הצלב), כך היה בימי חמילניצקי בפרעות ת"ח ות"ט (שעיקר הזוועות נעשו בימי ספירת העומר) וכך גם בימיו של רבי עקיבא.
לרבי עקיבא היו 24, 000 תלמידים. כולם היו גדולים בתורה, אולם כפי שמספר לנו התלמוד, לא נהגו כבוד זה בזה בניגוד לציווי בו דגל רבם: ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה. כל תלמידיו של רבי עקיבא מתו במגפה בתקופה זו של ספירת העומר. כאות אבל לאובדן הגדול של עם ישראל, שנגרם עם מותם של תלמידי חכמים רבים כל כך, נוהגים במנהגי אבלות שונים בימי הספירה: לא מסתפרים ומתגלחים, לא נושאים אישה, ממעטים בשמחה ונוהגים שלא לשמוע מוסיקה או ללבוש בגד חדש. ביום לג בעומר (י"ח באייר) פסקה המגיפה, שכילתה בתלמידיו של רבי עקיבא.
הקשר בין רבי שמעון בר - יוחאי לל"ג בעומר?
על פי רצונו של רבי שמעון בר יוחאי, הפך יום פטירתו, ליום שמחה והודיה, על השפע הרוחני הגדול שזכינו לקבל בו (כתיבת ספר הזוהר, ספרה הראשי של תורת הקבלה, מיוחסת במסורת לרבי שמעון בר יוחאי). הדלקת נרות, אבוקות ומדורות, מהווים כעין נרות זיכרון לרבי שמעון וכן באים להזכיר את האור הרוחני המיוחד, שנגה כל אותו יום.
הקשר בין בר - כוכבא לל"ג בעומר?
לפי מסורת נוספת, הגנרל הרומאי טיטוס, שמונה על ידי הקיסר הרומי והטיל משטר של אימים על היהודים, דיכא את הנטייה לעצמאות, הטיל מסים כבדים על היהודים ואסר עליהם ללמוד תורה. רבי עקיבא, עודד את תלמידיו להתגייס לשורותיו של צבא בר כוכבא. מכיוון שעל פי השקפותיו, חירות היא המצרך היקר ביותר שיש לאדם. בשנת 132 לספירה, בל"ג בעומר, חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והודלקו משואות לבשר את הניצחון. ומאז את ל"ג בעומר חוגגים היהודים כזכר למאבק על עצמאותם בארץ הקודש.
מסיבות אלו ונוספות שלא פירטתי, ניתן לראות כי ל"ג בעומר הוא יום של שמחה, חתונות ושאר שמחות. יום של מדורות וקומזיצים. המנהג רווח מראשית הציונות בכל רחבי הארץ כאשר לכל אלו נוסף מנהג "טעים" של צליית תפוחי אדמה וברוח תקופתנו, שיפודי מרשמלו נוטפים / שרופים באש. והלא "אין שמחה בלא אוכל", אז כמובן אנו משתדלים לשמוח עם אוכל והרבה אם אפשר...
אולם, ישנם הסברים נוספים לכך שאנו שמחים להיות סביב למדורה. אלמנט האש, קשור לבשלות, פריחה ושיא האקטיביות, התקופה בחיינו שמאופיינת על ידי אלמנט זה היא תקופת ההתבגרות. בני הנוער, מאופיינים כאנשי אלמנט האש, ההורמונים משתוללים, יש להם הרבה אנרגיה, גופם משתנה והם עוברים תהליכים מואצים של התפתחות פיזית ונפשית. התחושות שלנו כמבוגרים סביב המדורה הם של שמחה, רומנטיקה וחזרה לנעורים. אנחנו מתמלאים באור מיוחד.
ועוד חומר למחשבה. בספר הזוהר כתוב: "האור הזהוב של שלהבת הנר יושב על כס האור הכהה האוחז בפתיל"
בתרגום "הסולם" לספר הזוהר, מפרש רבי יהודה אשלג את הפסוק הנ"ל כדלקמן:
"... נסתכל בשלהבת העולה מתוך הגחלת או העולה מן הנר הדולק. כי השלהבת אינה עולה, אלא כשנאחזת בדבר עבה. בשלהבת העולה, יש שני אורות. אחד, הוא האור הלבן המאיר. ואחד, הוא האור, שאור הלבן נאחז בו, והוא אור שחור או תכלת...
ואותו אור הלבן המאיר ושורה על אור התכלת, ומתייחדים ונאחזים זה בזה, ואותו האור השחור או מראה התכלת שהוא למטה ממנו, הוא כיסא הכבוד לאור הלבן, ועל כן מראהו בסוד התכלת...
ואור זה התכלת, נאחז בשני הצדדים, נאחז למעלה באותו אור הלבן, ונאחז למטה בדבר הגס שמתחתיו, דהיינו בפתיל, שנועד, להאיר ולהיאחז בו, כי הפתיל נותן לו אחיזה. "
צבע התכלת, מסמל מבחינה רוחנית, את האינטואיציה הגבוהה, את האני העליון. אולם, לא ניתן לגלות ולהתחבר לאני העליון, ללא השתרשות בגשמיות שלנו - האני התחתון, "הדבר העבה, הפתיל". התובנות העמוקות אליהן אנו מצליחים להגיע, אם יש לנו מזל, הן האור הלבן המאיר את חיינו.
לאור הלבן נוכל להגיע דרך האור התכול הנאחז בפתיל, במדיטציה בדרכים שונות.
האור הוא האנרגיה הרוחנית המזינה את העולם כולו.
מצאתי סיפור מקסים שאני שמחה לשתף איתכם:
"כשברא הקדוש ברוך הוא את האור, עוד לא נבראה השמש, ולא נברא עוד הירח ולא נבראו הכוכבים.
לא היה זה אור רגיל. האור הראשון היה אור מיוחד. אור פנימי. אור רוחני, שאדם יכול היה לראות בו מסוף העולם ועד סופו.
ראה הקדוש ברוך הוא שבני האדם יפרו וירבו ורובם עלולים לעשות שימוש לרעה באותו אור יקר וטוב. החליט הקדוש ברוך הוא לגנוז את אותו האור ולברוא במקומו את השמש והירח והכוכבים שיאירו ליצורים החיים על הארץ.
נמלך הקב"ה בדעתו - היכן כדאי לגנוז את האור? באו המלאכים והחלו לייעץ לו.
אמר גבריאל: אלוהי השמים! גנוז את האור הרחק על הירח - לעולם לא יצליח האדם לטפס גבוה כל כך. אמר הקב"ה: לא, יום יבוא והאדם יבנה לו חללית ויגיע לירח ולכוכבים. אין זה טוב לגנוז שם את האור.
אמר רפאל: ריבונו של עולם! הטמן את האור עמוק עמוק במעמקי האוקיאנוס, לשם בודאי לא יגיע האדם לעולם! לא! אמר הקב"ה, ביום מן הימים יבנה האדם כלי הנקרא צוללת וגם לשם הוא עתיד להגיע. גם זה לא רעיון טוב...
וכך, כל מלאך ומלאך הציע רעיון חדש, ואת כולם דחה הקב"ה, כי ידע שאין מקום שיבצר מן האדם להגיע ולחפש בו...
לבסוף לחשה השכינה - יש מקום אחד שאם נטמין בו את האור לעולם לא ימצא אותו האדם. זהו המקום היחידי שבו הוא יפחד לחפש...
היכן הוא המקום הזה? שאלו כולם.
עמוק בלבו של האדם, אמרה השכינה. זהו המקום היחידי שבו האדם לא ירבה לחטט, ומי שיעמיק וימצא שם את האור הגנוז - הרי ראוי הוא לו. "
כל דבר הקיים בעולם הרוחני או בעולם הגשמי שואב את חיותו מן האור. בחג הזה אנחנו מצטופפים סביב המדורות. סביב אלמנט האש והאור.
הבה נעצור לרגע ונתבונן בחג זה בעצים הבוערים, ונתבונן לתוכנו עצמנו. אם נתאמץ ויתמזל מזלנו, נצליח לגלות את האור הלבן בשני המקומות...
050-3331-331