* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 17 - א.
אם נעמוד בנקודת תצפית ונשקיף ממנה על הפנורמה הכללית של מערכת הרכבת התחתית, נראה מנהרה אדירת מימדים שכל מערכת הרכבת התחתית זורמת בתוכה, אלפי רכבות דוהרות כל הזמן בתוך מנהרה אין סופית. וגם ראובן והעגל נמצאים בתוכה ונוסעים כל הזמן, נעים קדימה, דוהרים עימה קדימה, שועטים, עוברים ממקום למקום, הייתי אומר עולים כל הזמן ממקום אל מקום, כי כל הזמן הם מגיעים לתחנות שונות שמגלים מטבעם אפשרויות שונות... וכאמור אין סוף למנהרה הזאת ולתחנות בתוכה.
ואפילו העגל "עולה" כל הזמן ממקום למקום, כי גם הוא יכול להגיע לתחנה עם מרחבים ירוקים - חלומו הרטוב של כל עגל... וגם אחרי מותו ואחרי שהופך לפגר - ממשיך הפגר הזה לנסוע באותה המנהרה ולעבור ממקום למקום, ואף הייתי אומר לעלות ממקום למקום - אם נצרף לפנורמה הכללית של המנהרה את התועלת הכללית, את האנרגיה הכללית... הזבובים והציפורים והכלבים והתולעים נהנו מהמקום החדש אליו הגיע הפגר... ולבטח, הנוסע הרעב שהבחין בעגל החי - יסכים עם הפנורמה החדשה שלנו המצרפת את גורם התועלת והאנרגיה הכללית לתמונה המלאה של המנהרה.
תיארתי באופן בוטה את הפגר של העגל... במטרה להביא את רעיון התועלת והאנרגיה הכלליים הנגזרים מהפנורמה המושלמת של "המנהרה". אם איני טועה - חוק שימור האנרגיה מתייחס לאותו העגל ולאותו הרעיון אם - כי לא באופן בוטה... הבה נזכור: חוק שימור האנרגיה קובע שאנרגיה אינה אובדת אלא עוברת מגוף לגוף ומשנה צורה.
לפני מספר חודשים נתקלתי באחד מערוצי הכבלים בתוכנית בוטה! התוכנית עסקה באותו הנושא ובאותו העגל אך באופן בוטא ביותר שמשאיר את פגר העגל שלנו מסמיק... התוכנית עסקה בפגר של אדם במקום העגל. במדינה מסויימת, תפסו מספר מדענים יוזמה וביקשו לחקור את התהליכים שעוברים על הפגר האנושי בטבע. הם ביקשו לבחון מקרוב את התהליכים האלה יום אחרי יום ולצלמם לתעדם...
הלכו והקימו לפרויקט שלהם מעבדה מקורית בטבע, הם הקימו מעין גן סגור וקראו לו בציניות "פארק המתים". הביאו עשרות גופות של אנשים שתרמו את גופותיהם למדע, פיזרו את הגופות האלה על פני הפארק, והניחו אותם חשופים מעל פני האדמה בזוויות שונות. אחד יושן עם פה למעלה, אחד למטה, אחד על הצד... וכפי שאמרתי, כל התהליכים הביוכימיים שעברו הגוויות - נחקרו ותועדו יום יום, שלב אחרי שלב, עם תמונות שמלוות את המחקר ומנציחות אותו. מפיקי התוכנית חסו על הצופים ולא הראו את כל התמונות.
מפארק המתים נחזור לראובן ולעגל, שני הנוסעים שלנו במנהרה של הרכבת התחתית - המציאות. ראובן כפי שראינו השקיף מתוך הרכבת על התחנות השונות, זיהה את האפשרויות השונות ובחר מתוכן את הרצויות לו, כך התהוותה המציאות שלו, כך הוא בחר לעשות את המציאות שלו בתוך המנהרה. אם תרצה - כך השפיע במחשבה שלו על החומר. מאידך, לא היתה לעגל המסכן אפשרות לזיהוי שום תחנה במנהרה הגדולה ומת, התפגר... אולם גם לאחר מותו הפגר שלו המשיך לדהור ולקחת חלק פעיל במנהרה הכללית, יעיד עליו חוק שימור האנרגיה, יעידו עליו הציפורים והזבובים והתולעים... ואף יעיד עליו הנוסע שעשה ממנו שישליק.
לסיכום, ראובן דהר במנהרה ועלה במרחבה מתחנה לתחנה, הוא עשה את המציאות שלו בכל עליה ועליה, בכל תחנה.
גם העז דהר עם הרכבת ואף עלה איתה בכל תחנה ותחנה, כי הרי נתקל במספר תחנות עם שטח ירוק למרעה... ואף לאחר מותו המשיך לדהור ולעלות בתוך המנהרה.
פארק המתים גם בית הקברות מלמדים אותנו שגם האדם ולאחר מותו עולה עם העז על אותן המדרגות ומשתלב כמוהו בעשיית המציאות של המנהרה. הנסיון מלמד שאף בחייו עלול האדם לשבת עם העז באותו הקרון ולדהור עימו במנהרה באותה המהירות, הוא יגיע אל הרמה הירודה של העז ויחלוק עימו את הקרון.
המציאות דוהרת וכולנו דוהרים איתה ומתקדמים ועולים ועולים ללא הרף, חיים אנו או מתים.
ויאמר קח - נא את - בנך את - יחידך אשר - אהבת את - יצחק, ולך - לך אל - ארץ המריה, והעלהו שם לעלה:
והעלהו שם... אברהם אבינו ממשיך את השיח עם עצמו - עם התודעה שלו שמפצירה בו: לך לך בחברתו לשם, טייל עימו עד שם, והעלה אותו אל הפסגה ההיא...
והעלהו שם... ל - עלה: והעלהו שם אל - העולה: אל המדרגה, אל הרמה...
אל "העולה" המתאימה לו, שמשתייך אליה, שנמנה עליה, אל העולה האנושית ההיא שעלה אליה ראובן... לא אל עולת העז או של מי שחלק את הקרון שלו עם העז... ולבטח לא אל העולה של שוכני פארק המתים. יש לכוון לאיזו עולה יעלה, כי הרי אין מי שלא עולה במנהרה...
בפרק הקודם עמדתי על מונח "העקדה". הבה נזכור את המונח הזה שוב, שמתקשר בהמשך עם "העולה" של האיל... וכך תיארתי את המונח:
[אברהם אבינו וברגעי החולשה שלו התכחש לחוקי הטבע ולקיומם, הוא לא האמין בקשר של התודעה שלו להתהוותם של הדברים כי פשוט לא הבחין בקשר הזה ברגע הנתון בפועל, אולם הוא כן זכר את קיומו... כי רק לפני רגע קט התנהל ופעל על פיו, רק לפני רגע שידר אותות וקיבל מציאות, והוא זוכר כאור היום את האותות הללו ואת המציאות שהתהוותה בעקבותם והוא מריח עדיין את מסגרת החשיבה ששידר באמצעותה את אותותיו, אזי למי להטות אוזן - לזיכרונו ולמידע האמין והתיאורטי שבאמתחתו (כדוגמת המידע שאני משדר לכם ברגע זה) או לנטייתו העכשוית הברורה לשלול כל קשר בין התודעה להתהוותם של הדברים ולהיות לכאורה "מציאותי"...
אברהם אבינו התחבט בדבר. התחבטות זו נחתה עליו באכזריות כי כבלה את ידיו, לא ידע מה לעשות, ובו בזמן ידע גם ידע (את המידע התיאורטי). זוהי זו העקדה, זו בעינה עקדת האדם המבוהל שאינו יודע... ויודע. העקדה הזו נקשרה ביצחק אבינו ואכן התורה מתארת את תהליך העקדה האישי של יצחק ויורדת בשלבים לפרטי פרטיו, ואני בחרתי לבאר את המונח הזה כאן דרך מרחבו של אברהם אבינו דווקא].
אם כן ובהמשך פרק כב של בראשית, התורה מובילה אותנו לעקידת יצחק כאשר מגיע לשיא רגעי החולשה שלו ומאבד כל מגע עם חוקי הטבע, הוא לא מבחין יותר בקשר של התודעה שלו ולהתהוותם של הדברים והוא מגיע פשוט עד לקרונו של העז... ולמרות זאת אביו ממשיך להרביץ בו את תורתו ואת החומר התיאורטי אודות הקשר הטבעי בין התודעה האנושית לטבע - להתהוותם של הדברים...
אבל יצחק הבן הבוגר והאהוב נבוך ומשדר אותות מצוקה מתודעתו: מצד אחד המידע התיאורטי הזה לא מדבר אליו, פעם ניסה להתחבר אל החומר הזה בהדרכתו של אביו ואף התנהל לרגע קט על פיו, אבל ברגע נתון זה אינו מרגיש שום מגע עם התיאוריה הזו, החומר הזה זר לו... המיצאות מתקיימת מאליה, הטבע אינו זקוק לאותות האדם בשביל להתהוות.
ומאידך הוא מכיר את אביו ובוטח בו. יצחק הלך כברת דרך "יחד" עם אביו ולמד להכיר את הזן שלו, את מעלתו את האישיות שלו. יצחק ידע שאביו מבקש להקנות לו את סם החיים באמצעות חוקי הטבע... יצחק ידע בתוכו שאביו מבקש להקנות לו את התורה הנכונה ואת התיאוריה האמיתית שתוביל אותול אל החיים הנצחיים ואל טעם החיים האלה, אל הגן הגדול והירוק ההוא... פעם נכנס יחד עם אביו אל הגן ועודינו זוכר את ריח עציו, ריח נעים, ממכר... אבל לעת עתה הוא איבד את הקשר עם החומר הזה ועם התיאוריה והתורה... הוא רק זוכר את הריחות... מה יעשה? איך יתנהל? איך יתנהל ולכל הרוחות... הריחות הנעימים מצד, אביו מצד, המציאות מצד, המציאות שמרגיש אותה כרגע מצד, והמציאות שאביו מכוון אותו אליה מצד... יצחק הבוגר משדר אותות מצוקה, ידיו כבולות, יצחק עקוד...
אבל למרות אותות המצוקה שמשדר יצחק, אביו ממשיך להרביץ בו את תורתו ואת התיאוריה ואת החומר ואת אותות התודעה והטבע... ידי יצחק עקודות נוטפות דם, ואברהם אביו מתעלם מהכל, אולי אינו רואה את הכל, וממשיך בתורתו והקנייתה ליצחק האהוב. יצחק נבוך, מתענה, קשוב, כואב, אך ידיו כבולות... אינו יכול להפיג את הכאב, אינו יכול להפסיק באחת את העינוי הזה ולהגיד לאביו: עד כאן, כי הוא יודע בעצם שהדרך של אביו נכונה ואמיתית, אבל אינו מסוגל להתחבר אליה כרגע...
ידיו כבולות.
ואביו ממשיך וצועד בכל המרץ "יחד" עם בנו, אינו מרגיש בכאב שגורם במו ידיו לבנו, אינו מבחין בכתמי הדם על ידיו של בנו אהובו.
כאבו של יצחק גובר וגובר ואין לאל ידו... הוא יודע שרק בידו לעזור לעצמו, אך היידיים שאמורות לעשות עבורו את העבודה שותתות דם, הן הן שורש הכאב, כבולות המה.
הכאב ממשיך, ואביו ממשיך... הכאב גובר, ואביו מגביר את הקצב... יש כאן ולכל הדעות חוסר התקשרות מלא בין אב לבנו, אברהם אינו מבחין בבנו הנבוך, העקוד, ויצחק אינו מבין פשוט את אביו, אינו מתחבר לכיוון שלו, שניהם אחראים לכאורה לחוסר התקשורת שנוצר ביניהם, אך התורה מטילה את מלוא האשמה על אברהם האב האוהב שממשיך ומכאיב לבנו עד זוב דם, עד וכמעט הביא למותו...
וישלח אברהם את - ידו, ויקח את - המאכלת לשחט את - בנו (בראשית כב, י)
יצחק הכאוב והכבול איבד את היחוד שלו ואף את כל מה שקנה פעם לעצמו... הוא הגיע כבר עד לקרונו של העז. בחישוב מתמטי גס הדבר מקביל לשלב אחד לפני המוות... לפני העלייה ההיא של העז במסגרת המנהרה הכללית... נא לזכור את הפגר של העז שהמשיך לדהור ולעלות ולקחת חלק פעיל במנהרה הכללית גם אחרי מותו, יעיד עליו חוק שימור האנרגיה, יעידו עליו הציפורים והזבובים והתולעים...
אברהם אבינו פתח את עיניו והבחין בעקדת בנו אהובו ובמותו המתקרב רק כאשר...
וישא אברהם את - עיניו, וירא והנה - איל, אחר, נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את - האיל, ויעלהו לעלה תחת בנו. (בראשית כב, יג)
אברהם אבינו הבחין במצוקת בנו רק כאשר ראה באופק את האיל... אני השתמשתי בעז ושמתי אותו באחד הקרונות של רכבות המנהרה, והתורה השתמשה דווקא באיל.
אברהם אבינו ראה את האיל ואת מות האיל שהסתבך המסכן בקרניו ולא ידע להשתחרר... וכך נפל ומת, ועלה עוד שלב במסגרת המנהרה שאין מי שלא עולה איתה... גם פגר האדם עולה במסגרתה... זו המציאות בעינה: או שאתה מזהה אותה ועולה במסגרתה, או שאינך מזהה אותה וגם עולה במסגרתה, הבדל מהותי ישנו בין עולה לעולה, ועל ההבדל הזה עמד אברהם רגע לפני שגרם במו ידיו לנפילת בנו אהובו - עד לרמתו של האיל... או אז:
וילך אברהם ויקח את - האיל, ויעלהו לעלה תחת בנו.
קפצתי לא מן השורה עד לפסוק הזה של פרק העקדה, אך התורה הביאה אותנו אליו באופן הדרגתי ומסודר, נעמוד בהמשך על הסדר המופתי הזה. בינתיים נחזור אל הפסוק השני שנותר ממנו פסיק קטן.
ב ויאמר קח - נא את - בנך את - יחידך אשר - אהבת את - יצחק, ולך - לך אל - ארץ המריה, והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים אשר אמר אליך.
על אחד ההרים אשר אמר אליך... מהי משמעות המונח הר?
על המונח הזה עמדתי ארוכות בשתי הזדמנויות - שני חיבורים: "מידע", "ולזכר רועי קליין", אשר על כן אעתיק, פשוטו כמשמעו, את הקטע הרלוונטי מאחד חיבורים ואחתום בו את הפסוק השני של פרשת העקדה כב של בראשית. לציין, את שני החיבורים כתבתי לפני כשנתיים כאשר עוד לא היגעתי למשמעות המונח "אלהים". את זאת ביקשתי לציין, כי המונח "אלהים" מוזכר בקטע שאעתיקו להלן אודות המונח "הר":
"... אני רוצה לספר לכם על הר. לפני מספר שבועות, ביציאה מבית הכנסת, הייתי בחברת הבן שלי גידי, בן 11. לבית הכנסת חניה צמודה, ובכניסה שלה ירידה תלולה, כלומר מפלס הרחוב הוא קצת מעל למפלס של החניה. הלכתי עם גידי לקחת את האוטו, נכנסנו התנעתי, התחלתי להתקדם, חזרתי וכיביתי את המנוע. אמרתי לגידי, בוא נרד שנייה, אני רוצה להסביר לך את המונח התנכי "הר".
גידי המום מהתנהגותי המוזרה ירד מהאוטו והמתין למוצא פי. אמרתי לו: אתה רואה את העלייה הזאת בכניסה? תעשה לי טובה, לך תעלה אותה שנייה ברגל ותחזור.
גידי ההמום לא התווכח, הוא רוצה לחזור כבר הביתה... תפס את הרגליים, רץ למעלה וירד. לקח לו כשתי שניות. התייצב שוב על ידי ממתין למוצא פי, שיצא כבר...
"תעשה עוד טובה קטנה גידי: לך עוד הפעם למעלה, אבל בהליכה רגילה, לא בריצה"
פעור פה (קצת יותר מהמום) הלך למעלה בהליכה - לא בריצה, וחזר. לקח לו הפעם קצת יותר. הוא חזר והתייצב שוב לידי, ואף מילמל בין שפתיו: "יותר קשה לעשות את זה בהליכה, הרבה יותר קל בריצה, למה רצית שאלך? "
אמרתי לו: "בזה הרגע גילית את המונח "הר" במובנו המלא".
הרבה פעמים נעשה שימוש במונח הזה בתורה: עלה אל ההר, עלה אל הר העברים, הר המוריה של אברהם... התורה ניתנה על הר סיני, משה עלה אין ספור פעמים אל ההר עם תיעוד מילולי לכל עליה ועליה - שמות כד' למשל. מה סוד ההר? למה אלוקים, הישות האין סופית הזו נגלית לאדם דווקא בהר? למה צריך לטפס על ההר בשביל לפגוש אותו שם?
השכל האנושי מסוגל לפעול רק דרך תפיסה מרחבית, פיזית. הר, בניין, רחוב, עגלה... קשה לי לתפוס מה זה אלוקים, קשה לי כמובן להגדיר אותו, כמו שקשה לי להגדיר אהבה, שנאה... אני צריך אדם או חפץ פיזי בשביל ליישם עליהם את אהבתי, שינאתי או חמלתי, בשביל להגדיר דרכם מונחים כאלו.
את אלוהים, כמונח, ניתן לפגוש רק על ההר, יש לטפס בשביל להגיע אליו, לא ניתן לעלות אל הפיסגה בהליכה רגילה, המשימה כמעט בלתי אפשרית, לא ניתן "לטייל" אל הפיסגה, יש להתרכז בדרך ולהתקדם בנחישות, בזריזות, בכוח, אי - אפשר לעלות בהליכה רגילה.
מעבר לזאת, ניתן ליפול מההר. כלומר, גם אם אתה כבר נמצא באמצע הדרך, זה לא אומר שהבטחת את הפיסגה, נהפוך, אתה צריך להשקיע שם באמצע הדרך יותר מאמץ, יותר כוח, אחרת תיפול! כי אתה נמצא כבר בבעיה, אתה נמצא באמצע הדרך, ואם תחליט דווקא שם להאיט אתה תיפול, תתגלגל, והנפילה משם לא נעימה בכלל. כלומר ככל ותתקדם למעלה, כך יגדל הסיכון לנפילה על כל השלכותיה, והנפילה תהיה יותר כואבת.
במרחק מסויים אפשר להתגלגל ולמות... אולם ולא באותה מידה - במרחק של מטרים ספורים מהתחלת ההר, אפשר לחזור על עקבותיך בירידה רגילה ושקטה כאילו שום דבר לא קרה, ושום סכנה לא נשקפת מזאת, אבל עם זאת אתה תרגיש הרגשה קשה, הרגשת החמצה, וגם הרגשת חוסר אונים: זה עתה נוכחת שאינך מסוגל לטפס על ההר... זו הרגשה שמזכירה את תחושת הפגיעה בגבריות... (או בנשיות - מבסוטית?)
ישנן איפוא סכנות ממשיות בעלייה אל ההר... וכאמור, ככל שאתה מתרחק ממרגלות ההר, כך גובר סיכון הנפילה. עם גידי אומנם לא היגעתי אל העומק הזה של "ההר", אך כן נגענו באושיות המונח. גידי כבר יודע את המשמעות התנכית של המונח "הר".
עד כאן הקטע שהעתקתי מחיבורי "לזכר רועי קליין". זה הזמן לחזור אל הפסוק השני בפרשת העקדה - שנותר ממנו פסיק קטן.
ויאמר קח - נא את - בנך את - יחידך אשר - אהבת את - יצחק, ולך - לך אל - ארץ המריה, והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים אשר אמר אליך.
על אחד ההרים אשר אמר אליך. אלה היו דברי תודעתו של אברהם אבינו, ובזאת מסיים את השיח עם עצמו. אני חושב שהמילים מדברות בעד עצמן.
אם נעמוד בנקודת תצפית ונשקיף ממנה על הפנורמה הכללית של מערכת הרכבת התחתית, נראה מנהרה אדירת מימדים שכל מערכת הרכבת התחתית זורמת בתוכה, אלפי רכבות דוהרות כל הזמן בתוך מנהרה אין סופית. וגם ראובן והעגל נמצאים בתוכה ונוסעים כל הזמן, נעים קדימה, דוהרים עימה קדימה, שועטים, עוברים ממקום למקום, הייתי אומר עולים כל הזמן ממקום אל מקום, כי כל הזמן הם מגיעים לתחנות שונות שמגלים מטבעם אפשרויות שונות... וכאמור אין סוף למנהרה הזאת ולתחנות בתוכה.
ואפילו העגל "עולה" כל הזמן ממקום למקום, כי גם הוא יכול להגיע לתחנה עם מרחבים ירוקים - חלומו הרטוב של כל עגל... וגם אחרי מותו ואחרי שהופך לפגר - ממשיך הפגר הזה לנסוע באותה המנהרה ולעבור ממקום למקום, ואף הייתי אומר לעלות ממקום למקום - אם נצרף לפנורמה הכללית של המנהרה את התועלת הכללית, את האנרגיה הכללית... הזבובים והציפורים והכלבים והתולעים נהנו מהמקום החדש אליו הגיע הפגר... ולבטח, הנוסע הרעב שהבחין בעגל החי - יסכים עם הפנורמה החדשה שלנו המצרפת את גורם התועלת והאנרגיה הכללית לתמונה המלאה של המנהרה.
תיארתי באופן בוטה את הפגר של העגל... במטרה להביא את רעיון התועלת והאנרגיה הכלליים הנגזרים מהפנורמה המושלמת של "המנהרה". אם איני טועה - חוק שימור האנרגיה מתייחס לאותו העגל ולאותו הרעיון אם - כי לא באופן בוטה... הבה נזכור: חוק שימור האנרגיה קובע שאנרגיה אינה אובדת אלא עוברת מגוף לגוף ומשנה צורה.
לפני מספר חודשים נתקלתי באחד מערוצי הכבלים בתוכנית בוטה! התוכנית עסקה באותו הנושא ובאותו העגל אך באופן בוטא ביותר שמשאיר את פגר העגל שלנו מסמיק... התוכנית עסקה בפגר של אדם במקום העגל. במדינה מסויימת, תפסו מספר מדענים יוזמה וביקשו לחקור את התהליכים שעוברים על הפגר האנושי בטבע. הם ביקשו לבחון מקרוב את התהליכים האלה יום אחרי יום ולצלמם לתעדם...
הלכו והקימו לפרויקט שלהם מעבדה מקורית בטבע, הם הקימו מעין גן סגור וקראו לו בציניות "פארק המתים". הביאו עשרות גופות של אנשים שתרמו את גופותיהם למדע, פיזרו את הגופות האלה על פני הפארק, והניחו אותם חשופים מעל פני האדמה בזוויות שונות. אחד יושן עם פה למעלה, אחד למטה, אחד על הצד... וכפי שאמרתי, כל התהליכים הביוכימיים שעברו הגוויות - נחקרו ותועדו יום יום, שלב אחרי שלב, עם תמונות שמלוות את המחקר ומנציחות אותו. מפיקי התוכנית חסו על הצופים ולא הראו את כל התמונות.
מפארק המתים נחזור לראובן ולעגל, שני הנוסעים שלנו במנהרה של הרכבת התחתית - המציאות. ראובן כפי שראינו השקיף מתוך הרכבת על התחנות השונות, זיהה את האפשרויות השונות ובחר מתוכן את הרצויות לו, כך התהוותה המציאות שלו, כך הוא בחר לעשות את המציאות שלו בתוך המנהרה. אם תרצה - כך השפיע במחשבה שלו על החומר. מאידך, לא היתה לעגל המסכן אפשרות לזיהוי שום תחנה במנהרה הגדולה ומת, התפגר... אולם גם לאחר מותו הפגר שלו המשיך לדהור ולקחת חלק פעיל במנהרה הכללית, יעיד עליו חוק שימור האנרגיה, יעידו עליו הציפורים והזבובים והתולעים... ואף יעיד עליו הנוסע שעשה ממנו שישליק.
לסיכום, ראובן דהר במנהרה ועלה במרחבה מתחנה לתחנה, הוא עשה את המציאות שלו בכל עליה ועליה, בכל תחנה.
גם העז דהר עם הרכבת ואף עלה איתה בכל תחנה ותחנה, כי הרי נתקל במספר תחנות עם שטח ירוק למרעה... ואף לאחר מותו המשיך לדהור ולעלות בתוך המנהרה.
פארק המתים גם בית הקברות מלמדים אותנו שגם האדם ולאחר מותו עולה עם העז על אותן המדרגות ומשתלב כמוהו בעשיית המציאות של המנהרה. הנסיון מלמד שאף בחייו עלול האדם לשבת עם העז באותו הקרון ולדהור עימו במנהרה באותה המהירות, הוא יגיע אל הרמה הירודה של העז ויחלוק עימו את הקרון.
המציאות דוהרת וכולנו דוהרים איתה ומתקדמים ועולים ועולים ללא הרף, חיים אנו או מתים.
ויאמר קח - נא את - בנך את - יחידך אשר - אהבת את - יצחק, ולך - לך אל - ארץ המריה, והעלהו שם לעלה:
והעלהו שם... אברהם אבינו ממשיך את השיח עם עצמו - עם התודעה שלו שמפצירה בו: לך לך בחברתו לשם, טייל עימו עד שם, והעלה אותו אל הפסגה ההיא...
והעלהו שם... ל - עלה: והעלהו שם אל - העולה: אל המדרגה, אל הרמה...
אל "העולה" המתאימה לו, שמשתייך אליה, שנמנה עליה, אל העולה האנושית ההיא שעלה אליה ראובן... לא אל עולת העז או של מי שחלק את הקרון שלו עם העז... ולבטח לא אל העולה של שוכני פארק המתים. יש לכוון לאיזו עולה יעלה, כי הרי אין מי שלא עולה במנהרה...
בפרק הקודם עמדתי על מונח "העקדה". הבה נזכור את המונח הזה שוב, שמתקשר בהמשך עם "העולה" של האיל... וכך תיארתי את המונח:
[אברהם אבינו וברגעי החולשה שלו התכחש לחוקי הטבע ולקיומם, הוא לא האמין בקשר של התודעה שלו להתהוותם של הדברים כי פשוט לא הבחין בקשר הזה ברגע הנתון בפועל, אולם הוא כן זכר את קיומו... כי רק לפני רגע קט התנהל ופעל על פיו, רק לפני רגע שידר אותות וקיבל מציאות, והוא זוכר כאור היום את האותות הללו ואת המציאות שהתהוותה בעקבותם והוא מריח עדיין את מסגרת החשיבה ששידר באמצעותה את אותותיו, אזי למי להטות אוזן - לזיכרונו ולמידע האמין והתיאורטי שבאמתחתו (כדוגמת המידע שאני משדר לכם ברגע זה) או לנטייתו העכשוית הברורה לשלול כל קשר בין התודעה להתהוותם של הדברים ולהיות לכאורה "מציאותי"...
אברהם אבינו התחבט בדבר. התחבטות זו נחתה עליו באכזריות כי כבלה את ידיו, לא ידע מה לעשות, ובו בזמן ידע גם ידע (את המידע התיאורטי). זוהי זו העקדה, זו בעינה עקדת האדם המבוהל שאינו יודע... ויודע. העקדה הזו נקשרה ביצחק אבינו ואכן התורה מתארת את תהליך העקדה האישי של יצחק ויורדת בשלבים לפרטי פרטיו, ואני בחרתי לבאר את המונח הזה כאן דרך מרחבו של אברהם אבינו דווקא].
אם כן ובהמשך פרק כב של בראשית, התורה מובילה אותנו לעקידת יצחק כאשר מגיע לשיא רגעי החולשה שלו ומאבד כל מגע עם חוקי הטבע, הוא לא מבחין יותר בקשר של התודעה שלו ולהתהוותם של הדברים והוא מגיע פשוט עד לקרונו של העז... ולמרות זאת אביו ממשיך להרביץ בו את תורתו ואת החומר התיאורטי אודות הקשר הטבעי בין התודעה האנושית לטבע - להתהוותם של הדברים...
אבל יצחק הבן הבוגר והאהוב נבוך ומשדר אותות מצוקה מתודעתו: מצד אחד המידע התיאורטי הזה לא מדבר אליו, פעם ניסה להתחבר אל החומר הזה בהדרכתו של אביו ואף התנהל לרגע קט על פיו, אבל ברגע נתון זה אינו מרגיש שום מגע עם התיאוריה הזו, החומר הזה זר לו... המיצאות מתקיימת מאליה, הטבע אינו זקוק לאותות האדם בשביל להתהוות.
ומאידך הוא מכיר את אביו ובוטח בו. יצחק הלך כברת דרך "יחד" עם אביו ולמד להכיר את הזן שלו, את מעלתו את האישיות שלו. יצחק ידע שאביו מבקש להקנות לו את סם החיים באמצעות חוקי הטבע... יצחק ידע בתוכו שאביו מבקש להקנות לו את התורה הנכונה ואת התיאוריה האמיתית שתוביל אותול אל החיים הנצחיים ואל טעם החיים האלה, אל הגן הגדול והירוק ההוא... פעם נכנס יחד עם אביו אל הגן ועודינו זוכר את ריח עציו, ריח נעים, ממכר... אבל לעת עתה הוא איבד את הקשר עם החומר הזה ועם התיאוריה והתורה... הוא רק זוכר את הריחות... מה יעשה? איך יתנהל? איך יתנהל ולכל הרוחות... הריחות הנעימים מצד, אביו מצד, המציאות מצד, המציאות שמרגיש אותה כרגע מצד, והמציאות שאביו מכוון אותו אליה מצד... יצחק הבוגר משדר אותות מצוקה, ידיו כבולות, יצחק עקוד...
אבל למרות אותות המצוקה שמשדר יצחק, אביו ממשיך להרביץ בו את תורתו ואת התיאוריה ואת החומר ואת אותות התודעה והטבע... ידי יצחק עקודות נוטפות דם, ואברהם אביו מתעלם מהכל, אולי אינו רואה את הכל, וממשיך בתורתו והקנייתה ליצחק האהוב. יצחק נבוך, מתענה, קשוב, כואב, אך ידיו כבולות... אינו יכול להפיג את הכאב, אינו יכול להפסיק באחת את העינוי הזה ולהגיד לאביו: עד כאן, כי הוא יודע בעצם שהדרך של אביו נכונה ואמיתית, אבל אינו מסוגל להתחבר אליה כרגע...
ידיו כבולות.
ואביו ממשיך וצועד בכל המרץ "יחד" עם בנו, אינו מרגיש בכאב שגורם במו ידיו לבנו, אינו מבחין בכתמי הדם על ידיו של בנו אהובו.
כאבו של יצחק גובר וגובר ואין לאל ידו... הוא יודע שרק בידו לעזור לעצמו, אך היידיים שאמורות לעשות עבורו את העבודה שותתות דם, הן הן שורש הכאב, כבולות המה.
הכאב ממשיך, ואביו ממשיך... הכאב גובר, ואביו מגביר את הקצב... יש כאן ולכל הדעות חוסר התקשרות מלא בין אב לבנו, אברהם אינו מבחין בבנו הנבוך, העקוד, ויצחק אינו מבין פשוט את אביו, אינו מתחבר לכיוון שלו, שניהם אחראים לכאורה לחוסר התקשורת שנוצר ביניהם, אך התורה מטילה את מלוא האשמה על אברהם האב האוהב שממשיך ומכאיב לבנו עד זוב דם, עד וכמעט הביא למותו...
וישלח אברהם את - ידו, ויקח את - המאכלת לשחט את - בנו (בראשית כב, י)
יצחק הכאוב והכבול איבד את היחוד שלו ואף את כל מה שקנה פעם לעצמו... הוא הגיע כבר עד לקרונו של העז. בחישוב מתמטי גס הדבר מקביל לשלב אחד לפני המוות... לפני העלייה ההיא של העז במסגרת המנהרה הכללית... נא לזכור את הפגר של העז שהמשיך לדהור ולעלות ולקחת חלק פעיל במנהרה הכללית גם אחרי מותו, יעיד עליו חוק שימור האנרגיה, יעידו עליו הציפורים והזבובים והתולעים...
אברהם אבינו פתח את עיניו והבחין בעקדת בנו אהובו ובמותו המתקרב רק כאשר...
וישא אברהם את - עיניו, וירא והנה - איל, אחר, נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את - האיל, ויעלהו לעלה תחת בנו. (בראשית כב, יג)
אברהם אבינו הבחין במצוקת בנו רק כאשר ראה באופק את האיל... אני השתמשתי בעז ושמתי אותו באחד הקרונות של רכבות המנהרה, והתורה השתמשה דווקא באיל.
אברהם אבינו ראה את האיל ואת מות האיל שהסתבך המסכן בקרניו ולא ידע להשתחרר... וכך נפל ומת, ועלה עוד שלב במסגרת המנהרה שאין מי שלא עולה איתה... גם פגר האדם עולה במסגרתה... זו המציאות בעינה: או שאתה מזהה אותה ועולה במסגרתה, או שאינך מזהה אותה וגם עולה במסגרתה, הבדל מהותי ישנו בין עולה לעולה, ועל ההבדל הזה עמד אברהם רגע לפני שגרם במו ידיו לנפילת בנו אהובו - עד לרמתו של האיל... או אז:
וילך אברהם ויקח את - האיל, ויעלהו לעלה תחת בנו.
קפצתי לא מן השורה עד לפסוק הזה של פרק העקדה, אך התורה הביאה אותנו אליו באופן הדרגתי ומסודר, נעמוד בהמשך על הסדר המופתי הזה. בינתיים נחזור אל הפסוק השני שנותר ממנו פסיק קטן.
ב ויאמר קח - נא את - בנך את - יחידך אשר - אהבת את - יצחק, ולך - לך אל - ארץ המריה, והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים אשר אמר אליך.
על אחד ההרים אשר אמר אליך... מהי משמעות המונח הר?
על המונח הזה עמדתי ארוכות בשתי הזדמנויות - שני חיבורים: "מידע", "ולזכר רועי קליין", אשר על כן אעתיק, פשוטו כמשמעו, את הקטע הרלוונטי מאחד חיבורים ואחתום בו את הפסוק השני של פרשת העקדה כב של בראשית. לציין, את שני החיבורים כתבתי לפני כשנתיים כאשר עוד לא היגעתי למשמעות המונח "אלהים". את זאת ביקשתי לציין, כי המונח "אלהים" מוזכר בקטע שאעתיקו להלן אודות המונח "הר":
"... אני רוצה לספר לכם על הר. לפני מספר שבועות, ביציאה מבית הכנסת, הייתי בחברת הבן שלי גידי, בן 11. לבית הכנסת חניה צמודה, ובכניסה שלה ירידה תלולה, כלומר מפלס הרחוב הוא קצת מעל למפלס של החניה. הלכתי עם גידי לקחת את האוטו, נכנסנו התנעתי, התחלתי להתקדם, חזרתי וכיביתי את המנוע. אמרתי לגידי, בוא נרד שנייה, אני רוצה להסביר לך את המונח התנכי "הר".
גידי המום מהתנהגותי המוזרה ירד מהאוטו והמתין למוצא פי. אמרתי לו: אתה רואה את העלייה הזאת בכניסה? תעשה לי טובה, לך תעלה אותה שנייה ברגל ותחזור.
גידי ההמום לא התווכח, הוא רוצה לחזור כבר הביתה... תפס את הרגליים, רץ למעלה וירד. לקח לו כשתי שניות. התייצב שוב על ידי ממתין למוצא פי, שיצא כבר...
"תעשה עוד טובה קטנה גידי: לך עוד הפעם למעלה, אבל בהליכה רגילה, לא בריצה"
פעור פה (קצת יותר מהמום) הלך למעלה בהליכה - לא בריצה, וחזר. לקח לו הפעם קצת יותר. הוא חזר והתייצב שוב לידי, ואף מילמל בין שפתיו: "יותר קשה לעשות את זה בהליכה, הרבה יותר קל בריצה, למה רצית שאלך? "
אמרתי לו: "בזה הרגע גילית את המונח "הר" במובנו המלא".
הרבה פעמים נעשה שימוש במונח הזה בתורה: עלה אל ההר, עלה אל הר העברים, הר המוריה של אברהם... התורה ניתנה על הר סיני, משה עלה אין ספור פעמים אל ההר עם תיעוד מילולי לכל עליה ועליה - שמות כד' למשל. מה סוד ההר? למה אלוקים, הישות האין סופית הזו נגלית לאדם דווקא בהר? למה צריך לטפס על ההר בשביל לפגוש אותו שם?
השכל האנושי מסוגל לפעול רק דרך תפיסה מרחבית, פיזית. הר, בניין, רחוב, עגלה... קשה לי לתפוס מה זה אלוקים, קשה לי כמובן להגדיר אותו, כמו שקשה לי להגדיר אהבה, שנאה... אני צריך אדם או חפץ פיזי בשביל ליישם עליהם את אהבתי, שינאתי או חמלתי, בשביל להגדיר דרכם מונחים כאלו.
את אלוהים, כמונח, ניתן לפגוש רק על ההר, יש לטפס בשביל להגיע אליו, לא ניתן לעלות אל הפיסגה בהליכה רגילה, המשימה כמעט בלתי אפשרית, לא ניתן "לטייל" אל הפיסגה, יש להתרכז בדרך ולהתקדם בנחישות, בזריזות, בכוח, אי - אפשר לעלות בהליכה רגילה.
מעבר לזאת, ניתן ליפול מההר. כלומר, גם אם אתה כבר נמצא באמצע הדרך, זה לא אומר שהבטחת את הפיסגה, נהפוך, אתה צריך להשקיע שם באמצע הדרך יותר מאמץ, יותר כוח, אחרת תיפול! כי אתה נמצא כבר בבעיה, אתה נמצא באמצע הדרך, ואם תחליט דווקא שם להאיט אתה תיפול, תתגלגל, והנפילה משם לא נעימה בכלל. כלומר ככל ותתקדם למעלה, כך יגדל הסיכון לנפילה על כל השלכותיה, והנפילה תהיה יותר כואבת.
במרחק מסויים אפשר להתגלגל ולמות... אולם ולא באותה מידה - במרחק של מטרים ספורים מהתחלת ההר, אפשר לחזור על עקבותיך בירידה רגילה ושקטה כאילו שום דבר לא קרה, ושום סכנה לא נשקפת מזאת, אבל עם זאת אתה תרגיש הרגשה קשה, הרגשת החמצה, וגם הרגשת חוסר אונים: זה עתה נוכחת שאינך מסוגל לטפס על ההר... זו הרגשה שמזכירה את תחושת הפגיעה בגבריות... (או בנשיות - מבסוטית?)
ישנן איפוא סכנות ממשיות בעלייה אל ההר... וכאמור, ככל שאתה מתרחק ממרגלות ההר, כך גובר סיכון הנפילה. עם גידי אומנם לא היגעתי אל העומק הזה של "ההר", אך כן נגענו באושיות המונח. גידי כבר יודע את המשמעות התנכית של המונח "הר".
עד כאן הקטע שהעתקתי מחיבורי "לזכר רועי קליין". זה הזמן לחזור אל הפסוק השני בפרשת העקדה - שנותר ממנו פסיק קטן.
ויאמר קח - נא את - בנך את - יחידך אשר - אהבת את - יצחק, ולך - לך אל - ארץ המריה, והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים אשר אמר אליך.
על אחד ההרים אשר אמר אליך. אלה היו דברי תודעתו של אברהם אבינו, ובזאת מסיים את השיח עם עצמו. אני חושב שהמילים מדברות בעד עצמן.
050-3331-331