אדם הרבה פעמים לא מרגיש חופשי עם הדברים לזרום איתם כפי שהם. נשאלת השאלה, מהיכן הדבר נובע? כל הזמן שהאדם מבצע מטרה הוא מרגיש כבול בה, והאדם מחפש את החופש, וכאשר האדם משתחרר מהמטרה הוא מרגיש כבול שוב שהוא לא יכול לבצע את המטרה. מעין מעגל סגור, כאשר הוא יוצא מהמטרה הוא מרגיש כבול כי הוא נמצא מחוץ למטרה שלו וכבול למטרה אחרת. וכך הדברים לא זורמים ונתקעים לו בדרך.

אבל אם הוא מתעמק במהות של הדברים שהאמת הבלתי תלויה מהווה את כל המציאות, אז הוא מחליט שכל דרך טובה עבורו כל עוד אינה מזיקה לו ולא לאחרים היא דרך טובה, אז הוא חי את עצמו האמיתי. והאדם יכול לחיות את עצמו האמיתי רק אם הוא מסתכל על הדברים כפי שהם. ואז יש כאן סגירת מעגל מהותית מתוך הבנה מהותית של הדברים. ואז האדם חופשי להיות הוא עצמו ממש.

ואז הוא לא מחפש להגדיר את הדרך, אם היא מספיק טובה כי הכל טוב באותה המידה, ולכן, הוא גם מרגיש יותר טבעי עם עצמו. כי עצם זה שהאדם מוציא את האמת מפרופורציות נכונות זה מקשה עליו והאמת הופכת לשקר והשקר לאמת. ובמקום להיות הוא עצמו הוא כובל את עצמו לדרכים של אחרים ואז האמת הופכת להיות שקר, והשקר הופך להיות האמת כלומר, הדרך של אחרים הופכת להיות "אני" והדרך שלו הופכת להיות משהו שולי. ולכן, הוא רוצה ללכת בדרך של האחרים ולא בדרכו ובסופו של דבר את עצמו הוא לא יכול לרמות.

והוא רוצה לחזור לדרך של עצמו אבל בגלל עיוות הפרופורציות של האמת, אז כביכול מה שהוא אמר אמרו אחרים, ואז כל מתבלבל אצלו. ואז הוא לא מקיים את רצון עצמו האמיתי. אבל, כאשר האדם יודע לעשות הפרדה ומבין את עצמו באמת, דרך המהות הכי עמוקה שהיא האמת אז הוא חי את עצמו באמת ואז הוא חופשי.