יש מצבים בחיים שהאדם מתלהב מפעולה כלשהי ומצליח אבל הוא תלוי בביטחונו העצמי עדיין באנשים, והוא רואה את הדברים שהם מצליחים. אבל במוקדם או במאוחר הוא מגלה שהגורם שציפה ממנו למשהו לא עוזר לו וממעיט ביכולותיו. ההצלחה שלו תלויה באחרים אבל הוא לא יוזם בעצמו.
הוא אמנם מתעודד מאנשים, אבל הוא יכול ליפול מאנשים וזה עניין של זמן. יש קול פנימי שאומר לו אם הוא יעשה את הכי טוב שלו ויתלהב מכך שהוא זכה להיות בהשקפה חיובית ולא משנה התוצאה והוא יסתדר וימשיך להתלהב באותה מידה גם אם לא יצליח מבחינתו הוא השיג את מטרתו.
כאשר האדם שומע לפתע מילים המסרסות לו את ההתלהבות וכל מיני משובים שליליים כי לא באמת הבחינו בדברים החבויים בו באותו האדם, ושפטו רק לפי מראה התנהגות חיצוני זה שובר אותו, זה גם גורם לאדם לאבד מהערך הפנימי של הדברים.
כאשר האדם פחות מתלהב מהדברים ופחות מקבל יחס אמיתי לדברים שהוא עושה ולא ממש לוקחים אותו ברצינות והוא לא למד ליזום את הדברים ולימדו אותו להיות תלוי באנשים בחוסר ביטחון משווע לשמיים, מה שקורה זה שהוא עצמו מתנהג לעצמו כפי שהם מתנהגים אליו אפילו אם אינו מודע לזה.
ואז גם אם הוא רוצה לעלות משם חזרה להיכן שהיה, הוא נתקל בקשיים כי כבר יש לו מחסומים חדשים, הוא גם שכח את הסיבה למה.
הוא נוטה לשפוט את עצמו לפי קריטריונים מסויימים אבל בעצם, הפחתת ההתלהבות הייתה בעצם הפעולה של לקחת סיר רותח ולשים אותו על השיש עד שיתקרר או לפעמים הוא כבר שם אותו במקרר והוא כבר מתקרר מאוד.
בעצם הוא לא מתלהב מהדברים וכן לא משקיע בהם את המקסימום כי זכורה לו התלות באנשים ולכן, גם חוסר ההקשבה האמיתי לרצון שלו. וגם כאשר הוא מנסה לבד הוא מרגיש את אותו היחס של חוסר ההתלהבות סוג של השראה לא אמיתי.
לאחר חוסר ההתלהבות שהוא עצמו חש הוא מתחיל להאשים את עצמו, ואז גם לא להבין מדוע כך הדברים פועלים.
לאחר מכן, הוא מנסה למצוא השראה במה שאנשים אחרים אומרים לו, והוא נתקל באוזניים ערלות. ואז הוא נכנס למצבים של חוסר ביטחון, וחוסר רצון לעשות משהו.
זה לא התחיל בגלל ההתלהבות, זה התחיל ממתי שהוא הפסיק להתלהב מהדברים, אבל הטעות כאן שהוא הקשיב לאחרים ונתן לאחרים להרגיש עבורו את הדברים והוא עצמו היה רק בורג קטן ושם את קולו הפנימי בצד.
במצב כזה שהאדם כבר קיבל את ההשאה הזו, יכול להיות מצב רגשות שלילי כאילו הוא הגיע ל"נקודת אל חזור" אך אין הדברים נכונים, כי בכלל אף פעם לא מאוחר והאדם תמיד יכול לעשות את הדברים. ייתכן שבעקבות כך שההתלהבות סורסה אצל האדם ופחות מתחשק לו להשקיע בעקבות כך הוא נוטה לאחר מכן, לשפוט את עצמו סתם. והאדם יכול להשתחרר מהגישה הזו, ולראות אפשרות נוספת.
כפי שאמר דייל קראנגי שהאדם יחשוב מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואז ממילא הוא ישלים איתו, ולדעתי הדבר הזה באמת יכול להיות משודר לאדם בהתלהבות עצמה שלא משנה מה יהיה הוא עדיין ימשיך להתלהב באותה צורה מהחיים.
וזו אחת מהדרכים לראות את הדברים בחיים.
כלומר הכוונה הייתה לומר שהאדם במצב מסויים מקבל את ההשאה השלילית שנתנו לו להיות בחוסר התלהבות מהדברים (את רעיון ההשאה לקחתי מג'וזף מרפי בספרו "כוחו של תת המודע") ואז במקום כהרגלו להתלהב מהדברים ולהמשיך הלאה ולא משנה התוצאה, הוא חושב שהוא עכשיו הגיע לנקודת "אל - חזור" למצבו הקודם שהיה מתלהב וכבר הכל תלוי בשיפוט של אנשים לפי סטריאוטיפים והוא לא באמת יודע להעריך את עצמו לפי מי שהוא באמת.
ולאחר מכן, הוא לא מתייחס לכך שההתלהבות שלו פחתה, וממשיך להתנהג לעצמו כאילו הוא באותה התלהבות אופטימית כמו מקודם ושופט את עצמו למה הוא לא נותן מעצמו את הטוב ביותר.
ולכן, הוא מתייאש ורואה את עצמו כאילו הוא לא יכול לחזור לקולו הפנימי ומתוסכל לעתים באופן עמוק.
יש נקודה שבמהלך השנים הוא פספס לגמרי והיא לעמוד על שלו, הזכות של האדם לעמוד על שלו והדברים יכולים לבוא מחוסר ידיעה, ואפשר לומר בציניות חוסר ידיעה כזה אינו פוטר מ"הענשה עצמית".
אבל אפשר לומר אחרת, שזו הדרך של ניסוי וטעייה בחיים ושזה לימוד אמיתי עבור האדם להכיר את עצמו באמת. וזוהי גישה נכונה יותר מקודמתה.
וזוהי טעות לומר, שיש כאן מצב של "אל - חזור" כי תמיד אפשר לחשוב כמו קודם, אם האדם מרגיש כך שזה טוב יותר עבורו רק הפעם זה בא לו מתוך התפכחות של הדברים.
ולא משנה כמה מנסים לסדר את הפאזל הזה של התובנות יכול להיות שהוא "יתפרק" אבל האדם יכול לזכור הפעם לא "להתפרק" איתו ביחד ולעמוד על שלו ולהבין שהוא יכול להמשיך הלאה ויכול ליזום בעצמו ולהיות מעורה בדברים ולהעיר את קולו הפנימי, או לפי התיאור של אנטוני רובינס כפי ששם ספרו נקרא "להעיר את הענק שבפנים".
ועדיין לא מאוחר והאדם יכול להרגיש סוף סוף את האני האמיתי חי ובועט והכל רק מתחיל עכשיו, ואפשר להתלהב מהדברים ומהדברים שהאדם עושה, אבל גם אם לא מצליח לא נורא, האדם מרגיש טוב עם עצמו ויכול להמשיך להתלהב באותה התלהבות מהחיים => האדם יכול להתלהב כך מהחיים כפי שהם עכשיו ולהיות כאן ועכשיו בדברים.
הוא אמנם מתעודד מאנשים, אבל הוא יכול ליפול מאנשים וזה עניין של זמן. יש קול פנימי שאומר לו אם הוא יעשה את הכי טוב שלו ויתלהב מכך שהוא זכה להיות בהשקפה חיובית ולא משנה התוצאה והוא יסתדר וימשיך להתלהב באותה מידה גם אם לא יצליח מבחינתו הוא השיג את מטרתו.
כאשר האדם שומע לפתע מילים המסרסות לו את ההתלהבות וכל מיני משובים שליליים כי לא באמת הבחינו בדברים החבויים בו באותו האדם, ושפטו רק לפי מראה התנהגות חיצוני זה שובר אותו, זה גם גורם לאדם לאבד מהערך הפנימי של הדברים.
כאשר האדם פחות מתלהב מהדברים ופחות מקבל יחס אמיתי לדברים שהוא עושה ולא ממש לוקחים אותו ברצינות והוא לא למד ליזום את הדברים ולימדו אותו להיות תלוי באנשים בחוסר ביטחון משווע לשמיים, מה שקורה זה שהוא עצמו מתנהג לעצמו כפי שהם מתנהגים אליו אפילו אם אינו מודע לזה.
ואז גם אם הוא רוצה לעלות משם חזרה להיכן שהיה, הוא נתקל בקשיים כי כבר יש לו מחסומים חדשים, הוא גם שכח את הסיבה למה.
הוא נוטה לשפוט את עצמו לפי קריטריונים מסויימים אבל בעצם, הפחתת ההתלהבות הייתה בעצם הפעולה של לקחת סיר רותח ולשים אותו על השיש עד שיתקרר או לפעמים הוא כבר שם אותו במקרר והוא כבר מתקרר מאוד.
בעצם הוא לא מתלהב מהדברים וכן לא משקיע בהם את המקסימום כי זכורה לו התלות באנשים ולכן, גם חוסר ההקשבה האמיתי לרצון שלו. וגם כאשר הוא מנסה לבד הוא מרגיש את אותו היחס של חוסר ההתלהבות סוג של השראה לא אמיתי.
לאחר חוסר ההתלהבות שהוא עצמו חש הוא מתחיל להאשים את עצמו, ואז גם לא להבין מדוע כך הדברים פועלים.
לאחר מכן, הוא מנסה למצוא השראה במה שאנשים אחרים אומרים לו, והוא נתקל באוזניים ערלות. ואז הוא נכנס למצבים של חוסר ביטחון, וחוסר רצון לעשות משהו.
זה לא התחיל בגלל ההתלהבות, זה התחיל ממתי שהוא הפסיק להתלהב מהדברים, אבל הטעות כאן שהוא הקשיב לאחרים ונתן לאחרים להרגיש עבורו את הדברים והוא עצמו היה רק בורג קטן ושם את קולו הפנימי בצד.
במצב כזה שהאדם כבר קיבל את ההשאה הזו, יכול להיות מצב רגשות שלילי כאילו הוא הגיע ל"נקודת אל חזור" אך אין הדברים נכונים, כי בכלל אף פעם לא מאוחר והאדם תמיד יכול לעשות את הדברים. ייתכן שבעקבות כך שההתלהבות סורסה אצל האדם ופחות מתחשק לו להשקיע בעקבות כך הוא נוטה לאחר מכן, לשפוט את עצמו סתם. והאדם יכול להשתחרר מהגישה הזו, ולראות אפשרות נוספת.
כפי שאמר דייל קראנגי שהאדם יחשוב מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואז ממילא הוא ישלים איתו, ולדעתי הדבר הזה באמת יכול להיות משודר לאדם בהתלהבות עצמה שלא משנה מה יהיה הוא עדיין ימשיך להתלהב באותה צורה מהחיים.
וזו אחת מהדרכים לראות את הדברים בחיים.
כלומר הכוונה הייתה לומר שהאדם במצב מסויים מקבל את ההשאה השלילית שנתנו לו להיות בחוסר התלהבות מהדברים (את רעיון ההשאה לקחתי מג'וזף מרפי בספרו "כוחו של תת המודע") ואז במקום כהרגלו להתלהב מהדברים ולהמשיך הלאה ולא משנה התוצאה, הוא חושב שהוא עכשיו הגיע לנקודת "אל - חזור" למצבו הקודם שהיה מתלהב וכבר הכל תלוי בשיפוט של אנשים לפי סטריאוטיפים והוא לא באמת יודע להעריך את עצמו לפי מי שהוא באמת.
ולאחר מכן, הוא לא מתייחס לכך שההתלהבות שלו פחתה, וממשיך להתנהג לעצמו כאילו הוא באותה התלהבות אופטימית כמו מקודם ושופט את עצמו למה הוא לא נותן מעצמו את הטוב ביותר.
ולכן, הוא מתייאש ורואה את עצמו כאילו הוא לא יכול לחזור לקולו הפנימי ומתוסכל לעתים באופן עמוק.
יש נקודה שבמהלך השנים הוא פספס לגמרי והיא לעמוד על שלו, הזכות של האדם לעמוד על שלו והדברים יכולים לבוא מחוסר ידיעה, ואפשר לומר בציניות חוסר ידיעה כזה אינו פוטר מ"הענשה עצמית".
אבל אפשר לומר אחרת, שזו הדרך של ניסוי וטעייה בחיים ושזה לימוד אמיתי עבור האדם להכיר את עצמו באמת. וזוהי גישה נכונה יותר מקודמתה.
וזוהי טעות לומר, שיש כאן מצב של "אל - חזור" כי תמיד אפשר לחשוב כמו קודם, אם האדם מרגיש כך שזה טוב יותר עבורו רק הפעם זה בא לו מתוך התפכחות של הדברים.
ולא משנה כמה מנסים לסדר את הפאזל הזה של התובנות יכול להיות שהוא "יתפרק" אבל האדם יכול לזכור הפעם לא "להתפרק" איתו ביחד ולעמוד על שלו ולהבין שהוא יכול להמשיך הלאה ויכול ליזום בעצמו ולהיות מעורה בדברים ולהעיר את קולו הפנימי, או לפי התיאור של אנטוני רובינס כפי ששם ספרו נקרא "להעיר את הענק שבפנים".
ועדיין לא מאוחר והאדם יכול להרגיש סוף סוף את האני האמיתי חי ובועט והכל רק מתחיל עכשיו, ואפשר להתלהב מהדברים ומהדברים שהאדם עושה, אבל גם אם לא מצליח לא נורא, האדם מרגיש טוב עם עצמו ויכול להמשיך להתלהב באותה התלהבות מהחיים => האדם יכול להתלהב כך מהחיים כפי שהם עכשיו ולהיות כאן ועכשיו בדברים.
050-3331-331