הפחד מדחיה מבוסס על המחשבה כי אנחנו שווים רק כשאנחנו אהובים. וככה, כאשר מישהו שאנו מעריכים את עמדתו, דוחה אותנו, אנו חשים לא טוב. אנו חשים כי איננו ראויים לו, או לכל דבר אחר. הערכתנו העצמית יורדת. אנו שוכחים כי רק לא מזמן חשנו טוב עם עצמנו. מה קורה כשאנו תולים את השווי שלנו באהבתו של אדם אחר?
העניין דומה מאוד למטוטלת. נניח שאת יוצאת לדייט. שותים, צוחקים, את אוהבת את תכונות האופי שלו (או שלה), יש קרבה בניכם. את חשה נאהבת, טוב לך. לאחר מספר מפגשים, פתאום אותו אדם אומר לך, כי הקשר לא מתאים לו כעת. השינוי יכול לבוא כתוצאה משינוי ברצונותיו, או משהו חדש בך שראה שלא מצא חן בעיניו. מה עובר לך בראש? האם עוברות לך בראש המילים הבאות: "הוא לא רוצה אותי: אני לא מספיק רזה \ אני לא מספיק חכמה \ אני לא מספיק מוצלחת אני לא מספיק שווה". אני פשוט לא מספיק. יש פה הקשרים לסוגיית הערכה עצמית, נכון הדבר. יש פה סוגיה עמוקה שדורשת התייחסות.
ברשותכם, אתמקד כעת באמירה והמסקנה האחרונה של: "אני לא מספיק שווה". בני האדם מאמינים שיש אנשים שווים יותר ואנשים שווים פחות, ואולי גם אנשים שלא שווים בכלל. כשאדם חש אהוב, מקובל, רצוי, הוא חושב כי הוא "שווה" ואז מה הוא מרגיש? הוא מרגיש טוב.
אז איך נפטרים מהמחשבה הזו, שנטועה בנו, עם שורשים עמוקים עמוקים בקרקעית אדמת תפיסותנו ואמונותינו? אמונה שגורמת לכך שכשמפרגנים לנו אנו חשים שווים, וכשמעבירים עלינו ביקורת או דוחים אותנו אנו חשים לא שווים?
האם אנחנו בכלל רוצים לאבד את האמונה הזו? האם היא דווקא טובה לנו? מדוע היא טובה לנו? בתהיות ביני לבין עצמי, הבנתי כי אמונה זו, גורמת לנו פעמים רבות לעשות קצת סדר, בעצמנו ומסביב. אולי נותנת קצת עניין. כי איך אפשר שלא לצפות במשחק כדורגל, כשהקבוצה שאתה אוהד היא המנצחת, מבלי לחשוב שזו הקבוצה השווה יותר? כנערה, איך אפשר שלא להתעסק עם הגוף, לשחק במשקל, באוכל שהיא מכניסה או לא מכניסה לגוף, כדי להרגיש שווה יותר? ההתמכרות הזו לעשייה, כדי להיות רזים מספיק, מצליחים מספיק בעבודה, בחברים, לייקים בפייסבוק, בלימודים, להיות שווים יותר, זו התמכרות להרגשה הטובה שבאה אחרי ההישג והמאמצים שהקדשנו. אנחנו מצפים להרגשה הזו, כל פעם מציבים לנו יעד אחר, פועלים להשגתו. כאשר אנחנו לא מצליחים אנו חשים אכזבה, אך גם "לא יוצלחים" או "לא שווים". חשים נחותים לעיתים. בסופו של דבר, יש שני צדדים למטבע, תזרוק, יצא בסוף תמיד, אבל תמיד "עץ" או "פלי".
אך סיבה נוספת להחזקה באמונה זו, היא פשוט מאוד, כי רוב העולם מאמין בכך! אנו מפארים אנשים מסויימים, יפים, "מוצלחים", מנהיגים, מאפשרים למעמדות להיווצר, מי טוב יותר ומי טוב פחות. מנהיגים רבים בעולם מאמינים בכך. אם רוב העולם חושב כך, אם כל כך הרבה מנהיגים דוגלים באמונה שכזו, למה לא להאמין גם? אנו רוצים להשתייך למי שצודק, שמבין, שטוב, ש"שווה". אנו מאמינות בכך בלב שלם, כל כך, שאנו שוכחות להטיל ספק, לשאול שאלות, פשוט מקבלות את זה כמובן מאיליו.
האם אמונה זו היא נכונה? מה הוא שווי? האם יש מדד כלשהו, מ0-100 נאמר, או עד אינסוף, של מי שווה יותר או פחות? ואם כך, מי האדם (בכוונה לא אכנס פה לכל היצורים החיים) הפחות שווה בעולם ומי האדם השווה ביותר בעולם? איך זה נמדד? ומה אומר השווה הזה? שמתחשבים יותר במילה שלך? שמגיע לך יותר? שתקבל יותר כסף? האם התנאי לכל אלה הוא באמת שתהיה שווה יותר? או שאולי אין באמת דבר כזה וזה בעצם אומר שאתה תהיה במקום הנכון, בזמן הנכון, עם יכולת ורצון מסוים?
נניח שבחור אומר לעצמו "בלעדיה אני לא שווה" (אפרופו בואו נזכר בשיר "ואיתך, אני כל העולם, ואיתך, אני כל היקום. בלעדייך אני חצי בן - אדם, בלעדייך, אני בעצם כלום"). בואו נבחן את האמירה הזו: האם בלעדיה אתה כלל לא שווה? לשום דבר? בשום רגע, שום זמן בחיים שלך, גם לפניה לא היית שווה? האם עם הבחורה הקודמת הרגיש שווה עדיין? האם בעצם מתכוון להגיד "לבד אני לא שווה, בזוגיות אני כן שווה"? נניח שכך, האם בכלל לא שווה? לשום דבר, בשום זמן, בשום מקום לשום אדם? מי החליט בעצם שאתה לא שווה? אתה החלטת? אלוהים החליט? החברים החליטו? בכל המדינה עשו "משאל עם" או הצבעה בעולם כולו והרוב אמרו שאתה לא שווה? הרי לא כך הדבר. כל אדם יש לו הסטנדרטים שלו להאם הוא שווה או לא. באם היו הצבעות כאלו, כל אחד היה מצביע אחרת, לפי סטנדרטים אחרים. על כן, אין דבר כזה, שווי הוא אינו דבר מוחלט, קבוע ואובייקטיבי, שבאמת ניתן למדידה, לכימות, לא ניתן לחוש אותו או באמת לקבוע אותו. אם כך, ניתן לומר שאין דבר כזה באמת שווי.
מי שקרא את הספר של פרופ' יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות", ילמד כי לאחר המהפכה הלשונית, החלו בני האדם, ההומוספיינס, להמציא המצאות שונות. בניהן, חוקים, חברות שונות, שווי בכסף, וכדומה. הדבר מתואר כ"דמיון". הדברים אומנם כתובים. אך עדיין, הומצאו.
היטלר החליט שהיהודים לא שווים בשביל לחיות, אך בעלות הברית החליטו שהיהודים מספיק שווים כדי לחיות. מהטמה גנדהי, החליט שעמו ראוי למדינה, והבריטיים לא הסכימו איתו עד שלב מסוים, וראו את בני עמו כנחותים שיש לשעבדם, האם הם צדקו? האם יש שווה ולא שווה, או יש אנשים שחושבים כך פשוט ומאמינים בכך? האם אתה חייב להאמין להם?
האם זה אומר שאנחנו לא רוצים להשתפר, להשתנות, להיות טובים יותר במה שאנחנו עושים? לא ולא. בתוך תוכנו נוכל להאמין כי אין דבר כזה כלל "שווה" או "לא שווה". בבסיס מחשבותינו, בתשתית תפיסותינו ושלל אמונותינו נאמין בכך. נוכל תמיד להמשיך לשחק את המשחק. אני רוצה לצאת איתה בשביל הכיף. אני רוצה להוריד במשקל כי בא לי, לא כדי להיות שווה יותר. אני רוצה להתקדם בתפקיד בעבודה כי מתחשק לי יותר אתגר, כי זה מעניין אותי, לא כי אהיה יותר שווה או מוערך ככה. אני רוצה לטייל בעולם לא כי כולם מטיילים ואני רוצה להיות שווה ולהיות כמו כולם. אני רוצה לראות עולם, מתחשק לי להסתובב, לראות דברים חדשים.
נשמע פשוט? דורש עבודה מאומצת מאוד על החשיבה, על תפיסותינו הבסיסיות ביותר, יש לעקור את האמונה הזו מהשורש, ולא לאפשר לה לצמוח שוב, גם כשמסביב האמונה הזו צצה בצורה כזו או אחרת.
אני מאחלת לכולכן / ם לחוש אהבה, הערכה עצמית, ללא הגדרת שווי עצמי.
העניין דומה מאוד למטוטלת. נניח שאת יוצאת לדייט. שותים, צוחקים, את אוהבת את תכונות האופי שלו (או שלה), יש קרבה בניכם. את חשה נאהבת, טוב לך. לאחר מספר מפגשים, פתאום אותו אדם אומר לך, כי הקשר לא מתאים לו כעת. השינוי יכול לבוא כתוצאה משינוי ברצונותיו, או משהו חדש בך שראה שלא מצא חן בעיניו. מה עובר לך בראש? האם עוברות לך בראש המילים הבאות: "הוא לא רוצה אותי: אני לא מספיק רזה \ אני לא מספיק חכמה \ אני לא מספיק מוצלחת אני לא מספיק שווה". אני פשוט לא מספיק. יש פה הקשרים לסוגיית הערכה עצמית, נכון הדבר. יש פה סוגיה עמוקה שדורשת התייחסות.
ברשותכם, אתמקד כעת באמירה והמסקנה האחרונה של: "אני לא מספיק שווה". בני האדם מאמינים שיש אנשים שווים יותר ואנשים שווים פחות, ואולי גם אנשים שלא שווים בכלל. כשאדם חש אהוב, מקובל, רצוי, הוא חושב כי הוא "שווה" ואז מה הוא מרגיש? הוא מרגיש טוב.
אז איך נפטרים מהמחשבה הזו, שנטועה בנו, עם שורשים עמוקים עמוקים בקרקעית אדמת תפיסותנו ואמונותינו? אמונה שגורמת לכך שכשמפרגנים לנו אנו חשים שווים, וכשמעבירים עלינו ביקורת או דוחים אותנו אנו חשים לא שווים?
האם אנחנו בכלל רוצים לאבד את האמונה הזו? האם היא דווקא טובה לנו? מדוע היא טובה לנו? בתהיות ביני לבין עצמי, הבנתי כי אמונה זו, גורמת לנו פעמים רבות לעשות קצת סדר, בעצמנו ומסביב. אולי נותנת קצת עניין. כי איך אפשר שלא לצפות במשחק כדורגל, כשהקבוצה שאתה אוהד היא המנצחת, מבלי לחשוב שזו הקבוצה השווה יותר? כנערה, איך אפשר שלא להתעסק עם הגוף, לשחק במשקל, באוכל שהיא מכניסה או לא מכניסה לגוף, כדי להרגיש שווה יותר? ההתמכרות הזו לעשייה, כדי להיות רזים מספיק, מצליחים מספיק בעבודה, בחברים, לייקים בפייסבוק, בלימודים, להיות שווים יותר, זו התמכרות להרגשה הטובה שבאה אחרי ההישג והמאמצים שהקדשנו. אנחנו מצפים להרגשה הזו, כל פעם מציבים לנו יעד אחר, פועלים להשגתו. כאשר אנחנו לא מצליחים אנו חשים אכזבה, אך גם "לא יוצלחים" או "לא שווים". חשים נחותים לעיתים. בסופו של דבר, יש שני צדדים למטבע, תזרוק, יצא בסוף תמיד, אבל תמיד "עץ" או "פלי".
אך סיבה נוספת להחזקה באמונה זו, היא פשוט מאוד, כי רוב העולם מאמין בכך! אנו מפארים אנשים מסויימים, יפים, "מוצלחים", מנהיגים, מאפשרים למעמדות להיווצר, מי טוב יותר ומי טוב פחות. מנהיגים רבים בעולם מאמינים בכך. אם רוב העולם חושב כך, אם כל כך הרבה מנהיגים דוגלים באמונה שכזו, למה לא להאמין גם? אנו רוצים להשתייך למי שצודק, שמבין, שטוב, ש"שווה". אנו מאמינות בכך בלב שלם, כל כך, שאנו שוכחות להטיל ספק, לשאול שאלות, פשוט מקבלות את זה כמובן מאיליו.
האם אמונה זו היא נכונה? מה הוא שווי? האם יש מדד כלשהו, מ0-100 נאמר, או עד אינסוף, של מי שווה יותר או פחות? ואם כך, מי האדם (בכוונה לא אכנס פה לכל היצורים החיים) הפחות שווה בעולם ומי האדם השווה ביותר בעולם? איך זה נמדד? ומה אומר השווה הזה? שמתחשבים יותר במילה שלך? שמגיע לך יותר? שתקבל יותר כסף? האם התנאי לכל אלה הוא באמת שתהיה שווה יותר? או שאולי אין באמת דבר כזה וזה בעצם אומר שאתה תהיה במקום הנכון, בזמן הנכון, עם יכולת ורצון מסוים?
נניח שבחור אומר לעצמו "בלעדיה אני לא שווה" (אפרופו בואו נזכר בשיר "ואיתך, אני כל העולם, ואיתך, אני כל היקום. בלעדייך אני חצי בן - אדם, בלעדייך, אני בעצם כלום"). בואו נבחן את האמירה הזו: האם בלעדיה אתה כלל לא שווה? לשום דבר? בשום רגע, שום זמן בחיים שלך, גם לפניה לא היית שווה? האם עם הבחורה הקודמת הרגיש שווה עדיין? האם בעצם מתכוון להגיד "לבד אני לא שווה, בזוגיות אני כן שווה"? נניח שכך, האם בכלל לא שווה? לשום דבר, בשום זמן, בשום מקום לשום אדם? מי החליט בעצם שאתה לא שווה? אתה החלטת? אלוהים החליט? החברים החליטו? בכל המדינה עשו "משאל עם" או הצבעה בעולם כולו והרוב אמרו שאתה לא שווה? הרי לא כך הדבר. כל אדם יש לו הסטנדרטים שלו להאם הוא שווה או לא. באם היו הצבעות כאלו, כל אחד היה מצביע אחרת, לפי סטנדרטים אחרים. על כן, אין דבר כזה, שווי הוא אינו דבר מוחלט, קבוע ואובייקטיבי, שבאמת ניתן למדידה, לכימות, לא ניתן לחוש אותו או באמת לקבוע אותו. אם כך, ניתן לומר שאין דבר כזה באמת שווי.
מי שקרא את הספר של פרופ' יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות", ילמד כי לאחר המהפכה הלשונית, החלו בני האדם, ההומוספיינס, להמציא המצאות שונות. בניהן, חוקים, חברות שונות, שווי בכסף, וכדומה. הדבר מתואר כ"דמיון". הדברים אומנם כתובים. אך עדיין, הומצאו.
היטלר החליט שהיהודים לא שווים בשביל לחיות, אך בעלות הברית החליטו שהיהודים מספיק שווים כדי לחיות. מהטמה גנדהי, החליט שעמו ראוי למדינה, והבריטיים לא הסכימו איתו עד שלב מסוים, וראו את בני עמו כנחותים שיש לשעבדם, האם הם צדקו? האם יש שווה ולא שווה, או יש אנשים שחושבים כך פשוט ומאמינים בכך? האם אתה חייב להאמין להם?
האם זה אומר שאנחנו לא רוצים להשתפר, להשתנות, להיות טובים יותר במה שאנחנו עושים? לא ולא. בתוך תוכנו נוכל להאמין כי אין דבר כזה כלל "שווה" או "לא שווה". בבסיס מחשבותינו, בתשתית תפיסותינו ושלל אמונותינו נאמין בכך. נוכל תמיד להמשיך לשחק את המשחק. אני רוצה לצאת איתה בשביל הכיף. אני רוצה להוריד במשקל כי בא לי, לא כדי להיות שווה יותר. אני רוצה להתקדם בתפקיד בעבודה כי מתחשק לי יותר אתגר, כי זה מעניין אותי, לא כי אהיה יותר שווה או מוערך ככה. אני רוצה לטייל בעולם לא כי כולם מטיילים ואני רוצה להיות שווה ולהיות כמו כולם. אני רוצה לראות עולם, מתחשק לי להסתובב, לראות דברים חדשים.
נשמע פשוט? דורש עבודה מאומצת מאוד על החשיבה, על תפיסותינו הבסיסיות ביותר, יש לעקור את האמונה הזו מהשורש, ולא לאפשר לה לצמוח שוב, גם כשמסביב האמונה הזו צצה בצורה כזו או אחרת.
אני מאחלת לכולכן / ם לחוש אהבה, הערכה עצמית, ללא הגדרת שווי עצמי.
050-3331-331