הקדמה
הספר הוא רצף של תובנות אישיות שנחו ע"י מה שמכונה direct experience או חוויה ישירה. חלק מהדברים נלמדו ממורה הסבל, חלק מספרים וחלקם ממורים. אין דבר שכתוב פה שאינו בר השגה ע"י הפשוט באנשים. שכן מחשיב אני את עצמי כאדם מן השורה, לא מואר אלא תלמיד נצחי. המטרה הייתה להפוך את הרוחניות כחומר ביד היוצר, שתהיה נגישה לכולם, ובאם האדם יסתכל מעט פנימה לתוך עצמו ויעצור את המרוץ המטורף אחרי החומרנות, ימצא מנוחה בעצמו, ויפנה מקום לאינטליגנציה, ולחלק האלוהי שבו, ויאפשר "לו" לנהל את חייו ולא לחלק הרגשי, מושא התשוקות להוביל. באם אדם יראה עצמו כמרכז העולם וידאג למה שקורה סביבו בלבד, העולם יראה יפה יותר ואהוב יותר. נלקחו פסוקים מהתנ"ך לטובת הספר, כדי להראות שהתורה לא שייכת לכת זו או אחרת, וכי ניתן לראות אותה בעין שונה שמקרבת לבבות ולא מפרידה. אני רוצה לציין כי איני מורה מהסיבה שלפעמים המורים הופכים לפעמים בטעות למטרה, במקום הידע שלהם. והם מנצלים זאת. הסיבה השניה היא, כי אין לי מספיק ידע להערכתי להיות מורה. הספר נכתב מנקודת מבט של אדם רגיל ממוצע, שהצליח בדרך פשוטה, להבין דברים, שאחרים מנסים לסבך אותם כדי לשמור על פרנסתם.
טעם החיים
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ, וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים - וְסָר מֵרָע (איוב פסוק א')
פעם הכרתי ילד. בן שש היה, בבוקר סגרירי אחד נשלח הילד למכולת לקנות חלב. הילד לא ידע כי באותו היום עומדים להשתנות חייו. בצאתו למכולת, נתקף הילד רעד בלתי מוסבר. חש לפתע את היקום, את החיבור של כל החושים, החיבור שבין הלב והראש, נקודה שאינה מוגדרת נקודת החיים.
שאיפה קטנה של אוויר בוקר מלווה בצינה.. רוגע.. נעימות, גרמה לילד לחוש את שיא אושר חייו. כהרף עיין, חלף הרגע. והילד לא ידע באותה
שניה כי יעמול כל חייו על מנת לחוש את התחושה הזו.
במהלך חייו חיפש את הרגע בריח הדסים, בריח הדרים אחרי גשם ראשון. שהתבגר יותר, 'חיפש את הנקודה בשקיעות, ' בזריחות', בשכיבות על הגב בטבע עם הפנים לשמיים. הכל היה קרוב, אבל הוא לא חש את התחושה הזו. בהמשך חייו עבר לסמים קלים, ולהתמכרויות שונות, דוגמת הימורים ויותר מאוחר התמכר למין.
הכל היה קרוב, אבל לנקודה ההיא לא שב. היא הייתה חמקמקה, תמיד הרגיש קרוב אליה אבל לא אותה. בשרותו בצבא באחת ממשמרות הלילה המרובות, פגש שוב את הנקודה. זה היה בארבע בבוקר כשבאו להחליף אותו לאחר משמרת לילה ארוכה. עייף נינוח ורגוע, מלווה בריח הירמוך שזרם לידו', חש שוב את נקודת החיים. נקודת ההתחברות של כל החושים. תחושה זו ארכה מעט יותר זמן וגם השאירה בו רושם עמוק. ושוב, הראש שכח את הרגע אבל הלב לא.
שהשתחרר מהצבא, רדף אחרי כסף, רדף אחרי זנבו, והאמין כי בכסף יוכל להגיע לתחושה, לנקודה שאפילו לא ידע כי חיי, למענה.
הדרים לעבוד בים המלח, ניסה לחסוך כסף, לא ידע אפילו מדוע לא הבין לאן פניו מועדות.
אמר - אלמד הכל, אנסה הכל, אולי בדרך השלילה אוכל להגיע לאותה הרגשה. בוקר אחד, ברדתו מדימונה לים המלח שהזריחה נפערת מולו הוא פגש אותה שוב. עצר את הרכב נפעם ומשתהה הביט על העולם
מנסה לנצור את הרגע, נקודת החיים.
זו הפעם הראשונה שהתחיל להבין שמטרת החיים ניצבת מולו ברגע נדיר שפגש פעמיים בחייו לפני כן. עצר, הביט משתאה, נשם עמוקות, והרגיש ואז חש שוב הרגע חלף.
והזיכרון הקצר שלח אותו שוב לדרכים עקלקלות על מנת לפגוש את הרגע המופלא. הוא עבד יותר קשה, התיש את עצמו נלחם, רב, ובסופו של דבר מרוב מאמץ לקה בלבו. ונשלח לניתוח כואב. ניתוח שבו נגעו לו בלב. כנראה שבאחת הנגיעות, חיברו את קו התובנה בין הלב והראש.
בהחלמה מהניתוח, החל להפנים והבין שחווה את נקודת החיים, וידע - שנקודה זאת היא נקודה שמגיעה לבד. מלחמת עצבים, מלחמת התמכרויות, לא תביא את הנקודה. נקודת האור של החיים, נקודה שבה אנו כה חפצים לחוש במהלך חיינו. זהו אזור שאינו מוגדר במילים. לא סמים, לא מין, לא התמכרויות, לא כסף, כל אלה אינם דומים ל"נקודה" נקודת האושר, נקודה שאצל אחדים נקראת אהבה, לא אהבה של בן זוג, אלא אהבת החיים, טעם החיים.
וצריך להפנים שכמו שנאמר כשהתלמיד מוכן המורה מגיע, כך גם הנקודה מגיעה שאנחנו מוכנים. הדבר היחיד שזכר מהמפה שנמוגה, היה הצורך להיות רגוע ושליו, לתת לתמימות לדבר ולחוש עם כל הלב.
ולתת לעצמך לאבד שליטה, שליטה מסוג אחר פשוט לתת לטבע אפשרות
לזרום דרכך. כי טבעו להטיב.
אין תורה, אין מפה, יש לב.
וצריך לתת לו אפשרות להוביל ככלב שמושך את בעליו ברצועה.
רק צריך לדעת ולהבין, שהלב לא יפגע בך, אלא הוא פועל מתוך טוהר בלבד. שאם אתה חושב שמצאת משהו קרוב לנקודה, והקרוב מזיק למקדש האני שלך, ואו לגוף שלך, כמו מין מוגזם, עישון מוגזם, התמכרויות מסוימות אוכל וכדומה.. דע כי לא הלב הוא המוביל פה. כי דרך הלב היא לא להרע לעצמך ולא לאחרים. הקשר בין המוח והלב הוא קשר שיוביל לנקודת החיים. מכיוון שהלב והראש לא מדברים באותה שפה, רק ברגעים מיוחדים אשר בהם הלב מבין את הראש ולהפך. אפשר לחוש את דרך הלב, ולהגיע לנקודת החיים.
השעבוד לאושר
וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל - אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי - אֶל - אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ.
(שמות פרק ג' פסוק ח')
במסע ההתעוררות האישי אדם מתחיל לזהות שיש בו חלק או משהו בלתי מוגדר שנוכח אתו בכל רגע בחייו אֶהְיֶה. החלק הזה הוא חסר גיל, נצחי בעל הפוטנציאל של יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. כדי להוציא לפועל את הפוטנציאל יש קודם לעלות בדרגת הרוחניות לצאת ממצרים או להתגבר על היצרים. תהליך שהוא ממש קריעת ים סוף טרנספורמציה של היעוד האישי, התליית האושר בסובייקט ולא באובייקט, מצב כמעט בלתי רציונאלי לסופי שצריך לזהות את האין סופי, דבר שאינו בהישג מוגבלות החושים. ההבטחה של ארץ זבת חלב ודבש (חלב ודבש מסמלים נתינה ללא שום רצון לקבלה הם שם
כי זה ייעודם האלוהי) ולשם מה נכתב על הכנעני והחיתי? ברגע שהתגברת על היצרים המהלך לא הושלם ולמעשה הוא לא יושלם לעולם. תפקידנו בתור בני אדם עם צלם אלוהים להמשיך בהתפתחות הרוחנית האין סופית. הפן האלוהי הוא בהתפתחות אין סופית והשקט נמצא בדינמיות המוחלטת. תפקידנו כבני ישראל ישיר - אל לשיר את שירת האל לנצח. לרקוד את החיים עד תומם ובכל מגע שלנו בשטחי החיים עלינו להיאבק באמורי ובחיתי (בבינוניות)
השחרור משעבוד ליצרים הוא שעבוד לרוחניות
השחרור נמצא בהתמודדות עם הפחד של ההכרה, שתמצא את עצמה חסרת תפקיד, דוממת. השאלה הנצחית איך אפשר להיות בשקט לנצח.
זו שאלה שנשאלת ע"י "ההכרה", שמתנגדת לתהליך שהוא כגזר דין מות ל"אני". ההבנה כי המטרה היא התהליך, תדרבן זמנית את ההכרה להיות שותפה לדרך. התנועה האין סופית ההתפתחות האין סופית היא היעד
ולא איזה אל חיצוני שיוביל אותנו אל המנוחה והנחלה. מיצוי הפוטנציאל האלוהי הטמון בנו וההבנה, הם היעוד והשחרור.
המן "אגירת האושר"
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל - מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן - הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר - יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם - לֹא"
(שמות פרק טז' פסוק ד')
החלטתי לפתוח בסיפור אשר זורם בעורקי כמה שנים. התובנות מרחיקות הלכת שנמצאות בסיפור המן, הן כל התורה על רגל אחת.
תורת הדרך אל האושר.
את האושר מקבלים ולא לוקחים.
את האושר אי אפשר לאגור כי "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַש".
האושר נמצא בחוויה הראשונית וזהו.
אין אושר שדומה לקודמו.
כל רגע של אושר עומד בפני עצמו.
רגעי האושר קיימים שבעה ימים בשבוע.
לכן לא צריך לאגור כי מחר יהיה רגע חדש.
לאחר חוויית האושר יש מכניזם המנסה להשיג או לחוות שוב את האושר. זהו תהליך בו האגו מנסה לרכוש או להשיג בכל דרך אפשרית את החוויה ע"י הפיכתה ל"שלי". תהליך זה הוא חסר סיכוי שכן הראשוניות באה מהמקור והחוויה השניה באה מהלא אמיתי / "אני" וכאן מתחילה מערכת של השוואות בין המקור למשני ובפער שבניהם מתחיל הסבל. בהבנה הזו רדיפת האושר היא בלתי אפשרית. פתיחת השערים, יצירת קרקע פורייה של היטהרות, קבלה אמיתית של האפשרות כי האושר הוא מה שיש - ולא משהו דמיוני הן זימון האושר. חוויה היא שייכת לעבר ואין כסף בעולם שיכול לקנותה. ברכושנות וב"שלי" אין כל אושר הוא שיקוף עלוב של המקור. האושר הראשוני הוא חווייתי, ואינו מסוגל להכיל בתוכו את עולם המושגים וכל ניסיון לתארו יעלה בתוהו "וַיִּרְאוּ בְנֵי - יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל - אָחִיו מָן הוּא - כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה - הוּא" כאשר נאגר "האושר" וההמשגה עולה "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַש" האכזבה והריקנות מהעולם האובייקטיבי שכל כך קרץ ומשך, הפך לרועץ כמו אש לעש והדמיון או הטירוף יוצאים שוב למרדף חסר סיכוי.
ההבנה והשחרור, נמצאים בהבנה שהעולם מלא אושר אין סופי וכמו שאיננו אוגרים אויר מחשש שייגמר כך רגעי האושר. העולם מלא בהם. כך השחרור בידיעה שהעולם מלא בכל טוב.
יהיה אשר יהיה
החושך (האלוהים שבחושך)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר, וַיְהִי - אוֹר. (בראשית א פסוק ג')
החושך אינו רע. הוא הכוח הפוטנציאלי שמחזיק את האור. בתוך החושך קיימת החכמה, והיא מוצאת אל הפועל על - ידי הקול."ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור "
קשה להאיר במקום שיש אור "כי בהעדר חושך לא נדע מהו אור".
גם זרעון שיוצא במסע לביצית, עושה זאת בחושך. חשיפה לאור, קוטלת את הזרע. רק שמגיע הרגע המתאים, רגע ה"בשלות" האור הופך למצרך
שבלעדיו אין חיים.
כאשר עושים מדיטציה, עוצמים את העיניים כדי לראות את האור. נדרשים למנטרה, או לצליל, שיגרור לויברציה כדי לראות את "האור".
ולכן מדיטציית הצלילים לפי הסולם ההודי, שהיא מרטיטה, ומעלה את האור מהצ'קרה התחתונה לעין השלישית דרך כל הצ'קרות ותעלת השושמנא. אגב לכל צ'קרה יש את הצליל שלה, ואת ההגייה שלה. עד שלא חשים כי היא מעירה את המרכז, אין לעבור לצ'קרה הבאה, אחרת אם תפסח על אחת מהו האור יישאר תקוע בצ'קרה שפסחת עליה. וכשהגעת עם האור לעין השלישית, עליך להפסיק את הצלילים וההגיות של המילים והמנטרות, להשתתק ולהפוך לצופה. לא לדרוש כלום, ולא לצפות לכלום. כל הכנסה של המושג אני רוצה למצב הזה יגרש את ה"אור" והכל יעלם. יחסית קל להעלות את האור לעין השלישית, אך קשה מאוד להחזיקו שם כי באזור הזה, עליך להתעלות מעל האגו שלך ומעל התחושה "אני רוצה". המצב הזה הוא מצב של התאחדות עם היקום, ממש צמרמורת נעימה, וריח ששורר אחרי הגשם. אתה מודע לכל, לצלילים סביבך, ציוץ ציפורים וכדומה. על הנשימה להיות שקטה, כדי לא להפריע. המצב הזה מוגדר הוא של אורגזמה קוסמית, ואין דומה לו בשום הנאה פיסית רגילה. למרות שאנו בסך הכל בני אדם והחוויות שאנו חווים הן חושיות, לחוויה הזו אין שם ואין הגדרה היא פשוט הכל. לכן אל תזלזל בחושך, כי הוא המקור לכל החוויה הזו. כמו שזרע הוא המקור של העץ, העץ אינו עדיף על זרע אחד הם למעט הזמן. כך האור, אינו עולה על החושך, הוא גם לא ההפך שלו במובן הרוחני.
וסיפור קטן
שאלו נזירה טיבטית מה ההבדל בין מאמינים ללא מאמינים?
" כולנו נולדנו עם חץ מורעל בגב. חלקנו מחפשים מי ירה בנו את החץ (הלא מאמינים), וחלקינו מנסים להוציא את החץ המורעל מהגב (המאמינים)."
וכך, למי ששואל את השאלה, מהו הצעד הראשון בדרך אל האושר? אזי הצעד הראשון, הוא היכולת שלנו לשלוט על הידיים שלנו. כן הן השליחות של המחשבה שלנו, הן המוציאות לפועל. ולכן בלי מילים גדולות, " היכולת" שלנו לומר לידיים מה לעשות למעננו, (תתפלאו כמה זה קשה) איזה אוכל להכניס לגופינו, האם לעשן סיגריות או לא, האם ללטף או להכות, האם לטחון מים או ליצור. היא הדרך שלנו להיות אדונים של גופינו. ואם לא נדע לשלוט בידנו מה לנו כי נלין על כך שלא
ראינו את האור. ולא תראו, כל זה התחיל מהחושך ולא מהאור. אושר לאלו שמסוגלים לומר לידיים שלהם מה לעשות הוא המבחן האישי שלנו מי נצח ומי אדון על הגוף. ואם יכולת לצעד ראשון זה, דע לך כי אתה הולך בדרך הנכונה.
סוד השחרור הוא למד לבקש, אף אחד לא יעשה זאת בשבילך, אפילו האור לא נברא בלי ויאמר.
*בכל מקום בו מופיעה המילה אמונה יש להפכה למילה ידיעה.
במקום שיש אמונה אין ידיעה, והאמונה הופכת למקור של עבודת אלילים.
הספר הוא רצף של תובנות אישיות שנחו ע"י מה שמכונה direct experience או חוויה ישירה. חלק מהדברים נלמדו ממורה הסבל, חלק מספרים וחלקם ממורים. אין דבר שכתוב פה שאינו בר השגה ע"י הפשוט באנשים. שכן מחשיב אני את עצמי כאדם מן השורה, לא מואר אלא תלמיד נצחי. המטרה הייתה להפוך את הרוחניות כחומר ביד היוצר, שתהיה נגישה לכולם, ובאם האדם יסתכל מעט פנימה לתוך עצמו ויעצור את המרוץ המטורף אחרי החומרנות, ימצא מנוחה בעצמו, ויפנה מקום לאינטליגנציה, ולחלק האלוהי שבו, ויאפשר "לו" לנהל את חייו ולא לחלק הרגשי, מושא התשוקות להוביל. באם אדם יראה עצמו כמרכז העולם וידאג למה שקורה סביבו בלבד, העולם יראה יפה יותר ואהוב יותר. נלקחו פסוקים מהתנ"ך לטובת הספר, כדי להראות שהתורה לא שייכת לכת זו או אחרת, וכי ניתן לראות אותה בעין שונה שמקרבת לבבות ולא מפרידה. אני רוצה לציין כי איני מורה מהסיבה שלפעמים המורים הופכים לפעמים בטעות למטרה, במקום הידע שלהם. והם מנצלים זאת. הסיבה השניה היא, כי אין לי מספיק ידע להערכתי להיות מורה. הספר נכתב מנקודת מבט של אדם רגיל ממוצע, שהצליח בדרך פשוטה, להבין דברים, שאחרים מנסים לסבך אותם כדי לשמור על פרנסתם.
טעם החיים
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ, וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים - וְסָר מֵרָע (איוב פסוק א')
פעם הכרתי ילד. בן שש היה, בבוקר סגרירי אחד נשלח הילד למכולת לקנות חלב. הילד לא ידע כי באותו היום עומדים להשתנות חייו. בצאתו למכולת, נתקף הילד רעד בלתי מוסבר. חש לפתע את היקום, את החיבור של כל החושים, החיבור שבין הלב והראש, נקודה שאינה מוגדרת נקודת החיים.
שאיפה קטנה של אוויר בוקר מלווה בצינה.. רוגע.. נעימות, גרמה לילד לחוש את שיא אושר חייו. כהרף עיין, חלף הרגע. והילד לא ידע באותה
שניה כי יעמול כל חייו על מנת לחוש את התחושה הזו.
במהלך חייו חיפש את הרגע בריח הדסים, בריח הדרים אחרי גשם ראשון. שהתבגר יותר, 'חיפש את הנקודה בשקיעות, ' בזריחות', בשכיבות על הגב בטבע עם הפנים לשמיים. הכל היה קרוב, אבל הוא לא חש את התחושה הזו. בהמשך חייו עבר לסמים קלים, ולהתמכרויות שונות, דוגמת הימורים ויותר מאוחר התמכר למין.
הכל היה קרוב, אבל לנקודה ההיא לא שב. היא הייתה חמקמקה, תמיד הרגיש קרוב אליה אבל לא אותה. בשרותו בצבא באחת ממשמרות הלילה המרובות, פגש שוב את הנקודה. זה היה בארבע בבוקר כשבאו להחליף אותו לאחר משמרת לילה ארוכה. עייף נינוח ורגוע, מלווה בריח הירמוך שזרם לידו', חש שוב את נקודת החיים. נקודת ההתחברות של כל החושים. תחושה זו ארכה מעט יותר זמן וגם השאירה בו רושם עמוק. ושוב, הראש שכח את הרגע אבל הלב לא.
שהשתחרר מהצבא, רדף אחרי כסף, רדף אחרי זנבו, והאמין כי בכסף יוכל להגיע לתחושה, לנקודה שאפילו לא ידע כי חיי, למענה.
הדרים לעבוד בים המלח, ניסה לחסוך כסף, לא ידע אפילו מדוע לא הבין לאן פניו מועדות.
אמר - אלמד הכל, אנסה הכל, אולי בדרך השלילה אוכל להגיע לאותה הרגשה. בוקר אחד, ברדתו מדימונה לים המלח שהזריחה נפערת מולו הוא פגש אותה שוב. עצר את הרכב נפעם ומשתהה הביט על העולם
מנסה לנצור את הרגע, נקודת החיים.
זו הפעם הראשונה שהתחיל להבין שמטרת החיים ניצבת מולו ברגע נדיר שפגש פעמיים בחייו לפני כן. עצר, הביט משתאה, נשם עמוקות, והרגיש ואז חש שוב הרגע חלף.
והזיכרון הקצר שלח אותו שוב לדרכים עקלקלות על מנת לפגוש את הרגע המופלא. הוא עבד יותר קשה, התיש את עצמו נלחם, רב, ובסופו של דבר מרוב מאמץ לקה בלבו. ונשלח לניתוח כואב. ניתוח שבו נגעו לו בלב. כנראה שבאחת הנגיעות, חיברו את קו התובנה בין הלב והראש.
בהחלמה מהניתוח, החל להפנים והבין שחווה את נקודת החיים, וידע - שנקודה זאת היא נקודה שמגיעה לבד. מלחמת עצבים, מלחמת התמכרויות, לא תביא את הנקודה. נקודת האור של החיים, נקודה שבה אנו כה חפצים לחוש במהלך חיינו. זהו אזור שאינו מוגדר במילים. לא סמים, לא מין, לא התמכרויות, לא כסף, כל אלה אינם דומים ל"נקודה" נקודת האושר, נקודה שאצל אחדים נקראת אהבה, לא אהבה של בן זוג, אלא אהבת החיים, טעם החיים.
וצריך להפנים שכמו שנאמר כשהתלמיד מוכן המורה מגיע, כך גם הנקודה מגיעה שאנחנו מוכנים. הדבר היחיד שזכר מהמפה שנמוגה, היה הצורך להיות רגוע ושליו, לתת לתמימות לדבר ולחוש עם כל הלב.
ולתת לעצמך לאבד שליטה, שליטה מסוג אחר פשוט לתת לטבע אפשרות
לזרום דרכך. כי טבעו להטיב.
אין תורה, אין מפה, יש לב.
וצריך לתת לו אפשרות להוביל ככלב שמושך את בעליו ברצועה.
רק צריך לדעת ולהבין, שהלב לא יפגע בך, אלא הוא פועל מתוך טוהר בלבד. שאם אתה חושב שמצאת משהו קרוב לנקודה, והקרוב מזיק למקדש האני שלך, ואו לגוף שלך, כמו מין מוגזם, עישון מוגזם, התמכרויות מסוימות אוכל וכדומה.. דע כי לא הלב הוא המוביל פה. כי דרך הלב היא לא להרע לעצמך ולא לאחרים. הקשר בין המוח והלב הוא קשר שיוביל לנקודת החיים. מכיוון שהלב והראש לא מדברים באותה שפה, רק ברגעים מיוחדים אשר בהם הלב מבין את הראש ולהפך. אפשר לחוש את דרך הלב, ולהגיע לנקודת החיים.
השעבוד לאושר
וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל - אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי - אֶל - אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ.
(שמות פרק ג' פסוק ח')
במסע ההתעוררות האישי אדם מתחיל לזהות שיש בו חלק או משהו בלתי מוגדר שנוכח אתו בכל רגע בחייו אֶהְיֶה. החלק הזה הוא חסר גיל, נצחי בעל הפוטנציאל של יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. כדי להוציא לפועל את הפוטנציאל יש קודם לעלות בדרגת הרוחניות לצאת ממצרים או להתגבר על היצרים. תהליך שהוא ממש קריעת ים סוף טרנספורמציה של היעוד האישי, התליית האושר בסובייקט ולא באובייקט, מצב כמעט בלתי רציונאלי לסופי שצריך לזהות את האין סופי, דבר שאינו בהישג מוגבלות החושים. ההבטחה של ארץ זבת חלב ודבש (חלב ודבש מסמלים נתינה ללא שום רצון לקבלה הם שם
כי זה ייעודם האלוהי) ולשם מה נכתב על הכנעני והחיתי? ברגע שהתגברת על היצרים המהלך לא הושלם ולמעשה הוא לא יושלם לעולם. תפקידנו בתור בני אדם עם צלם אלוהים להמשיך בהתפתחות הרוחנית האין סופית. הפן האלוהי הוא בהתפתחות אין סופית והשקט נמצא בדינמיות המוחלטת. תפקידנו כבני ישראל ישיר - אל לשיר את שירת האל לנצח. לרקוד את החיים עד תומם ובכל מגע שלנו בשטחי החיים עלינו להיאבק באמורי ובחיתי (בבינוניות)
השחרור משעבוד ליצרים הוא שעבוד לרוחניות
השחרור נמצא בהתמודדות עם הפחד של ההכרה, שתמצא את עצמה חסרת תפקיד, דוממת. השאלה הנצחית איך אפשר להיות בשקט לנצח.
זו שאלה שנשאלת ע"י "ההכרה", שמתנגדת לתהליך שהוא כגזר דין מות ל"אני". ההבנה כי המטרה היא התהליך, תדרבן זמנית את ההכרה להיות שותפה לדרך. התנועה האין סופית ההתפתחות האין סופית היא היעד
ולא איזה אל חיצוני שיוביל אותנו אל המנוחה והנחלה. מיצוי הפוטנציאל האלוהי הטמון בנו וההבנה, הם היעוד והשחרור.
המן "אגירת האושר"
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל - מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן - הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר - יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם - לֹא"
(שמות פרק טז' פסוק ד')
החלטתי לפתוח בסיפור אשר זורם בעורקי כמה שנים. התובנות מרחיקות הלכת שנמצאות בסיפור המן, הן כל התורה על רגל אחת.
תורת הדרך אל האושר.
את האושר מקבלים ולא לוקחים.
את האושר אי אפשר לאגור כי "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַש".
האושר נמצא בחוויה הראשונית וזהו.
אין אושר שדומה לקודמו.
כל רגע של אושר עומד בפני עצמו.
רגעי האושר קיימים שבעה ימים בשבוע.
לכן לא צריך לאגור כי מחר יהיה רגע חדש.
לאחר חוויית האושר יש מכניזם המנסה להשיג או לחוות שוב את האושר. זהו תהליך בו האגו מנסה לרכוש או להשיג בכל דרך אפשרית את החוויה ע"י הפיכתה ל"שלי". תהליך זה הוא חסר סיכוי שכן הראשוניות באה מהמקור והחוויה השניה באה מהלא אמיתי / "אני" וכאן מתחילה מערכת של השוואות בין המקור למשני ובפער שבניהם מתחיל הסבל. בהבנה הזו רדיפת האושר היא בלתי אפשרית. פתיחת השערים, יצירת קרקע פורייה של היטהרות, קבלה אמיתית של האפשרות כי האושר הוא מה שיש - ולא משהו דמיוני הן זימון האושר. חוויה היא שייכת לעבר ואין כסף בעולם שיכול לקנותה. ברכושנות וב"שלי" אין כל אושר הוא שיקוף עלוב של המקור. האושר הראשוני הוא חווייתי, ואינו מסוגל להכיל בתוכו את עולם המושגים וכל ניסיון לתארו יעלה בתוהו "וַיִּרְאוּ בְנֵי - יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל - אָחִיו מָן הוּא - כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה - הוּא" כאשר נאגר "האושר" וההמשגה עולה "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַש" האכזבה והריקנות מהעולם האובייקטיבי שכל כך קרץ ומשך, הפך לרועץ כמו אש לעש והדמיון או הטירוף יוצאים שוב למרדף חסר סיכוי.
ההבנה והשחרור, נמצאים בהבנה שהעולם מלא אושר אין סופי וכמו שאיננו אוגרים אויר מחשש שייגמר כך רגעי האושר. העולם מלא בהם. כך השחרור בידיעה שהעולם מלא בכל טוב.
יהיה אשר יהיה
החושך (האלוהים שבחושך)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר, וַיְהִי - אוֹר. (בראשית א פסוק ג')
החושך אינו רע. הוא הכוח הפוטנציאלי שמחזיק את האור. בתוך החושך קיימת החכמה, והיא מוצאת אל הפועל על - ידי הקול."ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור "
קשה להאיר במקום שיש אור "כי בהעדר חושך לא נדע מהו אור".
גם זרעון שיוצא במסע לביצית, עושה זאת בחושך. חשיפה לאור, קוטלת את הזרע. רק שמגיע הרגע המתאים, רגע ה"בשלות" האור הופך למצרך
שבלעדיו אין חיים.
כאשר עושים מדיטציה, עוצמים את העיניים כדי לראות את האור. נדרשים למנטרה, או לצליל, שיגרור לויברציה כדי לראות את "האור".
ולכן מדיטציית הצלילים לפי הסולם ההודי, שהיא מרטיטה, ומעלה את האור מהצ'קרה התחתונה לעין השלישית דרך כל הצ'קרות ותעלת השושמנא. אגב לכל צ'קרה יש את הצליל שלה, ואת ההגייה שלה. עד שלא חשים כי היא מעירה את המרכז, אין לעבור לצ'קרה הבאה, אחרת אם תפסח על אחת מהו האור יישאר תקוע בצ'קרה שפסחת עליה. וכשהגעת עם האור לעין השלישית, עליך להפסיק את הצלילים וההגיות של המילים והמנטרות, להשתתק ולהפוך לצופה. לא לדרוש כלום, ולא לצפות לכלום. כל הכנסה של המושג אני רוצה למצב הזה יגרש את ה"אור" והכל יעלם. יחסית קל להעלות את האור לעין השלישית, אך קשה מאוד להחזיקו שם כי באזור הזה, עליך להתעלות מעל האגו שלך ומעל התחושה "אני רוצה". המצב הזה הוא מצב של התאחדות עם היקום, ממש צמרמורת נעימה, וריח ששורר אחרי הגשם. אתה מודע לכל, לצלילים סביבך, ציוץ ציפורים וכדומה. על הנשימה להיות שקטה, כדי לא להפריע. המצב הזה מוגדר הוא של אורגזמה קוסמית, ואין דומה לו בשום הנאה פיסית רגילה. למרות שאנו בסך הכל בני אדם והחוויות שאנו חווים הן חושיות, לחוויה הזו אין שם ואין הגדרה היא פשוט הכל. לכן אל תזלזל בחושך, כי הוא המקור לכל החוויה הזו. כמו שזרע הוא המקור של העץ, העץ אינו עדיף על זרע אחד הם למעט הזמן. כך האור, אינו עולה על החושך, הוא גם לא ההפך שלו במובן הרוחני.
וסיפור קטן
שאלו נזירה טיבטית מה ההבדל בין מאמינים ללא מאמינים?
" כולנו נולדנו עם חץ מורעל בגב. חלקנו מחפשים מי ירה בנו את החץ (הלא מאמינים), וחלקינו מנסים להוציא את החץ המורעל מהגב (המאמינים)."
וכך, למי ששואל את השאלה, מהו הצעד הראשון בדרך אל האושר? אזי הצעד הראשון, הוא היכולת שלנו לשלוט על הידיים שלנו. כן הן השליחות של המחשבה שלנו, הן המוציאות לפועל. ולכן בלי מילים גדולות, " היכולת" שלנו לומר לידיים מה לעשות למעננו, (תתפלאו כמה זה קשה) איזה אוכל להכניס לגופינו, האם לעשן סיגריות או לא, האם ללטף או להכות, האם לטחון מים או ליצור. היא הדרך שלנו להיות אדונים של גופינו. ואם לא נדע לשלוט בידנו מה לנו כי נלין על כך שלא
ראינו את האור. ולא תראו, כל זה התחיל מהחושך ולא מהאור. אושר לאלו שמסוגלים לומר לידיים שלהם מה לעשות הוא המבחן האישי שלנו מי נצח ומי אדון על הגוף. ואם יכולת לצעד ראשון זה, דע לך כי אתה הולך בדרך הנכונה.
סוד השחרור הוא למד לבקש, אף אחד לא יעשה זאת בשבילך, אפילו האור לא נברא בלי ויאמר.
*בכל מקום בו מופיעה המילה אמונה יש להפכה למילה ידיעה.
במקום שיש אמונה אין ידיעה, והאמונה הופכת למקור של עבודת אלילים.
050-3331-331