מלחמות היו תמיד זרז ליצירה. החל מהעת העתיקה ועד ימינו כמובן. מלחמת טרויה נתנה השראה ושימשה חומר גלם לאין ספור ספרים ומחזות. אך אם אעבור לימינו, מלחמת העולם הראשונה הביאה גל גדול של יצירות שעסקו במלחמה. מלחמת החפירות הארורה. עשרות ספרים ואין סוף סרטים נעשו על אותה מלחמה.

ב1929 כעשר שנים אחרי המלחמה, פרסם הסופר הגרמני אריק מריה רימרק את "במערב אין כל חדש" החשוב בספרי מלחמת העולם הראשונה. את הסרט "האשליה הגדולה" ביים ז'אן רנואר ב1937. כשנכנסו הגרמנים לצרפת החרימו את כל עותקי הסרט ובמשך שנים נחשב לאבוד עד שאחרי המלחמה נמצא בברלין העותק המקורי. ב1957 ביים סטנלי קובריק את 'שבילי התהילה'. וב1964 ביים ג'וזף לוסי את "למען ידעו ויראו" (KING &COUNTRY) שסיפר את סיפורו של חייל העוזב את החפירות ומתחיל לצעוד אחורנית. הוא מואשם בעריקה ואיש אינו מאמין לו שכל מה שרצה זה להתרחק מרעש הפצצות אותו לא יכול היה לסבול יותר את רעש המלחמה. הבחור הוצא להורג כמובן.

מלחמת העולם השנייה הביאה את אנשי פנפילוב הרוסי, שהיה בארץ סוג של תנ"ך למחתרות. הטייס הקיטע, בית מטבחיים חמש ועד נוטות החסד שיצא לפני כשנתיים. וכמובן המוני סרטים על נפילת ברלין בידי הסובייטים ובעיקר על פלישת בנות הברית ו - טוראי ראיין. אך זה התחיל עם הדיקטטור הגדול של צ'פלין ו - קזבלנקה הרומנטי.

אלו רק היצירות הגדולות ביותר שעלו בדעתי. כל היצירות הללו היו אנטי מלחמתיות בצורה החריפה ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת. האם השפיעו כהוא זה על המלחמות או על הדעות באופן כללי? אנשים הנידו ראש, צקצקו בלשון ויצאו למלחמת קוריאה וייטנאם וכל האחרות. אין שום השפעה למעשה האמנות על המלחמה.

המלחמות שלנו התחילו מאוחר, אחרי שנגמרו אלו העולמיות. מלחמת העצמאות הייתה הראשונה. לפניה עקבה הספרות בהולדת הצבר. מלחמת העצמאות העלתה את דמות הצבר החדש. הגיבורים המתים של "הוא הלך בשדות" ו "בערבות הנגב". האחרים חזרו גיבורים פצועי גוף. או אלו שיצאו בשלום מהמלחמה.

הפגועים האחרים לא היו מוכרים או מאובחנים ואיש לא דיבר עליהם, המונח הלם קרב עוד לא היה מוכר. בוודאי שלא בהקשר של מלחמת העצמאות. כל מי שמת במלחמה היה חלק ממגש הכסף. מי שחזר חי היה גיבור.

הפצועים שילמו בגופם. אך מה על הלומי הקרב? איש לא היה יכול להתייחס אליהם ככאלה. הספרות שנכתבה הייתה על גיבורי הפלמ"ח. על אורי ועל דני שיצאו ולא חזרו. ס. יזהר כתב את יצירתו המונומנטאלית 'ימי ציקלג' בת אלף העמודים שמעטים חוץ מחוקרי ספרות הצליחו לצלוח את כולו. גם שם השאלות הפנימיות שעסקו בהן החיילים היו בעיקר שאלות מוסר. מוסר מלחמה. צדקת המלחמה.

יורם קניוק חיכה עשרים שנה אחרי אותה מלחמה עד שכתב ספר שבתחילתו מתואר הגיבור הלום הקרב הראשון בספרות.

המלחמות הבאות, הקטנות, הולידו בעיקר אלבומי ניצחון. לא רק על החוזרים החדשים כותב קניוק, גם על האבלים החדשים., אבל גאה, אולי מהודר. בניגוד לאבל המבויש על נספי השואה קניוק מרמז על משפחת אבל חדשה שנולדה בימים ההם. על הולדת ועד ההורים השכולים הנוסעים יחד לטיולים למקום נפילת הבנים, טיול. צריך היה לחכות את כל הזמן הזה כדי לאבחן את השינויים, לקבל פרספקטיבה.

אחרי מלחמת ששת הימים כתבה גילה אלמגור יחד עם דן בן אמוץ את התסריט לסרט "מצור" לא על חיילים, גיבורים או לא, אלא על התמודדותה של אלמנת מלחמה. נושא שגם הוא לא אוזכר קודם לכן.

על מלחמת יום כיפור נכתבו בעיקר ספרי "עיון" היסטוריה. ניסיון להסביר איך פרצה למה פרצה, מי אשם. כל מלחמה היא נוראה. אך מה היה בה במלחמת לבנון שהביאה יותר כאב מכל המלחמות הקודמות.

מלחמת לבנון הראשונה היא המלחמה שהביאה להתעוררות גדולה מבחינת ההתייחסות האמנותית אליה ואל החוויות הפרטיות של אלו שהיו שם. "עונת הדובדבנים" המוקדם (1991) ובעקיפין "בלוז לחופש הגדול" שהתרחש אמנם בתקופת מלחמת התשה אך ניבא בלא לדעת התייחסויות חדשות לצבא ולמלחמה. בופור, ואלס עם בשיר, לבנון, אלו רק שלושת הסרטים מהעת האחרונה שנעשו על האיש הפרטי, הבודד, באותה מלחמה. וכעת הספר טיניטוס.

עמנואל פינטו, בן 47 היום. פרסם בשנת 2000 את הספר "דניאל" זכה בפרס ביכורים מטעם שר המדע התרבות והספורט. כעת מתפרסם ספרו השני. תשע שנים שלא פרסם ולפי הספר הזה ההפסד הוא של הקוראים. של עולם הספרות בארץ.

טיניטוס היא תופעה המתבטאת בכך שאדם שומע צפצוף או שריקה באוזניו. כל מי ששמע מקרוב פגז מתפוצץ, מי שירה פגז. כולם מכירים את הצפצוף. לרובם זה עובר עם הזמן. למעטים הרעש נשאר קבוע בראשו.

קוראים לו פיני. ייקח זמן עד שנגלה. אנחנו שומעים - קוראים את קולו המספר, בקדחתנות, בבלבול, מנסה להתמקד. קרעי זיכרונות. ידיעה של מה שקרה. הזיכרון מסרב להתעורר רוב הזמן. אבל הוא מספר מה שהוא יודע.

"על מפתן העיר בירות מתי" גם זה שירה בו מת. הם ראו אחד את השני מתים. השני ילד עם אר. פי. ג'י. האם הוא מת באמת המספר? שלא פיזית. מיד בהמשך יסתבר שזה איננו תרגיל כתיבה מפי המת. אפשר להגיד אולי, נשמתו מתה. הילד מת באמת.

מה זוכר צעיר "מת" כשהוא חוזר ממלחמה. אולי זיכרון של חייל כורע, מכנסיו מופשלות והוא מחרבן בשדה קוצים. לזיכרון יש כללים משלו מה הוא משכיח ומה הוא משאיר כתמונת זיכרון. אבל לא רק. הוא זוכר את עיניו של הילד שהרג. את רגע המוות שהיה יכול להיות גם שלו. הוא כמעט הרגיש את מותו מתפשט בגופו שלו. והריחות. השמן השרוף. אבק השריפה. גברים שלא התרחצו שבועיים או יותר. ריח המלחמה. באשת גופם השרוף מזרחן של הלוחמים הפלסטינים.

הוא שומע בכי. כבר עשרים שנה שהוא שומע בכי של ילד. המטפלת שלו טוענת שאין בכי. זה הבכי שלך, אומרת לו מרב הפסיכולוגית. עשרים שנה בטיפול כדי לנסות לא לשמוע את הבכי, המחלה שלו היא הבכי. מירב אומרת שזה הטיניטוס שלו. אין בכי והוא אפילו לא בהלם קרב. לפחות לא כזה המוזכר במחקרים.

ריח הלוף, ריח הבשר, ריח הדם. לא מכירים את ריח הדם עד שנתקלים בדם. את הנשרים צריך לשאול מהו ריח הדם, את התנים. הבכי של הילד המת. כמו בתאטרון של לוין.

המלחמה חורחרה יש מאין. נרקמו קשרים עם ידידים, סוחרי סמים שקיבלו מאתנו מתנה נשק אותו מכרו במחיר מלא לערפאת שירה בו עלינו. אומנו פלנגות יריבות זו לזו. העיתונים הכינו אותנו לקטסטרופה.

הזיכרונות הודחקו. הוא זוכר עקרב שעקץ אותו כשהזיז אבן, אבל לא זוכר את אבני הבזלת השחורות, את נופי לבנון. והוא יודע שבקרוב יתחילו להופיע מודעות אבל על הנופלים. מודעות שידגישו את כאב המשפחות, אך לא של הנופלים. וגם את זה כבר כתב חנוך לוין.

רמז. מרב לא מאמינה שהוא הומו, אבל הוא נמשך לגברים. פגש את סטפן שהזכיר לו את אבשלום. זיכרון מגע של גבר. ז'אן ז'נה שדמותו תחזור בהמשך, כתב ספר על המהפכה הפלסטינית. הוא כותב בפתיחה

"הריני להודיע לקוראים שזיכרונותיי מדויקים, בעובדות, באירועים, בתאריכים" ז'נה יכול לזכור, הוא לא היה חלק מהאירועים. הוא בא להשקיף. גם הפלסטינים שכחו, גם עליהם עבד הדמיון. חייל שנפצע קשה ויודע שהוא הולך למות לא קורא לאביו, לאמו לחברה שלו. "כואב לי, תעשו משהו בני זונות. אני מת יא חארות" זה מה שהוא צועק ומת לתמיד. האבק הוא פרגוד המצניע בין מעשי הזוועה שלנו ושל האחרים.

כשניתנה הפקודה לצאת לקרב, אחרי ההתאספות, ידעו כולם שהם ילדים מפוחדים. משוגעים מאימה. פיהם יבש. הבל נשמתם מצחין מפאניקה. מכל הילדים שנלחמו יש לו למספר את הילד שלו. הילד שהפך אותו לרוצח. מירב הפסיכולוגית רוצה פרטים. רוצה את התיאור שהוא לא יכול להיזכר בו.

הוא לא יכול להיזכר בכדור הראשון ששמע. הוא זוכר את האורז המבוסם שנשים זרקו עליו. אחר כך ילד ששיחק אתו בשוטרים וגנבים, ניסה לירות בו אר. פי. ג'י, אך הוא ירה קודם. פיני בבירות. עוד מעט ייתקל בז'אן ז'נה. הוא לא קרא אותו. לא יודע מיהו. היה או לא היה. ז'נה בבירות וסגנון הספר משתנה. הקדחת מפסיקה. הספר הופך ספר.

ז'נה כבר חולה סרטן. ביקשו ממנו לבוא לכתוב על העיר במצור. לילה קודם מת באשיר ג'ומאיל. ז'נה הלום כדורי שינה. הוא מתארח אצל לילה שהאיד. הוא כבר היה באזור הזה קודם. ברבת עמון כמה ימים לפני אירועי ספטמבר השחור. הוא אוהב את הפלסטינים, הם רכים ויפים בעיניו. הוא נמשך אליהם. עם יהודים הוא לא מוכן אפילו לשכב, גם אם היו רוצים אותו. הוא מתעב את היהודים המאמינים שהם מקדמת הזמן. אבל הוא גם יודע שאם תקום מדינה פלסטינית הוא יתנער ממנה. הוא אוהב את המהפכה.

הם לא קראו אותו, וגם לא יקראו, אך מזמינים אותו לכתוב עליהם ספר. אותו שהפסיק לכתוב כבר מזמן. מלבד איזה מאמר פה ושם. משוררי הפעולה הוא קורא לפלסטינים. כעת המדבר ופרשן המצב הוא ז'נה. הוא נמצא במקום ביום שהישראלים נכנסים לבירות. כך נכנסו הגרמנים לפריז. בירות פותחת את רגליה כמו שפריז נהגה בזמנו.

ז'נה המסורטן והמסויט הוזה. נדמה לו שהוא מזהה בחייל ישראלי מאהב שהיה לו ברבת עמון לפני עידנים. נוצר המפגש בין פיני וז'נה. היה או לא היה. בראשו של מי. מי שמכיר את כתיבתו החלומית פנטסטית של ז'נה לא יתפלא למצוא הדים שלה כאן. פינטו איננו מחקה את ז'נה, אך משהו במורכבות הסגנון יכול להזכיר.

שני הגברים הללו, פיני וז'נה קשורים לנער. כל אחד בדרך אחרת, ז'נה בנער מאהב שאולי לא היה ופיני בנער המת. היהודים מצפצפים על אלוהים שלהם. הם הופכים לילה ליום עם נורי התאורה שלהם. כל הלילה. בירות שקטה. משהו מתרחש ואיש אינו יודע. שקט מדי. רק למחרת מגיעים השמות סברה ושתילה.

במבואות סברה, ואולי שתילה מתמוטט פיני מול עיניו של ז'אן ז'נה. משתגע. כמו דמות מספרו של ז'נה. המפגש הבא בין השניים יהיה לא פחות דרמטי. הפרק השלישי עוסק באמו של פיני "היא" כמו שהוא מכנה אותה. עולה מאלג'יר שהגיעה לערד עד לפני עמוס עוז. משם לבני ברק.

אנחנו משופעים באמהות ממוצא מזרחי כזה או אחר בספרות החדשה. את האימא הזאת בהקשר הזה אי אפשר יהיה לשכוח. היא לא האימא שקוצצת כוסברה כל היום, כמו אמהות ספרותיות אחרות, כלומר, אולי כן אך לא זה המאפיין אותה. היא לא גדולה מהחיים. היא החיים. בכל שנותיה בארץ כמעט ולא למדה לדבר עברית. היא מדברת צרפתית מעורבת בערבית עם כמה מלים בעברית. אבל לפיני היא שולחת מכתב בעברית. היא נלחמת בשפה.

"אני מבקשת שתשמור על עצמך

אני לא אסבול שיקרה לך משהו

שלא תעשה שטויות ותשחק בגיבור

תחזיק מעמד ואל תתפנק עם דיפרסיה

המלחמה נגמרת כשהיא נגמרת"

נתן אלתרמן לא כתב יותר טוב את שירו הסאטירי "מכתב לאימא", אלא שהיא כתבה ברצינות.

במכתב אחר היא כותבת לו באהבה גדולה, לו אבל גם לאחיו, היא כותבת בלשון רבים "... אתם מכוערים, ואם לא מכוערים לפחות פחות יפים מהאחרים. להם יש יותר כסף ולכם רק יותר אחים... דרשות הבר מצווה שלכם היו דביליות... ועכשיו אתם מספרים שאתם במלחמה נגד הערבים. " קשה להאמין כמה גדולה האהבה שלה לילדיה. אבל המכתב הרי ממשיך למקומות אחרים.

פינטו מוכיח שוב בתוך ספר אחד שהוא יכול לשנות סגנון ושפת כתיבה ולשלוט בהם במדויק. כל פרק כתוב אחרת.

"היא לא היססה לחקות סגנונות שקראה אצל אחרים, שאלה מן הצרפתית המוכרת אל העברית שנפתחה בפניה והיא כובלת, מרובעת, סולדת מקישוטים. היא שכללה את תנופתה כמו אצן או שחיין. בחרה בסגנון אחד והחליפה אותו באחר. תוך כדי תנועה ובלי מאמץ מיותר"

על אמו הוא כתב. על "היא" כמו שהוא קורא לה, אבל מנסח בדיוק את כתיבת הספר. היא שמשתגעת. שלוקחת על עצמה את האשמה שהיא אחראית לשיגעון של בנה. אצל גרוסמן אישה בורחת מבשורה, אצל פינטו היא יוצאת למרפסת ולא נכנסת יותר הביתה, היא תהייה לו מגדלור, תקיים טקסים מוזרים תחכה לו שיחזור. שיחזור משוגע אבל שיחזור. במלים היא רוצה להציל ממות והמלים בורחות ממנה. נשכחות.

מותו של הילד מוחמד אדורה, עשרים שנה מאוחר יותר, רצועת עזה, מול המצלמות מצליח לסדוק את השכחה. ומבלי שפינטו כותב על זה. מותו של מוחמד אדורה יביא בעוד שנים יצירות על עזה, על המחסומים, על שמירת ערי אויב.

אי אפשר לי לכתוב "על" הספר אלא רק מתוך הספר. המחנק גדול לי מדי. הספר נפלא ונורא. אי אפשר להגיד נפלא. אין לי בזיכרון עוד ספר שמצליח להעביר את זיכרון המלחמה. את המלחמה לא כזיכרון. כחלק לא נגמר אף פעם בחיי הגיבור.

פינטו מזכיר בספרו יוצרי תרבות אחרים שאינם מגיבורי הספר כמו ז'אן ז'נה אך הוא משתמש בהם כסמלי תרבות. בין אם זה ז'ק ברל או פינה באוש ואחרים. ואם התכוון או לא הוא מתייחס בעקיפין גם לספרו של לשם "אם יש גן עדן" ששימש בסיס לסרט בופור. לא באופן ישיר, אך המשפט חוזר כמה פעמים בפרק השלישי. לא, הוא לא מנפנף בשמות, הוא משתמש בהם נכון.

יגידו עוד ספר שמנציח את החייל הישראלי הפחדן. רק אטומי לב יגידו. רק מי שלא יקרא את הספר עצמו אלא רק את מה שכתוב על הספר. מזעזע את הנשמה.

הספר על כל פרקיו וצורת הכתיבה המשתנות הוא מהפנט. אם בהתחלה אכפת לנו מפיני, רק מפיני שלבנו יוצא אליו הרי שבהמשך פינטו מצליח לגרום ולהפוך גם את ז'נה לדמות עשירה ונוגעת. בניגוד לז'נה פינטו כותב באופן צלול מאוד. כל משפט חצוב ועומד במקומו. אין צורך לחזור אחורנית ולקרוא שוב קטעים כדי להתחבר, כמו אצל ז'נה, לפעמים.

העובדה שפינטו הצלי להפוך את ז'נה לדמות חזקה כל כך, המחלק את הספר עם פיני היא מלאכת מחשבת. ואז מופיעה האם. היא שתישאר כמו זיקוק ספרותי נוצץ.