בתקופת המשנה, החמישה עשר בחודש שבט היה תאריך בעל משמעות פיננסית בלבד לחישוב מסים. נקודת האמצע של החורף נבחרה כסוף שנת "הכספים" של פירות האילן. מעשרות על פירות לאחר תאריך זה, היו שייכים לשנה הבאה. לכן, במשנת ראש השנה, מכונה יום זה "ראש השנה לאילנות".

מקובלים העניקו לט"ו בשבט פריחה מחודשת. היינות והפירות בסדר ט"ו בשבט מציינים ארבעה עולמות, או מדרגות של בריאה. בחשיבה הקבלית, מזוהות מדרגות הבריאה עם הגוף, הרגש, השכל ורוח.

עם שיבת ציון, עבר ט"ו בשבט טרנספורמציה נוספת: ט"ו בשבט הפך ליום של נטיעות, חג של ייעור, השתרשות והתחברות מחדש לארץ ולנופים שלה.

התורה מזהירה, שלא להשחית ולהרוס שלא לצורך. גם בעת מצור על עיר אויב, אין להשחית עצי פרי. בניגוד לאופייה התמציתי של התורה, כאן היא מפרטת את הסיבה ואומרת לנו, כי בני האדם כמוהם, כ"עץ השדה" (דברים כ, י"ט). מדוע משול האדם לעץ? עץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש), כדי להתקיים. בני אדם בדומה, זקוקים לאותם ארבעה יסודות.

אדמה: בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. בית, בו אנו יכולים להיות עצמנו, בו מותר לנו לטעות ועדיין יקבלו אותנו, יאהבו ויטפחו אותנו.

מים: מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. ללא מים יתייבש העץ וימות. גוף האדם מורכב כ - 70% מים, ללא מים, המסמלים את יסוד הרגש, האדם מתייבש ומאבד כיוון.

אוויר: עץ זקוק לאוויר כדי להתקיים. האוויר מכיל חמצן, שהעץ זקוק לו לנשימה ודו תחמוצת הפחמן לתהליך הפוטוסינתזה. באטמוספרה בלתי מאוזנת, העץ ייחנק וימות. המלה העברית "נשימה" דומה מאוד למלה העברית "נשמה". כוחנו הרוחני מגיע, בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה.

אש: עץ זקוק גם לאש - אור שמש - כדי להתקיים. אנרגיית האור הנקלטת, מפעילה את תהליך הפוטוסינתזה, תגובה כימית החיונית לצמיחת העץ. בני אדם, גם הם זקוקים לאש - לחום, על מנת להתקיים. זהו חום הידידות של המשפחה והקהילה. אנשים קולטים אנרגיה מחברים, עמיתים, בני משפחה, שכנים ושותפים.

שורשינו נטועים עמוק בקרקע מוצקה. אנו תופסים את המציאות, קודם כל, בדרכים גשמיות ומוחשיות. רק אחר כך אנו צומחים מעל לשורשים. ענפינו מתארכים אל השמיים ואנו תרים אחר משמעות וכוונה. אנו מקדישים את חיינו ליצירת "פרי", כשאנו שואפים להותיר חותם, סימן, שגם אנחנו היינו פה.

בט"ו בשבט אנו שואלים: האם אנו באמת רוצים בטוהר הלב? אנו מפגינים את רצוננו זה ואת שאיפתנו למצוא את עץ החיים, בכך שאיננו משחיתים את העולם הגשמי שמסביבנו. דרך אחת לעשות זאת, היא לשנות את ההתייחסות שלנו לאוכל, שכן אוכל הוא התשוקה הגופנית החזקה ביותר שלנו.

בט"ו בשבט, אנו מגדירים מחדש את הדרך בה אנו מתייחסים לעולם, כשאנו מקדשים את האכילה. אנו מנסים לאכול בצורה מודעת, נעלה יותר - ואימפולסיבית פחות. קהילות רבות מציינות מאמץ זה בעריכת "סדר ט"ו בשבט" בצוותא. בסדר זה אוכלים פירות. בעודנו ניזונים מהם, אנו מנסים לראות בעיני רוחנו את השורש, מקור החיים.

האם אני מקבל/ת את המזון והמרחב הרוחני לו אני זקוק/ה כדי לצמוח, או שאולי העץ שלי עמוס לעייפה באינפורמציה מיותרת ובחומרנות?