הנחה כמו ש'היש ישנו והאין איננו' מקובלת כל כל. פארמנידס שחי ביוון במאה החמישית לפני הספירה פיתח משפט זה לכיוונים מיוחדים. וכך כתב אותו פילוסוף את שנלה לו על ידי אחת מאלות יוון:
בוא, אפוא, אני אגיד, ואתה שמור את דברי משמעתו
מהן דרכי החקר היחידות להכרה:
האחת - שישנו, ואי אפשר לא להיות
היא נתיב השכנוע
והאחרת - שאיננו וחייב הוא לא להיות...
כי לא תדע את אשר איננו
וגם לא תורנו.
כלומר כל מה שניתן לדעת על האין שהוא איננו. חוץ מזה לא נוכל לדעת עליו כלום. מה שנשאר לנו לעשות זה לדבר על היש. ומה ידוע לנו לגבי היש? שהוא ישנו?
משיב פארמנידס ואומר: היש לא נברא מעולם, כי אם היה נוצר אי פעם, הרי האפשרויות היו שהוא נוצר מיש או שנוצר מאין. אבל מהאין הוא לא יכול להיווצר כי האין איננו. אלא שאם היש נוצר מהיש, סימן שהיש היה שם קודם עוד לפני שנוצר.
ומוסיף פארמנידס: היש לא יעלם לעולם!
כי אם הוא יעלם לתוך היש - עדיין יהיה יש. ואם הוא יעלם אל האין, הרי האין איננו.
אם כך - היש ישנו לעולם ועד.
הוא לא נולד ולא מת
לא התהווה ולא יישמד
פארמנידס ממשיך ומפתח את התיאוריה הכאילו מובנת מאליה וגורס:
היש שלם ומושלם וממלא את הכל
טיעון הגיוני הנובע מהטיעונים הקודמים. שהרי אם הוא לא ממלא את הכל אז באותם מקומות שהוא לא קיים נמצא את האין, והלא האין איננו.
מסיבה זו לא יתכן שהעולם כולל חללים של אין בתוך היש. מכאן שניתן להסיק שהיש דחוס באופן אחיד.
במידה ויהיה נפח פחות דחוס, הרי שמיש הוא יתמלא ביש עד תומו, שאם לא כן יהיה שם אין.
מאחר והיש הוא עולם ומלואו
ואין לו ריק או חלל בקרבו
דום ניצב הוא במקומו
לא ניד ולא ניע בו.
וכיצד יתנער היש מרבצו -
ועד אין סוף בעצמו הוא לחוץ?
מכאן שפארמנידס מסיק כי אין כל תנועה ואין כל שינוי בעולם.
זהו טיעון מקומם שכן אנו חווים ביום יום אין ספור שינויים: במחשבה, בתנועה, בטבע ובכל הסובב אותנו. האמנם כל זאת אשליה? לטענתו של פארמנידס, כאשר ההיגיון הצרוף מתנגש בתצפיות על פי חושים, יש להאמין להיגיון ולא לחושים שיכולים להטעות.
דורות של פילוסופים התווכחו על טיעונים אילו. אלא שאם מקבלים את הטיעון הראשון כאקסיומה (היש ישנו והאין איננו) מגיעים באמת למסקנה מוזרה זו.
מובן שהמסקנה סותרת את התפיסה הסינית המבוססת על צ'י. הצ'י הוא מקור התנועה. באין צ'י אין תנועה והעולם חדל להתקיים. מקומות בהם יש כמעט רק חומר אבסולוטי ללא צ'י יכולים להיות בתנאי אפס מעלות קלוין (נקודת הקיפאון המוחלטת) או בחור שחור, אולי (וגם שם קיימת תנועה מינימלית כיוון שהוא גדל ללא הרף). העולם כולו בנוי מחומר ואנרגיה, מיין ומיאנג. האם הטיעון כי האין איננו פסול?
סביר להניח שלא. פארמנידס צדק בהניחו שהאין איננו. אך מה לגבי היש?
פארמנידס תופס את היש כמהות חומרית בלבד. לגביו היש הוא היין המוחלט (ומכאן ההקבלה לחור השחור שהוא מסה כמעט ללא תנועה, כלומר ללא צ'י). אך תפיסת היש בראייה סינית כוללת את היאנג, המהות הלא חומרית, האנרגטית. על פי תפיסה זו חומר ואנרגיה הן השלכות שונות של אותו דבר. אם אכן קיים חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה ביקום (בהנחה שהיקום היא מערכת סגורה כלשהי) הרי שהחומר יכול להחליף את האנרגיה והאנרגיה את החומר לצורותיהם בלי שהיש יחדול לרגע להיות אותו סך של יש.
חומר זה מתבסס על פרקי המבוא של הספר: 'הזמנה לפילוסופיה' של יובל שטייניץ בהוצאת זמורה.
* www.tmurot.org.il/article.asp?id=393
בוא, אפוא, אני אגיד, ואתה שמור את דברי משמעתו
מהן דרכי החקר היחידות להכרה:
האחת - שישנו, ואי אפשר לא להיות
היא נתיב השכנוע
והאחרת - שאיננו וחייב הוא לא להיות...
כי לא תדע את אשר איננו
וגם לא תורנו.
כלומר כל מה שניתן לדעת על האין שהוא איננו. חוץ מזה לא נוכל לדעת עליו כלום. מה שנשאר לנו לעשות זה לדבר על היש. ומה ידוע לנו לגבי היש? שהוא ישנו?
משיב פארמנידס ואומר: היש לא נברא מעולם, כי אם היה נוצר אי פעם, הרי האפשרויות היו שהוא נוצר מיש או שנוצר מאין. אבל מהאין הוא לא יכול להיווצר כי האין איננו. אלא שאם היש נוצר מהיש, סימן שהיש היה שם קודם עוד לפני שנוצר.
ומוסיף פארמנידס: היש לא יעלם לעולם!
כי אם הוא יעלם לתוך היש - עדיין יהיה יש. ואם הוא יעלם אל האין, הרי האין איננו.
אם כך - היש ישנו לעולם ועד.
הוא לא נולד ולא מת
לא התהווה ולא יישמד
פארמנידס ממשיך ומפתח את התיאוריה הכאילו מובנת מאליה וגורס:
היש שלם ומושלם וממלא את הכל
טיעון הגיוני הנובע מהטיעונים הקודמים. שהרי אם הוא לא ממלא את הכל אז באותם מקומות שהוא לא קיים נמצא את האין, והלא האין איננו.
מסיבה זו לא יתכן שהעולם כולל חללים של אין בתוך היש. מכאן שניתן להסיק שהיש דחוס באופן אחיד.
במידה ויהיה נפח פחות דחוס, הרי שמיש הוא יתמלא ביש עד תומו, שאם לא כן יהיה שם אין.
מאחר והיש הוא עולם ומלואו
ואין לו ריק או חלל בקרבו
דום ניצב הוא במקומו
לא ניד ולא ניע בו.
וכיצד יתנער היש מרבצו -
ועד אין סוף בעצמו הוא לחוץ?
מכאן שפארמנידס מסיק כי אין כל תנועה ואין כל שינוי בעולם.
זהו טיעון מקומם שכן אנו חווים ביום יום אין ספור שינויים: במחשבה, בתנועה, בטבע ובכל הסובב אותנו. האמנם כל זאת אשליה? לטענתו של פארמנידס, כאשר ההיגיון הצרוף מתנגש בתצפיות על פי חושים, יש להאמין להיגיון ולא לחושים שיכולים להטעות.
דורות של פילוסופים התווכחו על טיעונים אילו. אלא שאם מקבלים את הטיעון הראשון כאקסיומה (היש ישנו והאין איננו) מגיעים באמת למסקנה מוזרה זו.
מובן שהמסקנה סותרת את התפיסה הסינית המבוססת על צ'י. הצ'י הוא מקור התנועה. באין צ'י אין תנועה והעולם חדל להתקיים. מקומות בהם יש כמעט רק חומר אבסולוטי ללא צ'י יכולים להיות בתנאי אפס מעלות קלוין (נקודת הקיפאון המוחלטת) או בחור שחור, אולי (וגם שם קיימת תנועה מינימלית כיוון שהוא גדל ללא הרף). העולם כולו בנוי מחומר ואנרגיה, מיין ומיאנג. האם הטיעון כי האין איננו פסול?
סביר להניח שלא. פארמנידס צדק בהניחו שהאין איננו. אך מה לגבי היש?
פארמנידס תופס את היש כמהות חומרית בלבד. לגביו היש הוא היין המוחלט (ומכאן ההקבלה לחור השחור שהוא מסה כמעט ללא תנועה, כלומר ללא צ'י). אך תפיסת היש בראייה סינית כוללת את היאנג, המהות הלא חומרית, האנרגטית. על פי תפיסה זו חומר ואנרגיה הן השלכות שונות של אותו דבר. אם אכן קיים חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה ביקום (בהנחה שהיקום היא מערכת סגורה כלשהי) הרי שהחומר יכול להחליף את האנרגיה והאנרגיה את החומר לצורותיהם בלי שהיש יחדול לרגע להיות אותו סך של יש.
חומר זה מתבסס על פרקי המבוא של הספר: 'הזמנה לפילוסופיה' של יובל שטייניץ בהוצאת זמורה.
* www.tmurot.org.il/article.asp?id=393
050-3331-331