נישואין 10 - כללים לתקשורת יעילה בין בני זוג

כיצד לדבר כך שבן או בת הזוג יקשיבו לדבריכם.

מאת ד"ר מאיר ויקלר

לא חשוב עד כמה אתם מתקשרים ביעילות עם שכנים, עמיתים לעבודה וחברים, כדי להגיע לבן או בת הזוג שלכם, יהיה עליכם לדבוק בכללים הבאים:

1. ודאו כי בן / בת הזוג מאזינים. אם עליכם לשוחח עמם על נושא חשוב או רגיש, ודאו שהם לא מוטרדים ממשהו ושדעתם אינה מוסחת. בדרך כלל, מומלץ לבדוק ישירות את מוכנות בן / בת הזוג, על - ידי השאלה, "את/ה יכול/ה להקשיב לי עכשיו? "

אם התשובה היא "לא", אתם יכולים לשאול מתי הוא / היא סבורים שיהיו מוכנים להקשיב לכם. גישה זו עלולה כמובן לדחות את השיחה, אבל היא תשפר את הסיכויים לכך שתישמעו כאשר תקבלו את רשות הדיבור.

2. התחילו במשהו חיובי. בכל פעם שעליכם לערוך שיחה רצינית עם מישהו, תמיד רצוי להתחיל במשהו חיובי. עליכם להיות כנים ולא לחלק שבחים מזויפים בתור מניפולציה.

אנשים נכנסים באופן אוטומטי לעמדת התגוננות כשהם שומעים מישהו מתחיל לדבר על הצדדים השליליים שלהם, להעביר ביקורת על התנהגותם או להשמיע תלונות שונות. אם ההקדמה לאותן הערות היא מחמאה, אנשים יהיו הרבה יותר פתוחים לשקול את הדברים הנאמרים. לכן, אם עליכם להביע את חוסר שביעות רצונכם מבן / בת הזוג שלכם (ומי לא צריך לעשות זאת?), נסו להתחיל את השיחה באמירת כמה מילים טובות.

3. אל תתקיפו. התקפות דומות לכתבי אישום המוגשים לבית משפט. הן לרוב מבוטאות בטון צדקני שכמעט תמיד מעורר תגובות הגנתיות. התקפות נוטות להתחיל בהצהרות מסוג "את/ה" - "את/ה תמיד... ", "את/ה אף פעם לא... "

הדרך הטובה ביותר להימנע מהתקפה על בן / בת הזוג שלכם היא לנסח את הערותיכם באמצעות משפטי "אני", כדי לבטא את רגשותיכם.

לדוגמה: שרה הרגישה שבעלה, זאב, מאוד קמצן בגישתו להענקת כספים לילדיהם הנשואים. היא הרגישה שהוא אנוכי כשהתעקש לשמור את כספו לעצמו.

במקום לגנות אותו בחומרה ולדבר על התנהגותו במונחים לא מחמיאים, למדה שרה כיצד לבטא את רגשותיה בדרך שמעוררת פחות עימותים. ערב אחד, לאחר ארוחת הערב, אמרה שרה לזאב, "אני רוצה לתת לילדינו קצת כסף, כדי לעזור להם עם ההוצאות לקראת החגים. בכל פעם שהעליתי את זה בעבר והתנגדת, הרגשתי מאוכזבת ממך. בשבילי, הנתינה לילדינו היא כמו נתינה לעצמי. הייתי רוצה להרגיש שבעלי לפחות מבין את העמדה הזו. "

זאב לא הסכים, בתחילה, להצעת הנתינה של שרה. אבל הוא הקשיב מספיק זמן כדי לשמוע את דבריה עד סופם. הייתה זו הראשונה מתוך שיחות רבות שהם ניהלו על נושא זה. בסופו של דבר הם הגיעו לפשרה. הם סיכמו על נתינת סכומים קטנים יותר מכפי ששרה התכוונה בתחילה - אבל היא הייתה שבעת רצון מהתוצאה.

4. אל תגזימו. הגזמה היא אחת הדרכים שבה אנו פורקים את רגשותינו כשאנו מתוסכלים. הדבר יכול להקל על המתח הפנימי שאנו חשים, אבל הוא לא ממש מקדם את ההרמוניה בחיי הנישואין.

ברגע שבן / בת הזוג שלכם שומעים הגזמה קלה בדבריכם, הם ירגישו שמוצדק לחלוטין לדחות את כל מה שאתם אומרים. לכן, מומלץ להימנע ממילים כגון "תמיד" ו"אף פעם".

5. אל תקראו מחשבות. אנשים רבים אוהבים להיות פסיכולוג חובב ולפענח מה אחרים חושבים. אבל כשאנו מניחים שאנו מבינים את המניעים של בני הזוג שלנו, אנו מסתכנים בהתלקחות הרוחות בבית.

"לא באמת אכפת לך ממני", "ידעת שזה מרגיז אותי" ו"אני יודע שאת לא באמת מתכוונת למה שאת אומרת", הן כולן דוגמאות להצהרות פרובוקטיביות מסוג קריאת מחשבות.

6. התמקדו בהעדפות, לא בעקרונות. לעתים קרובות מעמידים בני זוג פנים שרגשותיהם אינם חשובים כמו ה"עיקרון" שבעניין. בשעה שהם מתווכחים, הם מנסים נואשות לשכנע זה את זו שהם צודקים.

כדי "להוכיח" שהם צודקים, מצטטים בני הזוג נתונים סטטיסטיים, ספרים ומאמרים בכתבי עת. הם יתייחסו לדוגמאות מחברים ושכנים. כשייכלו כל הקיצין, הם יטענו שעמדתם "נורמלית" או ש"כולם" חושבים ומתנהגים כמוהם. רק מישהו, לפיכך, שאינו נורמלי, לא יסכים עמם.

הם כנראה מאמינים כי הם מחזקים בכך את טיעוניהם, אך העובדה היא שהם מחלישים אותם. דרך יעילה הרבה יותר היא לדבר על רגשותיהם. אפשר להפריך את התיאוריה שאדם מציג בקלות, אבל לא את רגשותיו.

כל עוד אנו מדברים על ההעדפות שלנו, יש מקום לפשרה ולפיתרון. אבל אם אנו מדברים על נכון ולא נכון, הוויכוח יתמשך והסיכויים להגיע להסכמה קטנים הרבה יותר.

7. הסבירו מה גרם לכם להרגיש כפי שאתם מרגישים. אנשים מניחים לפעמים שרגשותיהם הם אוניברסליים. הם חושבים, "כל אחד היה מרגיש כמוני". ברור להם כל כך שרגשותיהם "נורמליים", עד שהם לא רואים צורך להסביר לבני זוגם מדוע בדיוק הם מרגישים כך. במקום להסביר, הם מספרים מחדש את האירועים המטרידים ומניחים לסיפור לדבר בעד עצמו.

זוהי שגיאה רצינית. אם אינכם מסבירים בדיוק, בצורה הספציפית ביותר שאפשר, כיצד הרגשתם, בני הזוג שלכם לא יבינו מה הטריד אתכם.

8. הבהירו מהם הצרכים שלכם. לא תקבלו את מה שאתם רוצים מבני הזוג, אלא אם כן תהיו מסוגלים לבטא בדיוק את הצרכים שלכם. עליכם לומר להם לא רק מה הטריד אתכם, אלא גם מה הייתם רוצים שייעשה אחרת.

יש אנשים שמתקשים מאוד לבטא מה הם רוצים מבני זוגם. "אני לא אמור/ה לבקש", הם מתעקשים. "הוא / היא אמור/ה לדעת מה אני רוצה. אם אני צריך/ה לבקש, אני מעדיף/ה לוותר על זה! "

אנשים אלה מטפחים את המשאלה שבני זוגם ימלאו את צרכיהם מבלי שיתבקשו. ברור שזה מאוד מספק כשהצרכים מתמלאים מבלי לבקש. אך אין זה מציאותי לצפות לרמת שירות כזו כל הזמן. אמהות יכולות בדרך כלל לצפות מראש את צרכי ילדיהם, בעיקר כשמדובר בתינוקות ופעוטות, מבלי שהילדים יצטרכו לבקש. אבל בני זוג אינם יכולים בשום אופן לחקות את רמת המשוב האימהית.

9. הגבילו את עצמכם לנושא אחד או שניים. בעלים ונשים מגלים לעתים שהם צברו רשימה ארוכה של טענות ומענות. כשמגיע לבסוף תורו של אחד מהם להיות הדובר, הוא / היא מנסים להתייחס לנושאים רבים מדי בבת אחת. אני קורא למנהג נפוץ זה "העמסת - יתר", כשהדובר מערים עוד ועוד דברים עד שהכל קורס.

הדחף להוציא הכל בבת - אחת הוא מובן. במשך חודשים (או שנים!) הרגשתם שלא מבינים אתכם כהלכה או שלא מקשיבים לכם. כעת הצלחתם סוף סוף ללכוד את תשומת לבו של בן / בת הזוג. אתם מרגישים רצון לדחוס ולומר הכל, כל עוד יש לכם הזדמנות, לפני שיהיה מאוחר מדי.

למרות שמנהג זה נפוץ למדי, העמסת - יתר היא הרגל בלתי יעיל בעליל, ממספר סיבות. ראשית, המאזין מתחיל לאבד את הסבלנות עם ההגעה לסעיף השלישי או הרביעי ברשימת התלונות של הדובר. חשוב מכך: על - ידי העמסת - יתר מבטיח הדובר שאף נושא לא ייבדק לעומק. לכן, מומלץ שהדובר יברור את הדברים ויתייחס רק לנושא אחד, או לכל היותר לשני הנושאים החשובים ביותר, בכל שיחה כזאת.

10. השאירו זמן לשאלות בסוף. רעיון טוב הוא להפסיק לדבר לפני שבני הזוג שלכם מאבדים את סבלנותם ולאפשר להם לשאול אתכם שאלות. רק באמצעות שאלות המאזין יובנו מילות הדובר באופן מלא. לא תלמדו רבות בשיעורים אם לא תורשו לשאול שאלות. באופן דומה, לא תוכלו לקיים תקשורת יעילה עם בני הזוג שלכם אם לא תתנו להם הזדמנות לשאול אתכם שאלות, כדי להבהיר מה אמרתם.