* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 16 - א.

אשנן את השאלה באופן נוסף: בדרכינו להבארת המונח "אלהים" (התודעה), עמדנו בפרק יד הארוך על האופן בו קולטת תודעת האדם המקורית - התקנית את הדברים ומאפיינת אותם. את זאת למדנו מתוך התורה שלוקחת אותנו ביד ומלמדת אותנו איך לבנות את מסגרת החשיבה וליצוק דרכה את הדמיון האנושי, את הרצון העז הזה... היא מלמדת אותנו איך לחזור אל תודעתינו המקורית שאיבדנו עימה קשר מזה דורות... את זאת ועוד קראנו ביחד דרך הפסוקים הראשונים של בראשית והיגענו עד ליום השני בו מתעדת התורה את הדרך בה מגבשת התודעה את מסגרת החשיבה שלה שעימה פורצת את הדרך אל התמונה "האחת" בשנית... השאלה היא מדוע נראה הנושא הזה באופנו השוטף כנושא אחר לגמרי, שאין לו קשר וחצי קשר עם הנושא הנתון? בקריאה שוטפת, הדורות קראו על סיפור בריאת העולם ע"י בורא שנקרא "אלהים"... במילים האלה היגשתי לכם את הנושא הזה בפרק הקודם: "אני מבקש לפתוח ביחד איתכם את התורה המקורית ולנער מעליה את האבק שהצטבר מזה אלפי השנים, הפסקנו כבר לספור ממתי קראו בה בפעם האחרונה".

ושוב עולה השאלה: מדוע לא הציגה התורה את הדברים באופן אנושי פשוט כפי שאני תיארתי אותם למשל? מדוע עמלה על ניסוח הדברים באופן שנבין מהם משהו אחר, שנראה אותם באור אחר, שנתנהג ע"פ התאורה הזו באופן אחר... אני יכול להצביע ממש על מוטיב "הכוונה תחילה" בכל פרק בכל מילה ומונח בחמשת חומשי התורה, ולהאשים את התורה באשמה הכבדה והתמוהה הזאת: מדוע הטעית אותנו בכוונה תחילה? מדוע כיוונת אותנו לסיפור "השני"? מדוע ניסחת את המסר שלך באופן תמים לכאורה שיובילינו אל הסיפור "האחר" שלא מתקרב אפילו אל המסר שלשמו נועד? מדוע עשית את ההטעיה הזו בעליל ובכוונת מכוון?

בנקודה הזאת נזכרתי שכבר עמדתי בעבר הקרוב על השאלה הספציפית הזאת, וביקשתי לעיין שוב בדברים שכתבתי לקראת התייחסותי המחודשת לאותה השאלה כאן. את אותה השאלה ניסחתי בפרק ז' שנכתב ב - 6 - 1 - 2010. ניסוח השאלה וכמובן היה שונה מהניסוח הנוקב לדעתי שכתבתי לעיל (עליתי כיתה), אך השאלה התייחסה לאותה התמיהה: מדוע עטפה התורה את מסריה בקליפות מקליפות שונות, כיוונה אותנו לסיפורים "אחרים" והטעתה אותנו בעליל... חזרתי היום אל פרק ז' וביקשתי לקרוא שוב את השאלה הזאת ואת תשובתי עליה, וכאמור במסגרת התייחסותי המחודשת אל הדברים כאן.

קראתי את הדברים שוב בפרק ז' אך לא הצלחתי להבינם לאשורם... פשוט עלעלתי בטקסט אך לא הצלחתי לרדת לעומק הדברים... לא יכלתי להבין את התייחסותי, אני, המחבר, לתוכן התשובה והשאלה... ראיתי מולי סלט קצוץ מעורבב והתקשתי במלאכת הקריאה, אני המחבר, שכתבתי את הדברים בעבר הלא רחוק לפני שלושה חודשים בערך... חשתי דאגה, ממש דאגתי לאינטלגנציה שלי - שאני לא אבין את עטי? ואיך אצפה שיבינו אותי...

את סדרת "עקדת יצחק" אני כותב מזה כחצי שנה בהמשכים, כל פרק קשור בפרק שלפניו ומכין את הרקע לפרק שיבוא אחריו... הלכתי איפוא כשלושה פרקים אחורה - לפרקים שקדמו לפרק ז' והתחלתי לקרוא אותם לפי הסדר ובעיון עד שהיגעתי שוב אל פרק ז' ואז עמדתי במדוייק על תוכן הדברים וסרה הדאגה מלבי... כן עמדתי על תוכן השאלה ועל התייחסותי לתשובה שהוסתרה אגב בין השורות, אך אף אחד מהקוראים לא העיר: ואיפוא התשובה?!

אני רוצה להגיד רבותי שהנושא שאני מדבר עליו וגם התורה מדברת עליו - כבד הוא, צריך לעקוב בשביל לקלוט אותו, דווקא בגלל המסר המופשט שלו.

אני רוצה להגיד שלא קל לעקוב אחר נושא מהסוג הזה, ואינני מתכוון מבחינת מאמץ שיכלי... אני מתכוון שיש לגייס בשביל קליטתו ריכוז שיכלי, מעקב שיכלי צמוד אחר הדברים...

כן הנושא כבד, כבד בכל המובנים: הוא כבד וארוך ומפותל ומחייב מעקב בשביל לחבר את חוליותיו ולקשור אותן. התחלתי בפרסום הסדרה של "עקדת יצחק" לפני כחצי שנה, פרסמתי אותה במספר פורומים באינטרנט. בארבעת הפרקים הראשונים נרשמה התעניינות טבעית ומספר קוראים הגיבו - סימן שקראו... התעניינות זו הלכה ודעכה עד שהגיעה לאפס מגיבים - קוראים... הייתי רוצה להביא את נוסח התגובה האחרונה שקיבלתי בחודש שעבר באחד הפורומים, היא מאפיינת את הדברים שאני מנסה לתאר אודות כבדות הנושא, גם המעקב אחריו לא פשוט וכמעט בלתי אפשרי... זה נוסח התגובה האחרונה שנכתבה תחת פרק יב של "עקדת יצחק" לאחר חודשים של שתיקה:

"אלברט ידידי

זה נראה כבד עלינו, בימים טרופים אלה"

עכשיו: תארו לכם אם התורה היתה נכתבת ומנוסחת באופן ברור ומפורט כפי שאני ניסחתי... תארו לכם אם הפרק הראשון היה מתאר את התודעה האנושית המקורית, ואיך אמורה לקלוט את הדברים... תארו לכם אם בהמשך הפרק היתה מתוארת מסגרת החשיבה - הכלי שיוצקים דרכו את הדמיון האנושי אל תוך התודעה, איך בונים את הכלי הזה, ואיך מזהים דרכו את תוקף המידע ומידותיו... עמדנו על זאת בשמונת הפסוקים שפותחים את הפרק הראשון של התורה, ואת זאת עשינו על גב שני הפרקים הקודמים של הסידרה שארכו 34 עמודים... ובכן, תארו לכם אם התורה היתה נכתבת באופן שכזה הגם ובקיצור נמרץ: כמה אנשים היו עוקבים אחר סדר הדברים? כמה אנשים היו מתעניינים במעקב הזה? כמה זמן היה מחזיק טקסט כבד משקל שכזה? כמה דורות? השאלה הקשה היא: ואפילו אם נמצא איש אחד בכל דור שיתעניין בתורה המפורטת ויבקש לקרוא את מסריה ולעקוב אחריהם כהווייתם, האם תימצא התורה הזאת בדור שלו?

יתכן שכן ויתכן שלא, תלוי כמה זמן עבר מאז התאום שלו האחרון שקרא בעיון את התורה, אם זה היה בסמוך - התורה תימצא, ואם עבר כברת זמן - יתכן מאוד שהספר הפיזי של התורה לא יהיה בנמצא. התורה (בעלת הנוסח המפורט / העקבי) היתה ונשארת ככל ספר בעל ערך שנשמר בספריה הביתית או העירונית, רק האנשים שמעריכים את הספר שעל מדף הספריה - שומרים עליו ומורידים מעליו את האבק.

אם כן, היה צורך בלענות על השאלה: איך ניתן לשמור על המסר של התורה ולהבטיח את העברתו לאחד הדורות - היכן יימצא האיש שיבקש לעיין במסר ולפתוח את הספר שנושא אותו?

תשובה: אפשר לעשות את זאת על ידי החמור, היינו אם ניתן לחמור להוביל את הספר הפיזי הזה מדור לדור. זו התשובה התנכית, אם תרצה - העילאית.

חמור הוא בהמת משא. הוא מגושם ואיטי - אם כי ביכולתו לשאת משאות כבדים. אני נולדתי בחלב היכן רוב הפירות והירקות היו נמכרים ברחובות... רותמים עגלה לחמור ועוברים עם הסחורה משכונה לשכונה...

מוצא החמור ממשפחת הסוסיים, אך בניגוד לסוס ולכל בהמה אחרת עלי אדמות, אין צורך לאמן אותו בשביל לשים עליו משא, הוא נולד עם משא על הגב... לשם השוואה, נסה לתפוס חתול ולשים עליו משהו... גם נמלה לא תקבל שום משא על גבה כמובן מאליו ותנערו מעליה מיד... גם כבש ועז וציפור וג'יראפה ופיל וחתול וכלב וזבוב... אך החמור אחרת, הוא נולד עם התכונה הזאת: לשאת על גבו משא ולהעבירו למקומות מרוחקים ואף לאזורים הרריים שהדרכים בהן אינן כשירות לכלי תחבורה, הוא סובל את משאו על גבו בסבלנות מבלי להתלונן... בהמה סובלנית ונוחה הוא, קצת מים ועשב יספיקו לו ליום עבודה ארוך.

יוחסו לחמור סטיגמות לא מחמיאות - טיפשות עיקשות, ויש השוללים דעה קדומה זו... אולם אין מי שלא רואה את תכונת המרץ שבחמור. הוא שוקד על העבודה ברגליים איתנות, יציבות... הוא מגושם ואינו קל רגליים, אולם דווקא הליכתו המגושמת עם הרגליים הכבדות מבליטה את תכונת היציבות והשקידה שבו, הוא הולך למרחקים ובאופן בלתי מתפשר עם המשא, ויהי מה... תכונת השקידה זו המהולה במרץ הוטמעה בתנך כתכונה אנושית חיובית שזקוק לה כל אדם שמבקש להתחיל בדבר מה - להתניע אותו וזקוק למרץ ולשקידה של החמור...

מאידך, נגזרת גם תכונה אנושית שלילית מהשקידה האין סופית של החמור... הוא נוסע ונוסע בשקידה עד שנעלמה ממנו מטרתו האמיתית: יש עליו משא בעל ערך שיש להביאו ליעדו. אפשר גם ליהנות מהמשא הזה, לאכול אותו... אולם חמור הוא חמור: במרוצת הזמן הוא שוכח את המטרה המקורית שלו ומתרגל לרעיון שמטרתו היא רק לנסוע ולנסוע בשקדנות.

שתי התכונות המנוגדות האלה, תכונת השקידה הנמרצת שזקוק לה כל אדם שמבקש להתניע מהלך כלשהו, ותכונת ההתמכרות לשקידה כהיא זו שמביאה את האדם אל החמור עד שמדביק אותו... שתי תכונות אלה נזכרו בפרשת העקדה, כל אחת במקומה:

1. וישכם אברהם בבקר, ויחבש את - חמרו...

זו התכונה הראשונה שגייס אותה אברהם בהתחלת הדרך...

2. ויאמר אברהם אל - נעריו, שבו - לכם פה עם - החמור, ואני והנער נלכה...

זו התכונה השניה שהטיח בה אברהם את נעריו - שנותרו נערים ללא שם...

זה הזמן לחזור אל השאלה "העקרונית" שהביאה אותנו אל המונח התנכי "החמור".

איך ניתן לשמור על המסר של התורה ולהבטיח את העברתו למי שיבקש לעיין בו באחד הדורות? המדובר במסר עקבי ומפורט הפונה אל תודעת האדם ועומל על החזרתה אל טבעה, אל יעודה המקורי, אל החיים האין סופיים, אל גן העדן הטבעי, אל מקומו הטבעי של האדם...

- על החמור ששוקד על משאו למרחקים... רק חמור עם תכונה כזאת יכול לשאת משא כזה ולמרחקים, דורות על גבי דורות.

אבל תארו לכם את התורה כתובה ומנוסחת באופן ברור ומפורט כפי שאמורה להכתב ולהיקרא... תארו לכם את הפרק הראשון עם התודעה המקורית ואומנות השימוש בכליה... תארו את הפרק השני והמידע המפורט אשר בו, שלא נקלט על ידינו בפרק הראשון... תארו את פרשת חטא אדם הראשון שאין לנחש ולו שום קשר... תארו את פרקי תיבת נח - מסגרת החשיבה שנקראת "תיבת נח"... תארו את פרשת העקדה עם המונחים המקוריים שבה: אלהים, הדברים האלה, ניסיון, החמור הראשון, החמור השני... תארו לכם את התורה ככתבה המפורט וכלשונה הבהירה, הארוכה, המסועפת, העקבית, איך ניתן לשאת אותה למרחקים מבלי שהדורות יאבדו את המעקב אחריה? מבלי שיאבדו בנושאה המקורי עניין? כמה אנשים היו עוקבים אחר סדר הדברים האלה? כמה אנשים היו מתעניינים במעקב הזה? כמה זמן היה מחזיק טקסט כבד משקל שכזה? כמה דורות? כמה ימים? כמה שעות? איך אנסח את המסר של העקדה? איך אעביר את המונח הזה?

- את המסר של העקדה (למשל) אנסח כפי שניסחתי אותו בפרשת העקדה... אב שהלך במצוות האל להקריב את בנו, עקד אותו ושלח את ידו לשחוט אותו... חמור שקדן יכול לשאת משא כזה לדורות... טקסט שכזה ניתן לצריבה בזיכרונו של החמור "השני" שצויין בפרשת העקדה... אגדה זו בנוסח זה מיועדת לחמור השקדן עם הרגליים היציבות. החמור הזה יביא את משאו אל אחד הדורות - היכן נמצא האיש הממתין למסר המקורי ומבקש לגמוע אותו בשקיקה, הוא יפתח את הספר המאובק שעל החמור, ויקרא את מילותיו המדוייקות, אלה אותן המילים שנשא אותן החמור על גבו, בשקידה במרץ, בחירוף נפש, בסבלנות, במסירות, בכנות, דורות רבים מנשוא.

כך נולדה הדת היהודית, זה החמור שנשא על גבו את התורה הקדושה והמיוחדת, והביאה לנו עד כאן, עם אותותיה ומילותיה ופרקיה המקוריים ללא שום שינוי או פגם. חמור יפה היה העם היהודי ואני מחמיא לו עד מאוד.

עם זאת, אינני יכול להתעלם מהערתו הקשה של אברהם אבינו... אני מרגיש שהיא מופנית אלינו כאן ועכשיו:

שבו - לכם פה עם - החמור, ואני והנער נלכה... הוא ביקש - מבקש להפנות את תשומת ליבנו להתמכרותינו לשקידות, לתכונה הבהמית הזו... התרגלנו לרעיון שמטרתו היא רק לנסוע ולנסוע בשקדנות... הגיע הזמן להוריד את המשא ולעיין בו.

עודינו זקוקים, אגב, לחמור היפה והמסור שבתוכינו, זה שרכבנו עליו בתחילת הדרך ושמנו עליו את המשא הכבד. הוא עשה את עבודתו נאמנה והביאנו בביטחה עד כאן. זה אותו החמור, אגב, ששימש את משה רבינו ואת משפחתו בשובם ממדין למצרים.

ויקח משה את - אשתו ואת - בניו, וירכבם על - החמר, וישב ארצה מצרים...

(שמות ד, כ)

וגם משה ביקש להוריד את המשא הכבד שעל גבו ולבחון אותו כהווייתו. בחינה זו הניבה את הרעיון "לרדת בשביל לעלות": לרדת אל אחיי בשביל לעלות איתם חזרה. לרדת למסגרת החשיבה העלובה של "ארץ" מצרים ולעלות משם ל - "ארץ" ישראל. את זאת הוא יכל לעשות כל עוד ומטה האלהים היה בידו: כל עוד ותודעתו היתה תחת שליטתו. הוא לא דאג מהירידה ההיא וסכנותיה, לא לו ולא למשפחתו - כל עוד והמטה נמצא בידו. ואילולא החמור היפה והמסור שהרכיב עליו את משפחתו - לא היה יכול לעשות את הצעד הזה, זה אותו החמור שכל בני ישראל רכבו עליו רבותי, מעודם ועד היום הזה. זה גם החמור הזקן של אברהם אבינו, וזה החמור שלנו.

* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 17 - א.