הספר "ילד 44" התקבל לרשימת פרסי הבוקר ועורר שערורייה בזעיר אנפין בבריטניה. מה פתאום שספר מתח ייכנס לרשימה המכובדת הזו. אך האם ספר, גם אם הוא מוגדר כספר מתח אך כתוב בצורה גבוהה יותר מצורת הכתיבה בסוגה הזאת לא יכול להיחשב ספרות? תמהני. ספר מתח כשהוא טוב הוא ספרות. דווקא האנגלים שיש להם את ג'ון לה קרה היו צריכים להפנים מזמן שהסוגה הופכת להיות משנית כשהכותב הוא סופר של ממש.

היה יכול להיות מובן אם סופר רוסי היה כותב על התקופה, סופר בריטי נחשד מיד בכוונות זרות.

טום רוב סמית בחר לכתוב על תקופתו של סטלין. הימים האחרונים לחייו. התקופה ההיא חלפה מזמן, מה שהיה סודי נפתח ברובו לציבור. טום רוב סמית יליד 1979 נולד הרבה אחרי שסטלין מת. שנים אחרי כנס המפלגה העשרים בה הוקיע חרושצ'וב את סטלין. יש להניח שסמית עשה מחקר עומק לגבי החיים בתקופה ההיא, ואיננו בודה את השתקפות החיים אז.

קשה לכתוב ספר בלשי המתרחש במדינה שלא היו בה פושעים אלא עם כן היו פושעים נגד המדינה. רצח "סתמי" היה קשה להגדרה הזו בימי סטלין. הספר מתחיל בשנת 1933 כפר קטן באוקראינה. חורף כבד. אנשים עומדים למות ברעב אחרי שכבר בישלו את מגפיהם. אחרי שכבר כרסמו את רהיטי העץ, כי העץ מפסיק את תחושת הרעב. הרוסים חמסו והעבירו את שאריות המזון לתוך רוסיה.

פאבל הקטן רואה חתול חומק מאחד הבתים. כל החיות כבר נאכלו. חתולים, כלבים ועכברושים. והנה חתול אחד רזה נשאר מוסתר. פאבל לוקח את אחיו הקטן לצוד את החתול. גם חתול מורעב ורזה הוא בשר. אוכל.

בחורשה, בשלג, פאבל נרצח. אנדרי הקטן, קצר הראיה, שאיננו רואה אלא כמה סנטימטרים ממנו, שהעולם נראה לו כאסופת כתמים איננו רואה את הרוצח. בבית, אמו מסבירה לו שכמו שהם הלכו לצוד את החתול, מישהו צד את פאבל כדי לאכול אותו.

עשרים שנה אחרי. פברואר 1953 מוסקבה. גופתו של ילד בן חמש לערך נמצאת על פסי הרכבת. לנהג הקטר שנסע על המסילה בתשע בלילה היה נדמה שפגע בדבר מה. בתחנה הבאה דיווח.

לב דמידוב מונה לדבר ולהרגיע את האב. אלא שאביו של הילד טוען שזה היה רצח. מותו של ילד הוא חסר משמעות מבחינת המדינה אלא אם כן הילד אמר דברים אסורים.

לב לא מבין מה למשרד לביטחון המדינה ולתאונה. לב לקח עליו לפתור את התעלומה הלא חשובה כי פיודור אביו של הילד עובד אתו במשרד. למעשה פקוד שלו. לב לא רצה להתעסק עם תגובתם של אנשים אבלים. יש לו עניינים יותר חשובים. הוא הרי מגיבורי המלחמה הפטריוטית הגדולה. חניך המכון לתרבות הגוף. הוא למד בנקוו"ד והיה פטריוט אמיתי. מוכן לעשות כל מה שהמדינה הייתה שולחת אותו לעשות. הוא האמין שרוסיה היא סוג של גן עדן. לכולם עבודה. כולם יכולים ללמוד חינם והרפואה גם היא חינם. רוסיה דואגת לאינטרסים של מעמד הפועלים בכל העולם. בגן עדן לא יכול להיות פשע.

עדיין נגנבו חפצים. היו חבורות צעירים אלימות אך ככל שהמדינה תתקדם, העוני יעלם, כך גם תופעות חברתיות פסולות אלו. המפקפקים בקו המפלגה הם בוגדים. פיודור, אביו של הילד הפך להיות אויב. כי התעקש שבנו לא מת בתאונה, עד שקיבל את הדין.

בביקור ניחום אבלים והרגעת הרוחות שומע לב סיפור שונה לחלוטין מזה הכתוב בדו"ח הרשמי. לא, הילד לא נמצא לבוש וכן, פיו היה מלא עפר ולא קצת גרגרים מן המסילה. שכנה ראתה אותו הולך עם גבר מבוגר. לא הלך על המסילה לבדו. גם כאן בגלל נוכחותו של לב משתנות העדויות. זו הייתה תאונה נוראה מקבל אביו של הילד את הדין.

לב עסוק באותו זמן בחקירה אחרת. חקירת ריגול. וטרינר שהיה רופא צבאי במלחמה. יש ללב סנטימנטים לרופאים כאלה. הוא טופל על ידם, לכן כנראה ל הקפיד בחקירה. הממונה עליו מזכיר לו אמרה של סטלין "בטח, אך בדוק. " הוא לא בדק בזמן. החשוד ברודסקי נמלט בינתיים והוא חשוב יותר מילד שמת בתאונת רכבת. אדם שלא הוכחה אשמתו איננו חף מפשע התוצאה מראה רק על דבר אחד, החקירה לא הייתה טובה מספיק. כולם אשמים.

חשד. מדוע וטרינר פתח מרפאת חיות קרוב לשגרירות האמריקאית. מדוע מאז שהוא שם עלה מספר חיות המחמד בשגרירות. מדוע חיות של דיפלומטים דרשו יותר טיפול. אשמתו של חשוד היא מיידית. הוכחות תמצאנה בחקירה. ברודסקי ברח כשלה נשלח לפגישה עם הורי הילד המת.

רוב סמית מעקב את החקירה המרכזית ושולח את לב ואת הקוראים לעלילות משנה. ילד מת בתאונה. אין מה לחקור. נגד עייפות לב משתמש בסמים מעוררים. הם משפיעים אמנם על כושר שיפוטו אך אם יירדם באמצע מרדף התוצאות תחשנה לקשת יותר.

משרדו של לב במוסקבה נמצא בבניין כלא הלוביאנקה במרכז העיר. בנין ידוע לשמצה ברוסיה. בניין שהיה קו ייצור של אשמות. לאיש לא היה סיכוי לצאת ממנו זכאי. לב משכנע את עצמו שהטלת הפחד היא הכרחית. אלמלא הפחד היו מפילים את סטלין. היו עוד בתי סוהר במוסקבה אך לוביאנקה היה מפחיד מכולם. האחרים היו בעיקר לפושעים פליליים. רוב האזרחים חפים ממחשבות פליליות.

לוביאנקה היה בעיקר בית סוהר לאויבי השלטון, להיחשב לכזה הייתה מספיקה מלה אחת אסורה שנאמרה במקום הלא נכון. תוך כדי חקירתו של ברודסקי נובט בלב זרע כפירה. אולי לא כולם אשמים באמת. אולי מייחסים להם את מה שלא עשו.

ברודסקי התוודה, מסר שמות של בוגדים אחרים והוצא להורג. על לב הוטלה משימת חקירה חדשה. משימה נוראית. אשתו היפה לאריסה היא שם מרכזי ברשימת בוגדים והוא זה שהצטווה לחקור אודותיה. לב עוקב אחרי אשתו ומגלה סוכן אחר העוקב אחריו.

הספר הזה הוא הרבה יותר מעוד ספר מתח. דווקא סיפור המתח מתבשל בעצלתיים רוב סמית כתב ספר. קודם כל ספר שבתוכו יש מרכיב של מתח. תיאור חיי היון יום והשפעתם על האדם לא פחות חשוב לסמית, ובוודאי גם לקורא.

בזמן שהם מחכים בביתם לגירוש סטלין מת. כשמגרשים את לב וראיסה ממוסקבה היא אומרת לו "היה נאיבי לחשוב שזה לא יקרה גם לנו" בלב נשאר זיק של אמונה, למרות עבודתו וכל מה שקרה לאחרונה. ראיסה מציאותית. לב עסוק בשאלה איך סטלין מת, האם יש קשר למאסרם של כל הרופאים היהודיים שטיפלו בו, וכשהיה צריך אותם לא היה אף רופא לטפל בו. כעת שמת לא יהיה אף אחד שינחה את קציני הלוביאנקה מה נכון ומה לא. מה טוב ומה לא. כולם הפקידו את מצפונם בידי סטלין.

לאורנטי ברייה שיחרר את הרופאים. דבר שלא היה כמוהו קודם לכן.

החלק הבלשי של הספר מתחיל בסביבות עמוד 200. נכון שישנם רמזים מן הדף הראשון, אך סמית מספר על מערכת היחסים בין לב ואשתו. ובעיקר את תהליך ההתפכחות שעובר לב. מתאר את חיי היום יום. כל מה שמעניין מהצד האנושי.

הרמזים המוקדמים עולים לקדמת הבמה. לב מבין שהוא עוקב מרצונו, בלי שמונה לכך, אחרי רוצח. רוצח שהרג כמה וכמה פעמים. המונח רוצח סידרתי לא היה מוכר אז לא רק ברוסיה, גם במערב נולד המושג הרבה יותר מאוחר. ומשהתחילה החקירה לב מגלה שהילד שנרצח הוא הילד מספר 44 בשרשרת.

והכל כי ברוסיה לא הכירו במושג רצח למעשים הללו. מכיוון שהרוצח נע על מסילת הברזל לאורך הארץ והרציחות לא התרחשו בעיר אחת. הוא לא היה יכול להיות פושע זר. דרך המחשבה המקובלת על הקפיטליסטים הזרים. הרוצח מוכרח להיות רוסי.

רוב סמית כתב רומן. רומן מתח. כל כך מעניינים הדברים שהוא מספר על החיים ברוסיה של אז. ארץ שהשוקולד שלה עשוי מעיסת שיפון, שעורה, חיטה ואפונה. שבמשרדי ממשלה לא היו שעות עבודה. כולם היו תלויים באיזו שעה יכבה האור בחדר עבודתו של סטלין, שתמיד הלך לישון מאוחר. אפשר לחשוב שחלק מזה המצאות, אך בסוף הספר מופיעה ביבליוגרפיה לא קטנה ממנה שאב סמית את העובדות..

כך הולך הספר ונבנה על עובדות קטנות מחיי היום יום ברוסיה הסטליניסטית. כשסולז'ניצין כתב על זה, בפרוט קטן יותר, ובנימה קנטרנית בגילויים כמעט ולא האמינו לו במערב. אלו היו חיים לא נתפסים. סמית כותב בצורה כמעט מובנת מאליה, עם סוג של עצב ואולי פליאה. היום כבר יודעים איך היו החיים אז. ומה שמעניין יותר הוא מה השתנה מאז. לא מבחינת יכולת הצרכנות. כמה השתנה החינוך וההטמעה של המדינה לפני הכל במוחם של תלמידים קטנים. ולי באופן אישי עלתה שאלה, האם אנחנו מבינים בכלל את העולים מרוסיה. מה אנחנו יודעים על צורת המחשבה שלהם, וכמה חשוב לנסות להבין.

המעניין הוא שמהרגע שהספר הופך להיות ספר מתח של ממש הקצב שלו משתנה רוב סמית מוכיח שהוא יודע ליצור מתח אמיתי ועלילה מהירה. ועדיין אמינה מאוד לדרך המחשבה שהחלק הראשון מקבע. המרדף מרתק כי הוא מרוץ כפול. מצד אחד ניסיון למצוא רוצח מצד שני בריחה מכוחות ביטחון המדינה המסרבים לראות רצח ורודפים אחרי לב שהוגדר בוגד.

משמתחיל המרדף - בריחה ישנם מקומות מעוררי צמרמורת. האם הכל אמין? כשקוראים ברצף אין זמן לשאול. רוב סמית מצליח לגרום שלקורא יהיה אכפת מלב ואשתו, ולכן מהירות הקריאה היא מהירות הבריחה. אם תיוולדנה שאלות זה כבר יהיה אחרי שהספר נגמר. מבחינה ספרותית זה אולי לא ספר מספיק טוב, אך התערובת של ספרות מתח וספר על חיים פחות מוכרים הופך אותו למרתק.