זהו סיפור על שני אנשים זרים אשר בא להמחיש לפנינו את השינויים שעלינו לעשות לפעמים

מעשה שהיה וכך זה התחיל:

באחת מהטיסות שלי, משך את תשומת ליבי איש שישב לשמאלי. הוא היה אוכל קציצת בשר לא כשרה. על מעטפת הארוחה שלו הייתה תווית עם שמו: "מר ווינשטיין", מה שהעיד על היותו יהודי. נשענתי אחורנית עד שסיים לאכול ואז פניתי אליו:

"תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה? "

"בטח" הוא ענה.

"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה הזו? "

הוא נעץ בי את מבטו וענה: " אני לא אוכל כשר".

"למה אתה מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל הכל. או שמא כשרות בעינך אינה מצווה חשובה? "

"לא", הוא ענה, "אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי בזה מכיוון שהקב"ה ציווה זאת, וכל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך! ".

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע של מספר על זרועו כשהפשיל את שרווליו.

"אתה באמת רוצה לדעת? " שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ בראשו מזה זמן רב, ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול. הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך...

"זה היה הבן שלי... ", הוא אמר, "זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי. במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת... לראות את הבן שלי קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה. אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד! הייתי בטוח בזה.

יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו מבצעים תליה מרוכזת של האנשים. הייתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי. כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר ומאז לא ראיתיו. "

כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו". כשהוא מוחה את דמעותיו, המשיך בכעס: "הקב"ה אומר להביא ילדים, אני הבאתי ונלקחו ממני כולם! אז עכשיו כל מה שהקב"ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההפך. הוא מצווה לאכול אוכל כשר - ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת - אני נוסע ברכב והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות. כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההפך. "

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה הנותרות. שררה דממה מוחלטת בינינו. נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.

לא חלמתי שאי פעם אראה שוב את מר ווינשטיין. חלפו כ - 4 שנים והחלטתי לנסוע עם משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים. תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ. יום הכיפורים הגיע, ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית כנסת במאה שערים. יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת האוטובוסים ומעשן. הייתי בהלם! פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ווינשטיין! הבנתי שנתנו לי הזדמנות נוספת מהשמיים. "בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה? ", חשבתי

ניגשתי אליו: "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך. השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות, ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו מלכתחילה... אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים טקס "יזכור" (זיכרון שמות המנוחים). בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה' והתפלל לעילוי נשמתו. זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה? "

דמעות מלאו את עיניו. חבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת לעמדת החזן. ניגשנו אליו וביקשנו לעשות השכבה מיוחדת. מר ווינשטיין נשען ולחש את שם בנו: "קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה".

לפתע הפכו פניו של החזן לבנות, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו מחוריהן, הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק... אבא! ואז... התעלף!

מר ווינשטיין דבק באמונתו לאורך זמן. יום אחד החליט לעצור ולעשות פניית פרסה. הוא הסכים לקחת את הצעד שכל כך לא האמין בו, ואז - רק אז זכה לראות את בנו האהוב שמעולם לא חלם שיפגוש אי פעם בחייו.

הרבה זוגות היו יכולים להציל את נישואיהם אלו רק היו מסכימים לבחון אופציות אחרות. אלו היו מוכנים לסגל לעצמם "פניית פרסה", במובן של "לוותר" או להגיד: "אני מצטער".

מערכות יחסים רבות יכולות להמשיך ולפרוח אם נדע להיות קצת יותר גמישים, מתחשבים, סלחנים, נשכח מהשגיאות של האחר, נתמקד בנקודות החיוביות של האחר, ונשאף באמת להתחיל דף חדש.

בואו ונעשה בכל יום פניית פרסה קטנה, ונציל בכך את מערכות היחסים שלנו והנשואים שלנו.