תסמונת קַפְּגְרָא (מכונה גם "אשליית הכפיל", באנגלית: Capgras delusion או Capgras syndrome, בצרפתית: Dlire d'illusion des sosies de Capgras) היא הפרעה נפשית שבה אדם מחזיק במחשבת שווא לפיה קיים כפיל המשמש לו תאום זהה, המתחזה לו ומחליף אותו, או שהוא מאמין בקיומו של כפיל המתחזה לאדם קרוב לו כגון חבר, בן זוג או בן משפחה. תסמונת קפגרא מסווגת כסינדרום מסוג הפרעה ביכולת הזיהוי, הכולל זיהוי שגוי של אנשים, מקומות או אובייקטים, והיא יכולה להופיע באופן אקוטי, ארעי או כרוני.

בתסמונת לוקים לרוב מיעוט קטן של אנשים הסובלים בעיקר מסכיזופרניה ופסיכוזה, וכן מהפרעות מצב רוח. יחד עם זאת, היא יכולה להתרחש בהשפעת גורמים אחרים כגון פגיעת ראש, אירוע מוחי (ABI) או שיטיון. התסמונת נפוצה בקרב נשים יותר מאשר בגברים, אך הסיבה לכך אינה ידועה. ההפרעה לא מופיעה במדריכי האבחנות הפסיכיאטריים הרשמיים, dsm 5-TR ו - ICD-10, בין השאר בשל הקומורבידיות שלה עם הפרעות אחרות, אך היא מופיעה במספר מדריכים נפוצים אחרים.

תסמונת קפגרא מביאה למצב הפוך מתסמונת פרגולי, שבה פוגשים המטופלים זרים מוחלטים, ומשוכנעים שהם בני משפחתם.

תוכן עניינים:

1 היסטוריה

2 תיאורי מקרים

3 הגורמים למחלה

4 אלימות בקרב הלוקים בתסמונת

5 טיפול

6 תתי קטגוריות

7 בתרבות הפופולרית

היסטוריה:

המאמר הראשון על המחלה בספרות הפסיכיאטרית ותיאור המקרה הראשון נכתב על ידי הפסיכיאטרים הצרפתים ד"ר ז'וזף קפגרא (Joseph Capgras) וד"ר ז'אן רֵבּוּל - לָאשוֹ (Jean Reboul-Lachaux) בשנת 1923. קפגרא כינה את התופעה "אשליה", אך מכיוון שבפסיכיאטריה יש למונח זה משמעות אחרת (עיוות נורמטיבי בתפיסה החושית) מהמונח מחשבת שווא - הוסרה המילה "אשליה" מתיאור התסמונת.

קפגרא טען כי המחלה נדירה מאוד, אך כיום חלק מהפסיכיאטרים אינם מסכימים עם קביעה זו, וטוענים כי השכיחות האמיתית של התסמונת גבוהה ככל הנראה יותר מקביעתו הראשונית של קפגרא.

תיאורי מקרים:

במאמרם תיארו קפגרא ורבול - לאשו מקרה של אישה בת 53 שלקתה במה שכונה על ידם "אשליית הכפיל" (L'illusion Des Sosies). אישה זו האמינה שאנשים שונים בחייה הוחלפו על ידי תאומים זהים. למעשה, המטופלת עצמה השתמשה במילה "כפילים", ומנתה את בעלה, ילדיה, שכניה ואף את השוטרים שחקרו את התנהגותה המשונה שהביאה בסופו של דבר לאשפוזה בבית חולים פסיכיאטרי. לטענתה, הכפילה שלה ושאר הכפילים זממו לגזול ממנה את כספה ורכושה. בפעם אחרת היא זיהתה את בעלה בתור אביה, שנפטר שנים רבות לפי כן. האישה זיהתה אחרים מבני משפחה באופן נורמאלי.

בשנת 1991 תיארו החוקרים פאסר ו - ווֹרנוק (Passer and Warnock) מקרה של אישה נשואה בת 74 שהגיעה אליהם כדי לקבל חוות דעת נוספת. היא האמינה שבעלה הוחלף באדם זר, ועל כן סירבה לישון עם "המתחזה", נעלה בלילות את חדר השינה וחדרי השירותים, ביקשה מבנה רובה ולבסוף התעמתה עם השוטרים שהגיעו לביתה על מנת לאשפז אותה.

בדרך כלל מתפרצת התסמונת בגיל 30 או יותר. עם זאת, בשנת 1992 דיווחו פסיכיאטרים מאוניברסיטת מישיגן על שני מקרים נדירים של מטופלים בגיל ההתבגרות: הראשון היה נער בן 16 שהאמין כי אמו ואחותו הוחלפו במתחזים, ושישנן כמה ישויות שונות השוכנות בגופן של כל אחת מהן. הנער החל להאמין באמונת שווא זו לאחר מות חברתו שלדעתו נגרם באשמתו, והוצע הרעיון לפיו ישנו קשר בין המקרים. במקרה השני התפתחה המחלה אצל נערה בת 15 שסבלה מהזיות שונות ובכללן גם הזיות מסוג טעות בזיהוי. היא האמינה שאמה הוחלפה על ידי מתחזה, שהאח בבית החולים הוא בעצם אביה שמתחזה לאח במטרה לפגוע בה וכי מטופל אחר הוא בעצם חבר שלה המתחזה לחולה נפש.

בישראל תואר מקרה של תושב הדרום אשר חזר יום אחד לביתו, וכשאשתו ניגשה לברך אותו לשלום הוא היכה אותה נמרצות והחל לצרוח "איפה אשתי? מה עשיתם עם אשתי?". הוא טען כי אשתו וילדיו נרצחו והוחלפו בכפילים זהים, מה שהביא לאשפוזו בכפייה.

הגורמים למחלה:

כיום נמשך הדיון בשאלה מה גורם להתפרצות התסמונת, וחוקרים שונים מצביעים על הקשר בין מצבים גופניים ופסיכולוגיים שונים. אחת התאוריות הבולטות גורסת שכתוצאה ממחלה או פציעה כלשהי נגרם שיבוש במרכז הראייה, המוביל לפגיעה ביכולת לזהות פנים מוכרים. במחקר שנערך בצרפת נטען שהסובל מקפגרא אינו מסוגל, למעשה, לזהות אנשים מסוימים שאינם נראים כפי שהם אמורים להיראות. כלומר, הבעיה אינה נעוצה במודעות לקיומו של כפיל, כביכול, אלא בחוסר המודעות לכך שאדם כלשהו איננו כפיל. בנוסף, נטען כי חוסר מודעות זה נובע מפגם כלשהו בחושים, אך רבים חולקים על טענה זו.

כמה מהרמזים הראשונים לגורמים האפשריים לתסמונת קפגרא עלו בעקבות חקר מטופלים שסבלו מפגיעת מוח ופיתחו פרוסופגנוזיה (Prosopagnosia) - אגנוזיית פרצופים. במצב זה אין המטופל מסוגל לזהות פרצופים באופן מודע, למרות שהוא מסוגל לזהות אובייקטים חזותיים אחרים. יחד עם זאת, בשנת 1984 נמצא במחקר של חוקר בשם באוור (Bauer), כי על אף שזיהוי הפרצופים על ידי המטופלים היה לקוי, צפייה בפרצופים מוכרים הביאה לתגובה של מערכת העצבים האוטונומית שלהם (אשר נמדדה באמצעות מדדי תגובת עור גלווניים - GSR). באוור הציע כי ישנם שני סוגים של זיהוי פרצופים - זיהוי מודע וזיהוי לא - מודע.

בשנת 1991 פורסם ב"כתב העת הבריטי לפסיכיאטריה" מאמר מאת הפסיכולוגים היידן אליס (Hadyn Ellis) ואנדי יאנג (Andy Young), שבו הועלתה היפותזה לפיה הלוקים בתסמונת קפגרא מפתחים למעשה מעין "תמונת ראי" של פרוסופגנוזיה, שפירושה כי המודעות שלהם לפרצופים מוכרים אינה ניזוקה, אלא שייתכן שנגרם נזק למערכת המייצרת את הגירוי המביא לתגובה הרגשית האוטומטית למראה פרצוף מוכר. הדבר יכול להביא לזיהוי של אדם מסוים, אך בה בעת לתחושה כי "משהו לא בסדר" בזיהוי הזה.

היידן אליס פרסם בשנת 1997 את תוצאות מחקרו, שנערך על חמישה אנשים שלקו בתסמונת קפגרא (כולם אובחנו כלוקים בסכיזופרניה). תוצאות המחקר אישרו כי אף על פי שבאופן מודע הם זיהו את הפרצופים המוכרים, הם לא הראו את אותה תגובה רגשית אוטומטית המופיעה אצל אנשים נורמלים. אליס הציע שישנו פקטור נוסף בגורם לתסמונת, והוא פגם ביכולת להסקת מסקנות, אך לא נמצא ליקוי מוגדר ומוחלט שבא לידי ביטוי בכל המקרים.

באותה שנה, דיווחו הפילוסוף ויליאם הירסטיין (William Hirstein) והנוירולוג ויליאנור ס' ראמאצ'אנדראן (Vilayanur S. Ramachandran) מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו על ממצאים דומים במאמר שפורסם על מקרה בודד של חולה בתסמונת קפגרא שלקה בהפרעה לאחר נזק מוחי. היות שהמטופל יכול היה לחוש רגשות ולזהות פרצופים באופן כללי אך לא כאשר מדובר היה בפנים מוכרות, שיער ראמאצ'אנדראן כי התסמונת נובעת משיבוש בקשר בין האונה הרקתית (temporal cortex) שבקליפת המוח, שבה מתבצע זיהוי הפנים, לבין המערכת הלימבית, וכי בשיבוש מעורבת גם מערכת הרגשות. מכיוון שהמטופל לא היה מסוגל לחבר יחדיו זיכרונות ורגשות, הוא האמין שהאובייקטים בתמונה שהוצגה לו היו חדשים בכל צפייה מחדש, למרות שבאופן נורמאלי אמורים היו האובייקטים לעורר אצלו רגש כלשהו (אדם קרוב אליו, אובייקט מוכר או אפילו הוא עצמו). על כן שיער ראמאצ'אנדראן שישנו קשר בין תסמונת קפגרא לבין יכולת כללית יותר בחיבור רציף של זכרונות ארעיים, היות שהאמונה הרווחת היא שרגשות הם הכרחיים ליצירת זיכרונות.

אלימות בקרב הלוקים בתסמונת:

מחקר שנערך באוניברסיטת פארמה העלה שחולי קפגרא עלולים לחוש בעקבות הדלוזיה מאוימים או מפוחדים מבני משפחתם, שאותם אינם מזהים, ולכן הם עלולים להפוך לאלימים בקלות יחסית, כאמצעי להגנה עצמית מפניהם. לפיכך קבע המחקר כי התסמונת אינה זוכה להתייחסות הרצינית לה היא ראויה, וכי ייתכן שהיא עומדת מאחורי חלק מהמקרים של אלימות במשפחה לאחר התקף פסיכוטי.

טיפול:

מחקרים הראו שניתן לטפל בתסמונת בהצלחה רבה. אצל מטופלים אחדים נעלמו התסמינים לאחר כעשרה שבועות של טיפול בתרופה הניתנת לחולי אפילפסיה. בפנמה דווח על תשעה חולים שהיו נתונים בטיפול שנמשך שנתיים עד 11 שנים והוכתר כהצלחה. בשנת 2007 דוּוח על שיפור במחלה בעקבות שימוש בתרופה האנטי - דיכאונית מירטאזאפין. התרופה מביאה להעלאה של רמות הנוראפינפרין בתאי המוח, גורמת לשחרור המוליך העצבי סרוטונין וחוסמת תתי - סוגים של קולטנים לסרוטונין.

תתי קטגוריות:

תסמונת קפגרא מופיעה בשתי צורות בסיסיות: בראשונה מאמין המטופל שראה את הכפיל שלו במו עיניו, ובשנייה נותר הכפיל בלתי נראה. יחד עם זאת, לתסמונת נמנו עד היום חמש תתי - קטגוריות:

1.המטופל מאמין שאדם שהיה מוכר לו היטב בעבר לובש כיום צורה של אדם אחר.

2.המטופל מאמין שגם המראה החיצוני וגם אישיותו של אדם מוכר השתנו לחלוטין.

3.המטופל מאמין שאנשים אחרים אינם מזהים אותו או מכירים אותו באמת.

4.המטופל מאמין שהוא עצמו "שוכפל", ושיש לו כפיל.

5.המטופל מאמין שהוא הוחלף במציאות על ידי מתחזה.

בתרבות הפופולרית:

בסדרת סרטי "פלישת חוטפי הגופות" מתוארת פלישת חוצנים לכדור הארץ, המשתלטים על גופם בני האדם ומחליפים אותם בכפילים זהים. בסרט מוצג מומחה לבריאות הנפש המטפל באנשים שמאמינים שקרוביהם הוחלפו במתחזים.

ברומן "יוצר ההדים" מאת ריצ'רד פאוארס מתואר סיפורו של גבר שלאחר תרדמת כתוצאה מתאונה לקה בתסמונת, והוא מאמין כי אחותו היא מתחזה וכי היא בעצם שחקנית הוליוודית, כפילה של אחותו האמיתית.

בסרט הקולנוע "סינקדוכה, ניו יורק" (2008), שכתב, הפיק וביים צ'ארלי קאופמן, ישנה התייחסות לתסמונת בהתנהלות הדמות הראשית אל מול אשתו לשעבר.

תסמונת קפגרא הופיעה כסיבה לרצח בעלילת הפרק "Heart of Glass" של סדרת הטלוויזיה האמריקנית "CSI:NY"

בעונה השמינית של הסדרה "סקראבס", בפרק "My Full Moon", מאובחן אחד המטופלים כלוקה בתסמונת קפגרא

בסרט ברבור שחור משנת 2010 מתמודדת הדמות הראשית עם כפילה דמיונית מרושעת שלה, המופיעה בדמותה שלה.

בסיפור הקצר "ויליאם וילסון" של הסופר אדגר אלן פו.