"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם"

יום השמיני, או' רש"י, שמיני למילואים, הוא ר"ח ניסן שהוקם בו המשכן, יום שנטל עשר עטרות

יום השמיני, יום גדול, יום שמח וקדוש עד מאוד. ביום זה לוקחים נדב ואביהוא, כחלק מעבודתם, אש זרה אשר לא ציווה ה', הייתכן?

מסביר ר' נתן את מעשיהם של נדב ואביהוא.

"וזה בחי' פגם נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה ביוםשנתחנך המשכן שהוא בחי' היכל הקודש הנ"ל. כי הם הי' צדיקים גדולים ונוראים מאד מאד כשרז"ל. ומחמת שראו את המעשה הרע שנעשה בעולם שאחרי כל האותות והמופתים הנוראי' שעשו משה ואהרן. אחר שנתן לנו משה רבינו את התורה באותות נוראות כאלו, אעפ"כ התגברו הערב רב וקלקלו כ"כ. ע"כ סברו שעתה שהוקם המשכן וירדה השכינה לישראל ונעשה תיקון נפלא בכל העולמות מה שלא היתה כזאת מימות עולם. כמובא בזוה"ק מעוצם קדושת מעלת הארת יום קדוש ונורא ההוא שהוקם בו המשכן שנטל עשר עטרות. והאיר בו אור הגנוז וכו'. ע"כ סברו שעתה העת לבער ולכלות הסיטרא אחרא לגמרי עד שלא יהיה כוח עוד לאנשי רשע שהם בחי' ערב רב לקלקל עוד. ע"כ הקריבו אש עם קטרת שלא בזמנה וכוונתם בודאי היה לטובה שרצו לעורר עי"ז אש המשפט הנ"ל בקדוש' יתירה באופן שהרשעה כולה כעשן תכלה אז. כי זה ידוע שאין. שום דבר שמברר הטוב מעמקי הקליפות ומבער הרע כמו אש הקטרת.

נדב ואביהוא, זיהו את מצב האומה, מצבו של עם ישראל. ידעו נדב ואביהוא שעם ישראל זקוק, לתיקון, ל"ניעור". יום גדול זה נראה היה בעיניהם כיום המסוגל ומתאים יותר מכל לעשיית מעשה בו יביאו לתיקון המציאות, תיקונו של עם ישראל.

ידעו, בני אהרון, ע"י אש הקטרת, המסוגל לברר, הטוב ולבער ברע, יבררו המוץ מהתבן בעם ישראל, יתרה מכך גם יבערו הרע.

"המטרה מקדשת את האמצעים", חשבו נדב ואביהוא, ע"כ הקריבו אש זרה, אשר לא ציווה ה'. עשייה זו מטרתה טובה, ברור הטוב וכילוי הרע, אך, אי אפשר לדחוק השעה, ע"כ נענשו.

עם ישראל, מאז ירידתו לגלות, נמצא במציאות של ערב רב, היינו עירבוב הטוב והרע, העיקר והטפל. מציאות של עשייה, אשר הינה בחינת מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי

בחינת "לָמָּה - לִּי רֹב - זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי." בחינת "וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב, וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ - יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא - חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם"

הקב"ה חפץ בעם ישראל, בחינת "עמי אתה" הקב"ה אין חפצו בזבח, לא בפרים וכבשים.

הזבח, הקרבנות ענינם, הבאת האדם להרגשה שהינו מקריב את עצמו, כידוע רחמנא ליבא בעי. רצונו של הקב"ה, דברתי ושמעתם. אשר חפצתי בחרתם. ההבדל בין זבחכם לבין אשר חפצתי בחרתם, הינו ההבדל בין המוץ לתבן, בין העיקר לטפל.

עם ישראל, עם עבדים, יוצא ממצרים. מצרים ארץ בה המהות הינה טיפלות. עבדים אלו יוצאים לעבוד את האלוהים, עבודה אשר מהותה, באשר חפצתי בחרתם, לא רב זיבחכם, לא פרים, לא אילים, רק באשר חפצתי בחרתם.

למקום זה משתוקקים בני אהרון, להביא את עם ישראל, לבטל הזבחים ולהביא לאשר חפצתי בחרתם.

עם ישראל כיום, זקוק "לניעור", זקוק ליד מכוונת אשר תראה לו את העיקר, תראה לו הדרך ל"אשר חפצתי". עבד במהותו, מחקה את אדוניו, מעשיו של האדון, הנהגותיו הינם הדרך אותה יודע ומכיר העבד, בה ינסה לדבוק.

עם ישראל בהיותו בגלות, הינו בחינת העבד הלומד ממעשי האדונים, השליטים. מעשים אלו אינן הנהגות ישראל כעם ה', כעם חופשי, הנהגות אלו הינן הנהגות עבדיות. מעשים רבים הן מהבחינה הרוחנית והן מהבחינה הגשמית, הינן מעשים של חיקוי האדון, מעשים אלו רבה הטיפלות בהם על העיקר, בזאת או' הקב"ה "לא חפצתי".

עם ישראל זקוק ומשתוקק ליד מכוונת להבדיל בין הטפל לעיקר, שכן איננו יותר בגלותו, כי אם בגאולתו.

הסכנה הגדולה, להיות העשיה, כעשית נדב ואביהוא, עשיה אשר אינה נכונה אך למרות זאת, בקרובי אקדש.

הדרך לעשיה הנכונה, מגיע ממקום החיבור, כאשר החיבור הינו נכון ובטוח, מכאן ניתן לברור המוץ מהתבן. ברירת המוץ מהתבן, איננה ביטול הטפל, ענינה הגדלת העיקר, הטפל ייבטל ממילא.

חיבור אל השורש, אשר הינו קבוע ואינו מתחלף, ממקום זה יש לצמוח.

או' ר' נתן הדרך לכך, הינה אחת, ההשתוקקות והתפילה. השתוקקות הינה הפיכת התורות לתפילות כדברי מוהר"ן.

"וזהו בחי' גודל האזהרה שהזהירנו אדמו"ר זצ"ל לעשות מהתורו' תפלות כי כל התיקוני' והדרכים והעצות הנאמרים בכל תורה ותורה קשה לבא אליהם כ"א על ידי תפלה ותחנונים. כי אע"פ שנאמר בכל תורה עצות גדולות ועמוקות, אף על פי כן גם העצה בעצמה קשה לקיים. ע"כ צריכין לעשות מהתורות תפלות להתפלל להש"י לזכות לילך ולקיים כל הדרכים והעצות שבכל תורה ובפרט בענין זה של היכל הקודש דהיינו לקרב נפשות להש"י. שכל מי שרוצה להתקרב להש"י באמת מחויב לעסוק בזה כפי מדריגתו וכנ"ל.

עם ישראל זקוק, להנחיה, לכיוון. הליכה לאשר חפצתי עשיתם, לא, לרוב זבחכים.

אשר חפצתי עשיתם זהו בקרובי אקדש.