הפטרת השבת, רני עקרה לא ילדה מס' ישעיה הינה החמישית בסדרת שבתות נחמה שלאחר ט' באב.

מהותה של נחמה איננה, בחינת רק צער על העבר, על שארע, מהותה של נחמה הינה הראיה העתידית.

ראיה זו של האור בקצה המנהרה. ראיה שכזו מהווה יכולת בניה לעתיד נכון ומתוקן יותר.

או' הנביא "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך" כהכנה ל"ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו". כדי לזכות לזרעך גוים יירש, יש להרחיב מקום אהלך.

דוד נשלח ע"י אביו "וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח - נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ. יח וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר - הָאָלֶף וְאֶת - אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת - עֲרֻבָּתָם תִּקָּח."דוד מגיע המחזה הנגלה לעיניו: "וַיֵּצֵא אִישׁ - הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. ה וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל - רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת - אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל - רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. ז וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ - מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו. מנגד עומד שאול "וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת - הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד".

עם ישראל, שאול בראשם, רואים ונסים, מנוסה תחילתה של נפילה. עם ישראל נס. עם ישראל אינו מרחיב מקום אהלך לכן, אין הוא יכול להגיע ל"זרעך גויים יירש".

דוד לעומתם מרחיב אוהלו, אמונתו ובטחונו בה'. דוד משיב לשאול המלך, בערערו על יכולתו, " וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל - דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל - הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי - נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו".

דוד ניגש למלחמה, " וְאָנֹכִי בָא - אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ". שם ה' צבאות, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, זוהי ההרחבה המכסימלית, בחינת הרחיבי מקום אהלך.

דוד פוגע במצחו של גלית, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת - יָדוֹ אֶל - הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת - הַפְּלִשְׁתִּי אֶל - מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל - פָּנָיו אָרְצָה. המצח הינו מקום המביעה כלפי חוץ פנימיות, בהיות הפנימיות ראויה, האדם מוגן ע"י פנימיותו. על אהרון הכהן נאמר "לו וְעָשִׂיתָ צִּיץ, זָהָב טָהוֹר.. קֹדֶשׁ לַיהוָה וְהָיָה, עַל - מֵצַח אַהֲרֹן". אומרת הגמ' והיה על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב ומצח אשה זונה היה לך. או' הקב"ה ליחזקאל: וּבֵית יִשְׂרָאֵל, לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ - כִּי - אֵינָם אֹבִים, לִשְׁמֹעַ אֵלָי: כִּי כָּל - בֵּית יִשְׂרָאֵל, חִזְקֵי - מֵצַח וּקְשֵׁי - לֵב הֵמָּה.

המצח הינו הפנימיות ההכנה להרחבת אהליך, ההכנה לוזרעך גויים יירש.

ימים אלו של איומים שונים ומשונים בעלי עזות מצח אשר אין מאחוריה כלום, שכן אם תיקלע האבן למצחם הרי היא תטבע במצחם הריק.

דרכנו כעם יהודי אינה ביראה ומנוסה, דרכנו בהרחבת אהלינו, דרכנו בשם ה' צבאות.

עמך גויים יירש.