ראש השנה הוא ללא ספק החג האופטימי ביותר על לוח השנה העברי. ללא זכרונות לאומיים טראומטיים, ללא מלחמות, ללא חטאים וחרטות, ואפילו ללא צורך לעלות לרגל לשום מקום. פשוט חג שכולו אופטימיות קוסמית.
כל כך אופטימי הוא ראש השנה, שאפילו האיש שעמד היום בקופה ה"מהירה" בסופר עם עגלה עמוסה ובה כ - 50 מוצרים לחג, לא התרשם מהערתי חמורת הסבר כי הוא אינו נמצא במקום הנכון, כלומר - ניצב לפני בתור המיועד ל"עד 10 מוצרים". הוא הסביר לי בפנים קורנות אופטימיות ובטון של אחד שאינו פראייר, שהמוצרים בעגלתו הם בדיוק עשרה במספר, אלא שיש פשוט הרבה פריטים מכל מוצר. זה חוקי, הוא קבע, וחתם את סירובו לסור משם בברכה "שתהיה לנו שנה מצויינת". מאחוריו ענו שתי הנשים הנוספות המתייבשות בתור: "שנה טובה! שנה מתוקה!". נשברתי. "יאללה, תעביר את העשרה קילו גזר שלך, ושתהיה לראש התור ולא לזנב".
צרות של ראשונים
ומה הקטע, בעצם, עם הראש? למה אנו נותנים תמיד עדיפות שכזו ללהיות בראש, ורוצים להימנע מלהיות זנב?
את עניין עדיפות הראש נוכל לפרש בשתי צורות: האחת היא, כמובן, שנהיה ראשונים ולא אחרונים. שנהיה המובילים, המתפתחים, הרואים והרועים. בקיצור, שנהיה בטופ, ואם לא בטופ אז בשאיפה לשם. השאיפה אל המצויינות היא כמובן מצויינת, אבל האם איננו מקפחים משהו משלוות הנפש שלנו עם השאיפה הזו?
תורות המזרח, למשל, לא ימהרו לאמץ ברכה כמו "שתהיה לראש". תורות אלה מדגישות את קבלת המציאות כפי שהיא, או ליתר דיוק - את הפסקת ההתנגדות הפנימית שלנו למציאות. הרעיון הוא, שאם אתה רוצה להיות ראש ומתנגד ללהיות זנב, הרי שאתה, בתוך תוכך, חי בחוסר שביעות רצון מהרגע הנוכחי בחייך. המחיר של השאיפה להיות לראש, לפי ראיה זו, הוא כבד. בכדי להיות לראש בעתיד, אנו משלמים באושרנו ובשלוות רוחנו בהווה.
אך שם לא נגמרות הצרות. המילכוד הפנימי הזה, של שאיפה להיות ראש, אינו נפסק אפילו כאשר אתה כבר הופך לראש. אפילו אם אתה כבר יושב ראש, ראש הסניף, ראש ועד הבית ואפילו ראש הממשלה - עדיין הרגע הנוכחי של חייך מוחמץ. מדוע? מפני שהשאיפה להיות ראש כבר הושגה, אך הרתיעה מלהיות זנב עדיין אורבת מתחת לפני השטח. גם מי שיש לו עושר ואושר, שמחה וידע, יופי ועוצמה, גם הוא חי במתח פנימי מתמיד, בשל הפחד שכל אלה יאבדו. בשל ההתנגדות הפנימית שלו למציאות, המציאות של גופנו בר החלוף ושל עולמנו בר החלוף, שבו כל ראש הופך בסוף לזנב, וכל זנב הופך בסוף לשום כלום.
כשהראש גדול מדי
ומה עם פרשנות אחרת ל"שנהיה לראש"? אולי הכוונה היא לכך שנהיה באזור הראש החושב שלנו. כלומר, שנהיה המהות החושבת, הנבונה, השקולה והנאורה שבנו, ולא איזה זנב שמתנפנף לו ללא כל שליטה או סיבה? זוהי כבר אפשרות אופטימית באמת, שהרי ברור שרק אם נפעל בתבונה, תוך שליטה ומודעות, נוכל להיות שקטים, שלווים ומאושרים. אך מתברר שגם את התפיסה הזו לא יקנו תורות המזרח בקלות. אמנם, חוכמת הבודהא מגיעה מראשו ולא מן הזנב שלו, אך חוכמה זו טוענת שלהיות ב"ראש" שלנו זו לא ברכה, אלא בעיה גדולה.
ה"ראש", כלומר מהותנו החושבת, משרת אותנו נאמנה בכל הקשור לעניינים מעשיים. הוא פותר עבורנו בעיות, ממציא המצאות ומרפא מחלות, אך הראש הוא גם מכונה רעשנית לייצור מחשבות ותפיסות העומדות ביננו ובין מהות עמוקה יותר. כאשר אנו מתבוננים בעולם דרך ה"ראש", כלומר חושבים עליו את מחשבותינו, אנו מחמיצים חלקים רבי ערך של העולם ושל עצמנו. למשל, אנו עשויים להחמיץ את יופיו של השקט, את התום של בעלי החיים, את היותנו שוחרי טוב, או את השמחה שבדברים הקטנים והפשוטים. הראש, מספרים לנו מורים רוחניים מזה דורות רבים, הוא גם החללית המשוכללת שלנו לצורך טיסת חיינו, אך באותה עת הוא גם שריון של מתכת העוטף אותנו, וחוסם את עיננו מלראות בבהירות, ואת לבנו מלהרגיש בחופשיות.
אז מה עלי לעשות שם, בתור המתקדם לאיטו אך האופטימי לגמרי בסופר? האם בעוד רגע, כשאאחל לקופאית שתהיה לראש ולא לזנב, אני בעצם גוזר עליה חיים של סבל? לא בטוח, כי השאלה כאן היא איך תתפוס זאת הקופאית. אם היא לוקחת את עניין ה"ראש" לגמרי ברצינות, היא ודאי תחוש מיד את חוסר שביעות הרצון וחוסר השקט הפנימי. אך אם אין היא חיה רק בראשה, אלא יודעת גם את שמחתו של הזנב המקשקש, היא תוכל פשוט לחייך, לומר "ספאסיבו", ולהעביר דרך הקורא האלקטרוני את המוצר האחד עשר שלי לארוחת ערב החג.
כל כך אופטימי הוא ראש השנה, שאפילו האיש שעמד היום בקופה ה"מהירה" בסופר עם עגלה עמוסה ובה כ - 50 מוצרים לחג, לא התרשם מהערתי חמורת הסבר כי הוא אינו נמצא במקום הנכון, כלומר - ניצב לפני בתור המיועד ל"עד 10 מוצרים". הוא הסביר לי בפנים קורנות אופטימיות ובטון של אחד שאינו פראייר, שהמוצרים בעגלתו הם בדיוק עשרה במספר, אלא שיש פשוט הרבה פריטים מכל מוצר. זה חוקי, הוא קבע, וחתם את סירובו לסור משם בברכה "שתהיה לנו שנה מצויינת". מאחוריו ענו שתי הנשים הנוספות המתייבשות בתור: "שנה טובה! שנה מתוקה!". נשברתי. "יאללה, תעביר את העשרה קילו גזר שלך, ושתהיה לראש התור ולא לזנב".
צרות של ראשונים
ומה הקטע, בעצם, עם הראש? למה אנו נותנים תמיד עדיפות שכזו ללהיות בראש, ורוצים להימנע מלהיות זנב?
את עניין עדיפות הראש נוכל לפרש בשתי צורות: האחת היא, כמובן, שנהיה ראשונים ולא אחרונים. שנהיה המובילים, המתפתחים, הרואים והרועים. בקיצור, שנהיה בטופ, ואם לא בטופ אז בשאיפה לשם. השאיפה אל המצויינות היא כמובן מצויינת, אבל האם איננו מקפחים משהו משלוות הנפש שלנו עם השאיפה הזו?
תורות המזרח, למשל, לא ימהרו לאמץ ברכה כמו "שתהיה לראש". תורות אלה מדגישות את קבלת המציאות כפי שהיא, או ליתר דיוק - את הפסקת ההתנגדות הפנימית שלנו למציאות. הרעיון הוא, שאם אתה רוצה להיות ראש ומתנגד ללהיות זנב, הרי שאתה, בתוך תוכך, חי בחוסר שביעות רצון מהרגע הנוכחי בחייך. המחיר של השאיפה להיות לראש, לפי ראיה זו, הוא כבד. בכדי להיות לראש בעתיד, אנו משלמים באושרנו ובשלוות רוחנו בהווה.
אך שם לא נגמרות הצרות. המילכוד הפנימי הזה, של שאיפה להיות ראש, אינו נפסק אפילו כאשר אתה כבר הופך לראש. אפילו אם אתה כבר יושב ראש, ראש הסניף, ראש ועד הבית ואפילו ראש הממשלה - עדיין הרגע הנוכחי של חייך מוחמץ. מדוע? מפני שהשאיפה להיות ראש כבר הושגה, אך הרתיעה מלהיות זנב עדיין אורבת מתחת לפני השטח. גם מי שיש לו עושר ואושר, שמחה וידע, יופי ועוצמה, גם הוא חי במתח פנימי מתמיד, בשל הפחד שכל אלה יאבדו. בשל ההתנגדות הפנימית שלו למציאות, המציאות של גופנו בר החלוף ושל עולמנו בר החלוף, שבו כל ראש הופך בסוף לזנב, וכל זנב הופך בסוף לשום כלום.
כשהראש גדול מדי
ומה עם פרשנות אחרת ל"שנהיה לראש"? אולי הכוונה היא לכך שנהיה באזור הראש החושב שלנו. כלומר, שנהיה המהות החושבת, הנבונה, השקולה והנאורה שבנו, ולא איזה זנב שמתנפנף לו ללא כל שליטה או סיבה? זוהי כבר אפשרות אופטימית באמת, שהרי ברור שרק אם נפעל בתבונה, תוך שליטה ומודעות, נוכל להיות שקטים, שלווים ומאושרים. אך מתברר שגם את התפיסה הזו לא יקנו תורות המזרח בקלות. אמנם, חוכמת הבודהא מגיעה מראשו ולא מן הזנב שלו, אך חוכמה זו טוענת שלהיות ב"ראש" שלנו זו לא ברכה, אלא בעיה גדולה.
ה"ראש", כלומר מהותנו החושבת, משרת אותנו נאמנה בכל הקשור לעניינים מעשיים. הוא פותר עבורנו בעיות, ממציא המצאות ומרפא מחלות, אך הראש הוא גם מכונה רעשנית לייצור מחשבות ותפיסות העומדות ביננו ובין מהות עמוקה יותר. כאשר אנו מתבוננים בעולם דרך ה"ראש", כלומר חושבים עליו את מחשבותינו, אנו מחמיצים חלקים רבי ערך של העולם ושל עצמנו. למשל, אנו עשויים להחמיץ את יופיו של השקט, את התום של בעלי החיים, את היותנו שוחרי טוב, או את השמחה שבדברים הקטנים והפשוטים. הראש, מספרים לנו מורים רוחניים מזה דורות רבים, הוא גם החללית המשוכללת שלנו לצורך טיסת חיינו, אך באותה עת הוא גם שריון של מתכת העוטף אותנו, וחוסם את עיננו מלראות בבהירות, ואת לבנו מלהרגיש בחופשיות.
אז מה עלי לעשות שם, בתור המתקדם לאיטו אך האופטימי לגמרי בסופר? האם בעוד רגע, כשאאחל לקופאית שתהיה לראש ולא לזנב, אני בעצם גוזר עליה חיים של סבל? לא בטוח, כי השאלה כאן היא איך תתפוס זאת הקופאית. אם היא לוקחת את עניין ה"ראש" לגמרי ברצינות, היא ודאי תחוש מיד את חוסר שביעות הרצון וחוסר השקט הפנימי. אך אם אין היא חיה רק בראשה, אלא יודעת גם את שמחתו של הזנב המקשקש, היא תוכל פשוט לחייך, לומר "ספאסיבו", ולהעביר דרך הקורא האלקטרוני את המוצר האחד עשר שלי לארוחת ערב החג.
050-3331-331