תסמונת הניכור ההורי (באנגלית: Parental Alienation Syndrome) היא תופעה בה ילד מתנכר לאחד מהוריו, כאשר אין צידוק לכך, ועל רקע של גירושים בין בני זוג. המונח נטבע ב - 1985 על ידי פרופ' ריצ'רד גארדנר מארצות הברית, ומגדיר תסמונת של ילדים אשר חוו הסתה כנגד הורה מנוכר. קיומה של התסמונת עדיין שנוי במחלוקת בקרב אנשי מקצוע בתחומי הפסיכולוגיה והמשפט, אך משנות ה - 90 היא משפיעה רבות על פסקי הדין בנושאי משמורת ילדים בארץ ובעולם.

תוכן עניינים:

1 רקע: הגירושין, המשמורת והילדים

2 מאפייני התופעה

2.1 האם המנכרת

3 צעדי מניעה וטיפול

4 ניכור הורי שלא באשמת ההורה המשמורן

5 הניכור ההורי בהליכים משפטיים

6 ביקורת

רקע: הגירושין, המשמורת והילדים:

מאבקי גירושים כוללים בדרך כלל מטענים רגשיים עזים, הגורמים לעתים לכך שבני הזוג המתגרשים אינם בוחלים בשום צעד אשר ישרת את מטרתם. אחד מנושאי המאבק הוא שאלת משמורת הילדים (אצל מי יגדל הילד), המהווה נושא טעון בו אחד ההורים צובר כעסים כלפי השני, ומתקשה להפריד בין כעסים אלו לבין טובתו של הילד בשמירה על קשר עם ההורה השני. כעסים אלה באים לידי ביטוי בהאשמות הדדיות על פגיעה בילד ובטענות על חוסר מסוגלות להיות הורה טוב.

אצל ילד החווה מאבקי גירושים במשפחתו, מתפתח קונפליקט נאמנויות, בו עליו לבחור בין אחד משני הוריו, והבחירה תהיה מושפעת, בין היתר, בתלות שלו בהורה השוהה במחיצתו זמן רב יותר. מאחר שיחסים עם הורים הם בעלי חשיבות מרובה להתפתחות אישית וקוגניטיבית - ילד העומד במרכזו של סכסוך כזה עלול להימצא בסיכון פסיכולוגי.

בתי משפט נדרשים להחליט החלטות אשר לוקחות בחשבון את טובת הילד כשיקול המועדף על כל השיקולים האחרים, ומזמינים חוות דעת של אנשי מקצוע, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופקידי סעד, ואלו חותרים לזהות מצוקות רגשיות אצל הילדים, אם הן קיימות. מסקנותיהם משמשות כלי חשוב בהחלטות שופט, הנדרש להכריע למי מההורים תינתן המשמורת.

ריבוי מקרי גירושים, המחלוקות הרבות סביב נושא המשמורת, והמודעות הגוברת של אבות לחשיבות של חלקם בגידול ילדיהם - חשפה את התופעה של ניכור הורי.

מאפייני התופעה:

ב - 1985 טבע פרופ' ריצ'רד אלן גארדנר את המונח "תסמונת הניכור ההורי". הוא היה הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעות שונות שהתגלו אצל ילדים בהקשר לסכסוכים בין הורים, ובעיקר לגבי משמורת. ב - 1995 פרסמו אליעזר ויצטום וזאב ברגמן מאמר הסוקר את התסמונת, ובו הגדירו את התופעה:

"בתסמונת הזו הילד עסוק באופן כפייתי בגינוי ההורה השנוא והמנוכר ובהאשמות כלפיו... ניסיונות התקרבות של ההורה השנוא נתקלים בתגובות בוטות מאוד: הילד צורח, מקלל, יורק ובועט... אצל ילדים אלה קיים חיצוי (split) ברגשותיהם כלפי ההורים. אחד ההורים הוא טוב באופן מוחלט והשני הוא רע באופן מוחלט".

ברגמן וויצטום מציינים כי על הילד מופעלים אמצעים פסיכולוגיים שונים הגורמים לניתוקו מההורה המסורב וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר. אמצעים אלה מביאים במקרים רבים לתלונות שווא של הילד על פגיעה פיזית או נפשית של ההורה המנוכר. ד"ר דניאל גוטליב הסביר כי אנשי המקצוע המשוחחים עם הילד נתקלים בהאשמות על פגיעה פיזית או נפשית, מצד האב המנוכר, אך עליהם לקחת בחשבון גם את העובדה כי טענותיו של הילד במצב זה עשויות להיות רדודות, מופרכות, לא מותאמות לגילו, דומות למעין דקלום של דברי ההורה השני, או מנוגדות ליחסי ההורה והילד כפי שהתקיימו בעבר. גארדנר מדגיש כי תסמונת הניכור ההורי היא סוג של התעללות רגשית בילדים, בכך שלא רק "תלונות" הילד נגד ההורה השני יכולות לגרום להרחקת הורה אוהב לכל החיים, אלא שהן יכולות גם לגרום להפרעה נפשית אשר תלווה את הילד לכל ימי חייו.

תסמונת הניכור ההורי מופיעה בדרגות שונות של חומרה. בדרגה הקלה יותר, הניכור מתבטא בכעסים חולפים הבאים לידי ביטוי למשל בטון הדיבור של השיחה. בדרגה החמורה יותר מדובר ב"סרבנות קשר" ממשית, בה הילד מסרב לכל קשר עם ההורה המנוכר. דרגה זו קרויה גם "חטיפה נפשית", ובמקרים בהן היא מתמשכת - לעתים לא נותר בזיכרון הילדים זכר (מודע) לקשר הטוב שהיה בילדות עם ההורה השנוא.

גוטליב מסכם את התופעה כך: " תסמונת ניכור הורי היא עיוות של מערכת יחסים נורמלית בין הורים לילדים. עוצמת הרתיעה והכעסים, וביטויי השנאה, עולים עשרות מונים על שאנו רואים במקרי התעללות פיזית ומינית. בתיקי נוער ואימוץ בהם היו פגיעות קשות וברורות בילדים, אין נתקלים באותה רמה של טינה ודחייה של ילדים את הוריהם."

האם המנכרת:

אף כי התסמונת שניסח גארדנר דנה בשני ההורים, יש המפנים את הטענות אל האם, כמשמשת ברוב המקרים כהורה מנכר. זאת, על רקע התפישה התרבותית הרווחת גם בבתי משפט, להעדיף אותה כהורה משמורן למרות התפישה המדעית העכשווית השונה בתכלית, כמו גם התפישה החוקית העכשווית במדינות רבות בעולם, אך טרם בישראל.

על פי ברגמן וויצטום: "האימהות המזיקות, הגורמות לסיטואציות כאלו, הן לעתים קרובות פנאטיות, ומשתמשות בכל האמצעים החוקיים והבלתי חוקיים כדי לחסום את ביקורי האב והקשר אתו. הן עסוקות בצורה כפייתית בשנאתן לאב ובמקרים רבים הן מגלות הפרעות פרנואידיות קשות הקשורות לדמות בן הזוג".

עם זאת, ידוע כי התסמונת פוגעת גם באמהות.

צעדי מניעה וטיפול:

גארדנר מציע דרכים מעשיות להתגבר על הניכור, שמטרתן למנוע מהאם את היכולת למנוע קשר של הילד עם האב. דרכים אלו כוללות פיקוח ואכיפה של גורמים מקצועיים והתערבות ישירה למניעת הניכור. במקרים קיצוניים, כשיש ניכור בדרגה חמורה, יש הטוענים כי יש להוציא את הילד מרשותה של האם ולהעבירו אל האב, ולאחר מכן, לפי הצורך, להביא לצמצום ועד ביטול הסדרי הראייה.

ניכור הורי שלא באשמת ההורה המשמורן:

קיימים אנשי מקצוע הטוענים כי ניכור מצד הילד עשוי להתרחש גם ללא הכוונה מודעת מצד ההורה המשמורן.

"... בתהליך גיבוש האבחנה ושיטת ההתערבות במקרים של סרבנות קשר, יש להתייחס בראש ובראשונה למצבו הנפשי של הילד, אופיו, יחסי האובייקט שלו, תפקודו בהתאם לקבוצת הגיל, צרכיו ההתפתחותיים והאישיותיים, נטיותיו, סגנונו, וכן בעיות רגשיות והתנהגותיות אחרות... השנאה של הילד כלפי ההורה המסורב נחוות כהתרחשות תוך - נפשית הקשורה לייצוגי אובייקט פנימיים, שבאה כתוצאה מתהליך עיבוד האבל של הילד על התפרקות המשפחה, הנטישה והאובדן. אצל הילד העסוק בשנאה ללא הפסקה ישנה המרה של העצב ושל חוסר האונים בשנאה שהיא מלאת כוח. גם אם קיים ברקע הורה מסית, הילד "המחזיק" בשנאה ובסרבנות אינו בהכרח מתזמר את תגובותיו בהתאמה להורה זה, אלא בעיקר כהגנה, כדי למנוע מעצמו כאב נפשי וצער."

הניכור ההורי בהליכים משפטיים:

חשיפת התופעה משנה באופן מהותי את התפישות המקובלות לגבי ההחלטה מי מבין ההורים יקבל את משמורת הילד, ובשנים האחרונות קיימת נטייה גוברת והולכת לבחון על פיה היבטים נוספים שלא היו מקובלים.

עד שנות ה - 90, המשמורות על ילדים ניתנו כמעט תמיד לאמהות. אמנם, בית המשפט העליון כבר הניח כי התופעה הייתה קיימת עוד לפני שגארדנר הגדיר אותה והתייחס אליה בצורה מתודית. אך תלונות ילדים על התעללות האב, התקבלו כמעט ללא תנאי, כמו גם סרבנות קשר שלא זכתה להתייחסות בולטת. בשנות ה - 90 גברה המודעות של אבות לקחת חלק בהורות גם לאחר הגירושים, ועל רקע הפרסום של תסמונת הניכור ההורי, החלו חוות דעת מקצועיות לבחון תלונות אלה בהסתמכם עליה.

תסמונת הניכור ההורי על פי גארדנר, ומאמרם של ויצטום וברגמן, משמשים אבני יסוד בפסקי דין של בתי המשפט העוסקים בענייני משפחה בארץ. שופטים בערכאות שונות אכפו קשר עם אב מנוכר בהתייחסם לתסמונת ולתקפותה. כך למשל השופטת סביונה רוטלוי: "הספרות המקצועית והפסיקה שאימצה אותה, מלמדים על כך, שכאשר מדובר בתסמונת ניכור הורי מהדרגה הקיצונית, יש חשיבות ראשונה במעלה להתערבות מהירה של הרשות המטפלת כמו גם הרשות האוכפת"., השופט חיים פורת: "התסמונת הנדונה מזיקה מאוד להתפתחותו של הילד. היא יוצרת אצלו תפיסה חד ממדית של אנשים ושל מערכת יחסים ומעוותת במיוחד את ההבנה שתהיה לו על מהות של מערכות יחסים בתוך המשפחה..

במקרים קיצוניים אף נקט בית המשפט בסנקציות כלפי הורה מתנכר. כך למשל הטיל שופט קנס על אם שמנעה קשר בין ילדה לאביה, דבר אשר גרם לנזק בקשר ביניהם. השופט ציין כי "התופעה של מניעת קשר בין הורה לילדיו, אשר כונתה לעתים בפסיקה כ"תופעת הניכור ההורי", היא רעה חולה שיש לעקור מן השורש". במקרה אחר נגזרו 30 ימי מאסר על אשה שנמנעה מלשתף פעולה ושיבשה את הקשר של הילד עם אביו (בית המשפט העליון שיחרר אותה כעבור 10 ימים).

ביקורת:

"תסמונת הניכור ההורי" כפי שניסח אותה גארדנר, שנויה במחלוקת ואיננה מקובלת על כל הקהילה הפסיכולוגית והמשפטית, כמו גם הדרכים שהציע לטפל בה. על אף ההדים הרבים שהיא מעוררת, היא עדיין אינה מוכרת על ידי גוף מדעי מוסמך, נתונה לביקורת חריפה, ויש הטוענים כי אינה נוגעת למדע כלל. הביקורת מגיעה מחלקים בממסד האקדמי ובממסד המשפטי. מכיוון שבמרבית המקרים האם היא ההורה המשמורן, מגיעה ביקורת קשה על תסמונת הניכור ההורי גם מארגונים ונשים בעלי תפישת עולם פמיניסטית. המבקרים אינם שוללים את תופעת הניכור, אלא טוענים כי יש "ניכור מוצדק" או "ניכור סביר בהתאם לנסיבות".

הביקורת מתייחסת להכללה הגורפת שמניח גארדנר לגבי הסיבות הגורמות לניכור ההורי. גארדנר, על פי המבקרים, מתעלם ממקרים בהם הניכור נובע מאירועים שיש להם השפעה שלילית על הילד מצד ההורה המנוכר, למשל התעללות נפשית או גופנית. נטען כי גארדנר, ובעקבותיו ויצטום, מייחסים את הניכור כמעט תמיד לאם המבקשת להשיג לעצמה רווח כלפי האב, ואין הם לוקחים בחשבון כי האם פועלת לפעמים מתוך גישה מוצדקת, למשל מתוך חשש אמיתי ומגובה בעובדות, על פיהן האב המנוכר עלול להזיק לילד. הכללה גורפת המעמידה את האם בעמדת אשמה, היא גם עמדה כוחנית ונטולת חמלה כלפי אמהות חסרות אמצעים אשר אינן יכולות להתגונן באמצעים משפטיים הולמים מול אבות בעלי אמצעים, אשר מעלים את הניכור ההורי כדרך קלה להשיג משמורת.

הביקורת גם שוללת את השימוש הדרסטי בכפיית הקשר עם ההורה המנוכר, למשל הוצאתו ממשמורת האם. התוצאות של כפייה כזו עלולות להיות הרסניות לילד.

בין המבקרים יש הקובלים על כך שהתאוריה של גארדנר חדרה מהר מדי ובקלות רבה מדי אל המערכת המשפטית, ללא ביקורת הולמת ומבלי שניתנת תשומת לב לפקפוקים הנשמעים אודותיה. הפסיכולוג ד"ר שבתאי נוי כותב כי "... דווקא הפשטנות והחד משמעיות של הגישה, היא שמושכת אליה אנשי מקצוע רבים: שופטים, משפטנים, ואנשי בריאות נפש ורווחה. על רקע המורכבות של בעיות בתחום בריאות הנפש, המשפיעות על מורכבות גם בחוות דעת של מומחים בתחום, מפתה הפשטנות של גישת "הניכור ההורי" את אלה המחפשים פתרונות פשוטים, ברורים וחד משמעיים. רבים נכשלו בכך שקיבלו את גישת "הניכור ההורי" מבלי שבחנו תחילה את הבסיס התאורטי, האתי והמדעי שלה, ואת מעמדה בקרב האגודות הפרופסיונליות".