נקודת מבט חדשה להסתכלות על חיי הנישואין.

מאת יערה הולצמן ביסמוט

אוף, עוד פעם הוא שכח לסגור את הדלתות של הארון והשאיר את הממרח פתוח? עוד פעם הוא השאיר את הסכין המלוכלכת בכיור, שרק השנייה סיימתי לנקות? כבר נמאס לי ללכת אחריו כמו אימא שלו ולאסוף את סימני הדרך שהוא משאיר בכל מקום. מה הקטע? אפילו לסדר את המיטה שלו זה קשה?! ולא משנה כמה פעמים אני אזכיר לו לשלם את הטלפון, לאסוף את המשקפיים מהתיקון או להביא מצרכים מהמכולת, הוא תמיד ישכח.

די. מעצבן. אני נשמעת לעצמי כבר כמו דיסק שרוט שחוזר על אותו פזמון שוב ושוב. מה זה שווה אם הוא לא זוכר בעצמו? אז כבר פי אלף יותר קל לי לעשות את זה בעצמי!

למה? אני שואלת, למה הוא לא יכול להיות קצת יותר מסודר? מה הבעיה לפשוט את הבגדים במקום אחד ולתלות אותם על הקולב? להרים את הזרוע לגובה 45 מעלות, זה מה שקשה לו?! ועוד לא דברתי על ההרגל המעצבן הזה להשאיר את האסלה מורמת כאילו שאני לא קיימת. והבר מצווה של גולדמן? והחתונה של מרום? למה אני צריכה לשמוע על זה רבע שעה לפני שצריך כבר להתייצב באולם? מה הסיפור לכתוב את זה על הלוח או ביומן? בשביל מה לכל הרוחות יש לו את הפאלם הכי משוכלל בארץ?!

רגע, עוד לא סיימתי. ובשביל מה לחכות למועד האחרון והמאוחר ביותר על מנת לשלם חשבונות? למה לחכות? בשביל שינתקו את הטלפון? את החשמל? שיהיו לי בושות מהוועד על שלא שילמנו בזמן?! בקיצור, מר - גיז!

הקערה מתהפכת על פיה...

בעלים מלאי טענות כלפי נשותיהם ונשים כלפי בעליהן, אודות הרגליהם המעצבנים בכל התחומים. משום מה רובנו חיים במחשבה, שעל בן הזוג להתאים את עצמו וכמה שיותר מהר לאמות המידה שלנו אודות: סדר, ניקיון, טיפול בכספים וכד'. במרבית המקרים נדמה לנו שהדרך שלנו היא הנכונה והבלעדית, ואילו בן הזוג דרוש תיקון ושיפוץ. גישה כזו אינה פרודוקטיבית כלל והוכחה לכך, מספר הזוגות שחיים מתוך תרעומת הדדית וללא הצלחה לשנות את בני זוגם.

הסיפור החסידי הבא מאפשר לראות מזווית מעניינת את נושא הזוגיות וההתייחסות שלנו לחסרונות ההדדיים:

מסופר על שתי משפחות יהודיות במזרח אירופה, שהחליטו להשתדך ביניהן. כשהאב סיפר לבתו אודות השידוך המיועד לה, הוא תיאר את מעלותיו הרבות: ירא שמים, בעל מידות טובות, נוח לבריות, רודף חסד, מסודר, אבל השמיט מהתיאור פרט מאד חשוב.

כשהבחורה והבחור נפגשו על מנת להכיר, הבחורה ראתה מייד את החיסרון הבולט שלו וסירבה להמשיך את הפגישה. הבחור שצלע ברגלו האחת, הביט בה ברוך ואמר: "אני לא יכול להכריח אותך להינשא לי, אבל אני מבקש לפחות שתשמעי מה יש לי לומר לך, ואז כל החלטה שתחליטי, אכבד".

הבחורה מחתה את דמעותיה והקשיבה לדבריו. "את יודעת, שארבעים יום לפני יצירתנו הכריזו בשמיים שאת מיועדת לי. באותו זמן נגלה לי, שנגזר עלייך כחלק מהתיקון שלך, לרדת לעולם כשאת צולעת ברגלך. אני, שכבר אז אהבתי אותך, ריחמתי עלייך והתחננתי שיעבירו אלי את הנכות הזו על מנת שאת לא תסבלי... ".

מוסר ההשכל ברור ומצמרר. מובן שהבחורה התרצתה לו מייד והם נישאו ברוב הדר ופאר וחיו מאז באושר ועושר, עד עצם היום הזה.

ומה זה אומר לגבי כל אחת ואחד מאתנו? ננסה לחשוב לרגע על ההרגל הכי מעצבן או החיסרון הכי נוראי של בן הזוג שלנו. כעת נדמיין לעצמנו שלמעשה אנחנו היינו אמורים להיוולד עמו, ובן זוגנו ברוב אצילותו לקח את זה על עצמו. הכעס מתפוגג מייד נכון? לא רק זאת, לפתע נמלאים רגשי הערכה והודיה ורצון עצום להטיב עמו.

חיסרון בבן הזוג - יתרון עבורנו!

זה לא סוד כי המערכת הזוגית בעולם המערבי עומדת בפני שוקת שבורה. כמעט כל זוג שני מתגרש ואף יותר מכך. האמת שאין זה מפתיע. כשהאווירה היא, שעלי לדאוג בראש ובראשונה לרווחה שלי, לשאוף לחיים קלים ומהנים ולהסיר את המכשולים שעומדים בפני בדרך לנירוונה המוחלטת, הרי שזוגיות מוצלחת נידונה לכישלון מראש.

תחשבו לרגע, לקחת שני יצורים כל כך שונים זה מזה - במבנה הפיזי, הרגשי, בטבעים, שלא לדבר על חיים שלמים שחיו בנפרד עד שהכירו, הרגלים שונים בתכלית, תפיסות חיים והשקפה - איזה סיכוי יש להם להגיע להרמוניה מבלי לירוק דם ולהזיע? הלא זו תפיסה ילדותית מאין כמוה, להאמין שחיי הנישואין אמורים במטה קסם לגרום לכך שנתאים זה לזו כמו כפפה ליד, או יותר נכון כמו אביר על סוס לבן לנסיכה.

ההתייחסות היהודית לנישואין שונה בתכלית. על פיה, חיי הנישואין מהווים למעשה מעבדה ביתית להשתלמות בתיקון המידות. לוקחים שני יצורים כל כך שונים זה מזה, במבנה הפיזי, הרגשי, בטבעים, שלא לדבר על חיים שלמים שחיו בנפרד עד שהכירו, הרגלים שונים בתכלית, תפיסות חיים והשקפה ואומרים להם:

תשקיעו.

הפכו את בן הזוג שלכם למומחיות שלכם. התייחסו לצרכים הגשמיים של בן הזוג, כאל החובה הרוחנית שלכם. ככל שתשקיעו בו - ללמוד אותו, את הדברים החביבים עליו, את הדברים שמפריעים לו, את מה שמשמח אותו - כך תצרו ביניכם שפה של תקשורת, שעם הזמן תהפוך להרמוניה והתחשבות הדדית, ההולכת ומתעצמת עם הזמן.

על פי היהדות, בן הזוג אינו אמור להיות אחראי לאושרנו. נהפוך הוא. אנו שאחראים לבן זוגנו. קבלנו אותו על מנת להעניק לו. לתת לו. להיות עסוקים בו. ותאמינו לי, חכמינו ידעו מה הם אומרים כשהורו לנו על כך. רק הנתינה האינסופית, היא שיוצרת מחד אהבה מצדנו ומאידך... רצון להשיב לנו כפל כפליים מבן הזוג.

10 משפטים מרגיעים, לרגעים מכעיסים

כל זה יפה מאד, אבל בתכל'ס מה עושים עם הממרח הפתוח? עם הקרש המורם בשירותים ועם הסכין המיותמת בכיור?

לפניכם עשרה משפטים שירגיעו אתכם ויקלו על ההתמודדות עם מצבי היומיום המרגיזים:

"זה בן הזוג שלי. יש לו מעלות ויש לו חסרונות והוא לא עושה זאת בכוונה כדי להרגיז אותי. זה פשוט הרגל אצלו".

"לא אשנה אותו על ידי ביקורת, אוכל בעדינות כשנשוחח להזכיר לו או לבקש, וגם אם ישכח, לא אכעס עליו".

"תודה על ההזדמנות לעבוד על מידת הסבלנות שלי ולאמן את השריר הרוחני הזה".

"אחרי הכל זה לא מאמץ כזה גדול לסגור את הממרח או להדיח את הסכין. לא מדובר כאן בפיקוח נפש".

"גם אני לא מושלמת. גם לי יש בודאי הרגלים מעצבנים, שאני מצפה שבן הזוג יחיה אתם בשלום ויקבל אותי כמו שאני".

"אם נושא מסוים מאד מטריד את שלוותי (למשל נושא החשבונות), אקח זאת לידי מבלי להאשים או לשדר אכזבה".

"בחרתי בבן הזוג בשל המעלות שלו, אולי כדאי שאזכיר לעצמי עד כמה הוא: נדיב, וותרן, רגוע, סלחן וכד'".

"בן הזוג הזה נשלח במיוחד עבורי מהשמיים (מה שנקרא 'תפור על פי מידה'). גם אם קשה לי לקבל זאת, הרי שזה לטובתי הנצחית".

"אזכיר לעצמי עד כמה קשה לי למשל לעשות דיאטה או התעמלות וכמה קשה לשנות הרגל אחד קטנטן. אלמד זכות על כך שלוקח זמן להשתנות. זה לא בין רגע".

"אחשוב על כך שאני גומלת חסד עם בן הזוג, כאשר אני מבצעת עבורו שירותים. כל עשייה מצידי היא נתינה ויש לה ערך נצחי".