כשאלוהים אמר לאדם וחוה שאסור לאכול מעץ הדעת... יכול להיות שהוא בעצם התכוון לכך שהם יאכלו ממנו. כי לא ייתכן שאלוהים לא יודע שכשאומרים אסור... זה רק מעורר את הרצון התשוקה והתאווה. הנחש המפתה, המשכנע והמסית הוא סמל ל"קול" הזה שלנו, לאותו יצר סקרן והרסן שנמצא בתוכנו.

כך גם ובמיוחד - כשאומרים אסור בדיאטה זה בדיוק מה שקורה. דיאטות מבוססות על איסורים ועל "לאוים". המחשבה המובילה איננה מה אוכל, אלא מה אסיר מהתפריט שלי. לרוב כבר ברגע שבו אנחנו מקבלים את ההחלטה, אנחנו יודעים שהענין הוא זמני... והגעגוע... לפיתה, לשוקולד או לדברים האחרים שבחרנו להיפרד מהם, ולו רק באופן זמני, הגעגוע כבר מתחיל לדגדג.

רגע קטן של חולשה והגעגוע משתלט עלינו. רגע קטן שבו האמביציה המובילה להיות רזה נדחקת הצידה ואת מקומה תופס משהו אחר, מנחם, מפנק. משם הדרך למה שאסור מאד מהירה וקצרה.

אם נחזור לסיפור גם העדן, הרי שנגלה שגם החרטה, האשמה והעונש פוגשים אותנו כשאנחנו אוכלים את מה שאסרנו על עצמנו. כל מי שעשה דיאטה בחייו מכיר את החוויה הזו: אכלתי - התחרטתי - הרגשתי אשמ / ה...

רק שבמקרה הזה לא אלוהים הוא זה שנמצא שם כדי להעניש אותנו אלא אנחנו עצמנו. והעונש לעתים קרובות הוא הרס הדיאטה כולה, מלווה בתחושה של כישלון.

שינוי חשיבתי עיקרו בנקודה הזו הוא לבחור מה כן לאכול. והכוונה איננה לירקות, יוגורט ולחם קל. אם באמת הכל מותר? בהחלט - אין אסור כלל.

אז מה עושים למשל בענין של ה... שוקולד?

להחליט שלא לאכול בכלל - אופציה מכשילה מלכתחילה. אז מה כן? אולי פעם בשבוע? אולי פעם ביום? אולי רק בשבת? אולי רק קוביה כקינוח? אולי נגדיר כמות שבועית כזו או אחרת שנכונה לנו? כל בחירה כזו היא נכונה. היא חיובית, היא מותרת, היא מאפשרת, והיא לא מפעילה את המנגנון ההרסני של היצר שאחריו באה האשמה.

אל תאמרו לעצמכם אסור. תרשו הכל ותראו שהתפוח ירגיש לכם הרבה פחות אטרקטיבי ויש גם סיכוי שלא תרצו לאכול אותו כלל וכלל