רובנו לא חווינו מספיק עידוד בחיים, ויותר מכך ספגנו חוויות מייאשות, לא מתוך רוע חלילה אלא מחוסר מודעות, גדלנו עם חוויית תרבות של חוסר עידוד ולכן כמבוגרים קשה לנו לעודד.

ההורים המסורים מתוך דאגה אמיתית חששו שניפול, נשבור.. והזהירו "הזהר, אתה לא יכול, זה מסוכן" וכשאכן משהו נשבר, הם אמרו "אמרתי לך".

לאט לאט מתוך רצף של חוויות מייאשות למדנו פחות לסמוך על עצמנו, להימנע מלקחת סיכונים והערך העצמי שלנו התערער.

היום אנחנו בוחרים לעודד את ילדינו מתוך מודעות, כי איננו רוצים שילדינו יהיו בעלי דימוי עצמי נמוך, שבן הזוג שלנו יהיה חסר ביטחון פנימי וכו' אבל איך עושים את זה? איך מעודדים ומגבירים ביטחון.

שורש המילה עידוד הוא עוד, לגרום לכך שהאדם ירצה וישאף לבצע דבר מה שוב, עוד פעם. כלומר האינדיקציה שלנו האם עודדנו או ערערנו אמון ביכולות תקבע על פי התוצאה. האם נטענו בילדינו אמונה ביכולתו, בכוחותיו, או ההיפך.. הילד צייר אנחנו רוצים לעודד אותו נתייחס לציור כפי שאנו רואים אותו לא נאמר "איזה צייר מעולה אתה" כי הוא בוחן את עצמו בהשוואה לציורים של השווים לו, אלא נתייחס למה שאנו רואים בפועל "איזה צבעים מעניינים ומיוחדים בחרת" איזה משולש יפה וכו' ואז הילד אומר לעצמו "אני יודע לצייר נפלא".

כדי שנבין מהי מחמאה מוגזמת וכיצד היא לא מעודדת ולא מחזקת ביטחון אתן דוגמה מעולם המבוגרים, הכנת ארוחה טובה חברתך טועמת את המזון ואומרת "איזה טבחית נהדרת את, שף ממש קטן עלייך, מעולה... " את שזוכרת את הפתיתים שיצאו דביקים ועוד סוגי מזון שלא בדיוק היו לטעמך, ולכן את לא מפנימה את המחמאה, להיפך את מרגישה לחץ וחוסר נעימות "רק שלא תטעם את מה שהכנתי בצהריים", אך אם החברה הייתה מתייחסת למשהו ספציפי כגון למרקם, להגשה את לא היית מרגישה מאויימת אלא היית אומרת לעצמך אני בשלנית טובה.

העידוד הוא אומנות להבין את העומד מולי, למה הוא זקוק וכמה, הוא ה"מזון" להתפתחות הנפשית של הילד וכדאי לתת אותו במינון שנותנים מזון, בכל יום, מספר פעמים ביום בכמות שתשביע את הילד בהתאם לקיבולת "קיבתו".

ילד שמקבל עידוד מפתח תדמית עצמית גבוהה ומצפה להצלחה הציפיה להצלחה תביא הצלחה, תחושת ההצלחה גורמת להנאה שמניעה להתקדמות, לאקטיביות, לאומץ ולהתנסות נוספת שתוביל להצלחה נוספת בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה.

נלמד לעודד ולא לייאש, נגדל ילדים זקופים ולא כפופים!