המשך מ: אוטנטיות בהשקפת העולם של הפסיכותראפיה האקזיסטנציאליסטית - חלק 1.

הפנומנולוגיה של הוסלר

הפנומנולוגיה כשיטה פילוסופית הופיע בתחילת המאה העשרים כשהוסלר, מייסד הגישה, הדגיש שהידע מתחיל בהתנסות הסובייקטיבית של האדם ומכיוון שכך, התיאור וההבהרה של ההתנסות צריכים להיות בעזרת שפה יום יומית ולא בעזרת אוצר מילים מדעי (Wong, 2006). באופן זה, הוא קרא תיגר על ההנחות שהיוו את הבסיס לחקירה המדעית. במקום הנחת הפיצול הדואליסטי בין האובייקט לסובייקט, הוא הציע שכול ההשתקפויות, הניתוחים והפרשנויות הנוגעות לכל היבט בקיום האדם, הן נגזרת של הבין - יחסיות שהיא השייכות של הדברים (Spinelli, 2007).

הכוונה בכך, היא שהמחשבה אינה יכולה להיות מחשבה בלבד. במהותה, היא תמיד מופנית כלפי משהו. בהצגת דבר, ישנו הדבר שמוצג, בשפיטה של דבר, ישנו אישור או דחייה, באהבה, דבר אהוב, בשנאה, דבר שנוא וכן אלאה (Cohn, 1997). מבחינה זו, האדם ללא קשר לעד כמה הוא מנסה להיות אובייקטיבי, לעולם לא יכול להוציא עצמו מהדבר הנראה ולשקף נקודת מבט מנותקת של החקירה, שבאמצעותה יתגלה טבעה האמיתי של המציאות. כולנו לכודים במטריקס שהוא בלתי נמנע ובעל השפעה של יחסי גומלין הדדיים וגם לפעולת החקירה או ההתבוננות עצמה, השפעה על החוקר או המתבונן (Spinelli, 2007).

מכך, נגזרת ההבנה שביטוי התופעה, מציין את הדבר שמראה עצמו בעצמו, את הביטוי, את הגלוי. במילים אחרות, הכוונה היא שלא ניתן להפריד את ההכרה מהעולם (Cohn, 1997). לאדם ישנו קיום אישי בעולם ולעולם ישנו קיום, כפי שהוא נחווה, מתגלה ונחשף על ידי האדם. העולם משתנה, כשעמדתו של האדם כלפיו משתנה. האדם והעולם הם אחד, מכיוון שאינם יכולים להתקיים בנפרד (Wong, 2006). כל דבר אותו אנו חווים, נצבע על ידי הסובייקטיביות, לא קיים דבר אותו אנו חווים ודבר שנחווה (Boeree, 2006).

הפנומנה שהיא התופעה, הינה התוכן של המודעות, מערכות היחסים, האירועים, המחשבות, הזיכרונות, הרגשות, הפעולות וכן אלאה, אותם אנו חווים ושבהם אנו מתנסים. הפנומנולוגיה, הינה הניסיון לאפשר להתנסויות אלו להתגלות אלינו ולדבר אלינו, כך שנוכל לתארם (Boeree, 2006). מבחינת הפנומנולוגיה, ההכרה נפתחת כלפי התופעה, שהיא העולם והיא מראה עצמה, בפתיחותה של ההכרה. כך, שהמציאות האמיתית אינה זו המסתתרת מאחורי התופעה, במבנים פנימיים, בתת מודע או באופן שאינו נתפס בחושים, אלא זו הנראית, זו הגלויה (Cohn, 1997).

בכדי לפגוש את התופעה כשלעצמה, באופן הגלוי כפי שהיא, ישנו צורך להימנע משימוש בקטגוריות ידועות מראש ולהעיז ולהסתכל מעבר לרעיונות, לסטריאוטיפים או הייצוגים אותם אנו מביאים מעצמנו ושאותם אנו כופים על התופעה, מבלי לקחת שום דבר כמובן מאליו (Jacobsen, 2008). בכדי להצליח בכך, על הפנומנולוג להיות פתוח להתנסויות ולא להימנע מהדבר הנמצא רק מכיוון שהוא אינו מתאים לאמונה והתיאוריה הפילוסופית, מדעית, פסיכולוגית או דתית שלו (Boeree, 2006). עליו לצמצם ולהשהות כל דבר, שהוא למעשה אינו בחוויה, מלבד את המגע המיידי עם הדבר עצמו, שהוא ההתנסות (Cohn, 1997).

מנקודת מבט פנומנולוגית, כששני אנשים מדברים בדרך כלל יהיו להם הנחות לגבי השקפת העולם של האחר. במידה ואלו נמצאים במקום שונה בחייהם או שלהם רקע אחר, יכולות להתעורר אי הבנות רבות. הפנומנולוגיה, מנסה לנתק דפוס זה על ידי הקשבה, הבהרה ושאלת שאלות. שיחה פנומנולוגית, בדרך כלל תגרום לאדם האחר להרגיש מובן ושמקבלים אותו ואת עולמו ומכך, שהוא מקבל חיים. תיאורו המפורט את התנסות חייו, יוביל אותו לפתוח את עצמו ולהיות נוכח בהווה כפי שהוא באמת, באופן אוטנטי (Jacobsen, 2008).

האוטנטיות האקזיסטנציאליסטית של היידיגר וסארטר

בבסיס הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, עומדת הקביעה שישנה זהות מוחלטת בין האדם לעולם ושלמעשה כל אדם, הוא עולם ומלואו (להב ופוך, 1992). קביעה זו, מביאה לביטוי את המחשבה הפנומנולוגית אותה הביא היידיגר לאקזיסטנציאליזם. הוא מבחין שלא קיים סובייקט או יודע, בהתנסותנו וכמו כן, גם לא עולם שהוא נפרד מהדבר הנחווה על ידינו. לפיו, בהתנסות הרגשית והמחשבתית, אנו נקלטים על ידי ולתוך הדבר אותו אנו חווים, מרגישים או חושבים (Lieberman, & Havens, 2002).

כאקזיסטנציאליסט, נקודת המוצא שלו היא קיום האדם וההיבטים המהותיים שבחייו. אולם, התעסקותו העיקרית היא בשאלת הקיום עצמו, הקיום כקיום. מבחינתו, מבין כל הישויות שניתן לצפות בהם בעולם, האדם יוצא דופן מכיוון שהוא היחיד השולט בקיומו בהכרה. הוא היחיד היכול לשאול, של מי או מה הדבר ושל מי או מה שאליו, יכול הדבר להיהפך (Cohn, 1997). את הקיום, הוא מתאר כתנועה קדימה המתגלה באמצעות פעולותינו שהן מכוונות לעתיד ושהן הביטוי לפרשנותנו העצמית (Lieberman, & Havens, 2002).

לפיו, האדם הוא זה הבורא את עולמו. הוא זה הנותן את המשמעות לדברים לגביו ולכן, זו משקפת את האדם עצמו. מכך, אין צורך וגם אין אפשרות לבחון את המציאות עצמה מחוץ לאדם (להב ופוך, 1992). הוא מתאר את טבעו של האדם ככזה הנחשף, מתעצב ומוגדר על ידי מעשיו, אולם מבחינתו לא רק שאנו מוגדרים על ידי מעשינו, אנו כבר מה שאנו עושים. הפעולות, משקפות את האופן בו אנו משתמשים בדברים, מתנהגים ומתייחסים לאחר וממחישים את עצמנו בעולם. הן מראות מה הדבר החשוב, מה הדבר הנחשק וזה שאותו האדם מאמין כאפשרי (Lieberman, & Havens, 2002).

סארטר, מציג לכך התייחסות קיצונית יותר כשהוא אומר שתמצית האדם הינה קיומו. מבחינתו, לאדם אין תמצית אותה ניתן לאשר מכיוון שתמצית שכזו, תציג אלמנט קבוע שהוא בניגוד לכוח השינוי האין סופי שבאדם. לפיכך, לפיו האדם הינו מה שהאדם מציג (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004). הוא גם לא מזהה כלל משמעות לחיים. לפיו, כל הדברים נבראים ללא היגיון וממשיכים ללא היגיון. הדבר חסר משמעות שאנו נולדים וחסר משמעות שאנו מתים. תפקידו של האדם, יהיה להמציא את המשמעות ואז להתחייב אליה באופן מלא, בכדי למלאה (Yalom, 1980).

את יכולת האדם לשקף את מציאותו ואת הקיום, מגדיר היידיגר במושג ה - היות - שם. כוונתו היא, שטבעו של האדם הוא תמיד מחוץ לעצמו, תמיד שם וכל פעולותיו, וגם הטריוויאליות שביניהן, הן ביטוי לאי שלמותו ולניסיונו להשיג שלמות (להב ופוך, 1992). זהו תיאור התפתחותו הבלתי נמנעת של האדם, עם כל שישנו. איננו נכנסים לעולם מחוצה לו, אנו תמיד חלק ממנו (Cohn, 1997). זהו מצב קיומי של כבר להיות בין הדברים ולרוב, מכיוון שמעורבותנו עם העולם היא קדם מודעותית, מכאנית ומחוץ להכרה, איננו עורכים חזרות או חושבים על שאנו עושים, אנו כבר שם (Lieberman, & Havens, 2002).

מבחינתו, ה - היות - שם מאפשר לעולם להתגלות. הוא מתייחס לכך כמקום בו הקיום חושף את עצמו והוא מתאר זאת כתחושת פתיחות (Boeree, 2006). כשהאדם מגדיר אפשרות אחת או יותר, הוא נאטם לאין סוף האפשרויות האחרות הגלומות בדבר וכשהוא אינו תופס את העולם שמסביבו כעולם של אפשרויות, הוא עצמו מפסיק להיות אפשרות חיה שמתהווה ומשתנה. לפיו, תחושת פתיחות זו של הגילוי האינסופי של האפשרויות הגלומות הקיימות בעולם, היא האוטנטיות (להב ופוך, 1992) והדבר שהוא החיוני בשביל האדם, מבטא את ההבחנה בין האוטנטיות לאי אוטנטיות, את ה - איך צריך לחיות (Lieberman, & Havens, 2002).

בלחיות באוטנטיות, כוונתו היא להיות בעל היכולת לעשות החלטות בהירות שהם בהתאמה עם הערכים, שהן מזוהות כמתגמלות ושלאדם שווה להתחייב בשבילן. זו היא לא ההכרה בדחפיו או רצונותיו של האדם, אלא הערכה של ה - להיות - בקיום (Van Deurzen - Smith, 2002). האדם האוטנטי, תופס את העולם ככזה הנברא על ידו ולכן, הוא גם יכול לשנותו. עולם זה מתואר כעולם שאין בו שום דבר קבוע, כעולם בו המוכרות היום יומית הופכת ונעלמת והכל נהיה חדש ומקורי ומכיוון שכך, זהו עולם בו אין לאדם הגנה בשום מקום (להב ופוך, 1992).

סארטר מוסיף ואומר, שזוהי הערכה של האפשרויות והסיכונים וקבלה של המצב ושקיום אוטנטי, דורש עמידה מול המציאות במודעות צלולה ואמיתית. לפיו, האוטנטיות דורשת העזה רבה והיא נדירה למציאה אצל האדם (Van Deurzen - Smith, 2004). הוא גם מכיר בתחושת הפתיחות עלייה מדבר היידיגר, אולם הוא מתייחס אליה כאל הכלום. מבחינתו, התמצית של האנושיות, הדבר אותו אנו חולקים ושהופך אותנו לייחודיים, הינו הכלום שלנו, היעדר התמצית שלנו, החופש שלנו (Boeree, 2006).

לפיהם, ניתן לממש חיים אוטנטיים, רק על ידי הגשמת האפשרויות הנמצאות במסגרת מוגבלויות הקיום. חיינו מותנים בדרכים רבות ואנו מוגבלים מעצם השתייכותנו לעולם ולעולם איננו בעלי שליטה מלאה (Wong, 2006). מלידה ואלאה, אנו מוצאים עצמנו במצבים שאינם בבחירתנו, איננו יכולים לבחור עולם ללא אנשים אחרים ולא ניתן לבחור היכן נולדנו, או לבחור לחיות לעד (Cohn, 1997). האופן בו תבוא לביטוי המשמעות של להיות חופשי, יהיה בקבלת ההחלטות. מבחינה זו, ישנו דגש על הבחירה האישית, המודעות העצמית והאחריות האישית (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004).

היידיגר מתייחס לכך ואומר שלכל בני האדם הבנה בסיסית של היבטים אלו, אולם רוב הזמן אנו נמלטים מהם לכיוון הדאגות שבתיאור החוויה (Cohn, 1997). כשהוא מדבר על החופש, הוא מדבר על האדם האוטנטי שניצב בפני בדידות מוחלטת ואחריות מוחלטת, לכל אחת מבחירותיו ולכל אחד ממעשיו. הוא חופשי לברוא את עולמו בכל דרך שיבחר ואחריות זו, תמידית ויוצרת עייפות קיומית בלתי נסבלת (להב ופוך, 1992). לפיו, משמעות האחריות שבקיום היא ב - היות - שם. היא לא בעצמי, באני, באגו או באדם, אלא בחוויית השייכות עם העולם (Yalom, 1980).

סארטר, מוסיף ואומר שהתנהגותנו אינה נקבעת על ידי גורמים, אירועים או תהליכים מנטאליים ספציפיים ולכן, אין לאדם את מי להאשים עבור טעויותיו (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004). הוא לוקח את מושג החופש לקיצוניות שלו וטוען שאנו נידונים לחופש מוחלט. אנו נידונים לבחירה חופשית והדבר היחיד אותו אנו לא יכולים לבחור, הוא לא לבחור (Boeree, 2006). לפיו, בכל החלטה ישנו סיכון, אף אחת אינה יכולה להיות מובטחת להיות הנכונה והדבר אינו אפשרי להימנע מההחלטה על ידי הסירוב להחליט, מכיוון שזו החלטה בפני עצמה (Cohn, 1997).

לאחריות על חייו של האדם, הוא מתייחס לא רק מבחינת הפעולה, אלא גם מבחינת הכישלונות לפעולה. זו האחריות של ה - להיות ללא התנגדות, להיות המקור, האוטנטי, להיות ער ביצירת העצמי, ביצירת הייעוד, יצירת המצבים הקשים, הרגשות השונים ובהכרח גם הסבל (Yalom, 1980). מבחינתו, לא קיימות אמיתיות מוחלטות ומהותיות, מלבד אותם מציאויות ואמיתיות שהאדם יוצר והוא מניח את הטענה לאחריות האדם על מציאותו באמרה, שהאדם הינו סך בחירותיו (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004).

מכך, שאנו נזרקים אל העולם שלא מבחירתנו וכשאנו מתחילים את חיינו, בחירות רבות, כבר נעשו בשבילנו. כל אדם, יוצר את עולמו הפנימי מכלל היקפו של הקיים ומגיב לניתנים אלו של הקיום באופן שונה (Cohn, 1997). ניתנים אלו, שונים מאדם לאדם באופן מהותי והם יכולים לשמש כחומרים גסים בהם אנו מתנסים ולאדם, תמיד ישנה האפשרות לקחת תנאים ההתחלתיים אלו ולעצב את עצמו באמצעות בחירותיו. מבחינה זו, ישנם מספר דרכים להיות אוטנטיים כמספר האנשים וכמו כן אותו מספר דרכים להיות אי אוטנטיים (Boeree, 2006).

היידיגר אומר שהאדם יבחר בחיים שאינם אוטנטיים, מכיוון שהחיים האוטנטיים מפחידים וקשים (להב ופוך, 1992). עצם הרעיון של להיות אחראי על עצמי ועל העולם, ההבנה ששום דבר ביקום אינו בעל חשיבות אלא במידה אותה מבנה האדם, הינו תובנה מעוררת חרדה (Yalom, 1980). כך, שמבחינתו מקור החרדה הינו בייסורים והייאוש היכולים להגיע עם הצורך בקבלת ההחלטות או מהדאגה והחשש הנחווים, כשאנו נעים לעבר אי הודאות שבעתידנו (Boeree, 2006). יתרה מזאת, לפיו החרדה אינה רק התגובה להיותנו נזרקים לעולם, אלא שדרך החרדה עצמה, אנו נעשים ערים לעובדה זו (Cohn, 1997).

כמו כן, ההבנה שהחיים הם סופיים ויכולים להיגמר בכל רגע ורגע מעוררת חרדה. ידיעה זו מערערת את כל המשמעויות שניתנו לדברים ותחושה זו של ערעור האמיתיות והערכים האוניברסאליים, יכולה להסתיים בייאוש ובהרגשה של חוסר תכלית (להב ופוך, 1992). מעצם היותנו הישויות היחידות המודעות לכך שאנו בני תמותה, נוצרת האפשרות שנתכווץ וננסה להימנע, להדחיק או להכחיש עובדה זו (Boeree, 2006).

לדבריו, בכדי להימנע מהחרדה מנסה האדם להתעלם מהיבטים שונים של פעולתו בעולם. הוא נעשה מחויב יתר על המידה למצב העכשווי, עד שהוא נכשל בזיהוי מאפיינים כגון מקריותו, האפשרויות האלטרנטיביות הקיימות או אי אפשרות להוכחה המוחלטת, שהם תוצאה של אי הודאות והשייכות לעולם (Lieberman, & Havens, 2002). את המפלט, הוא מוצא בזולת, בו הוא משתמש בכדי להסתיר את עצמו מעצמו. כך, באמצעות ההתקשרות עימו, הוא משתחרר מהאחריות של הבחירה החופשית, כשהוא מאמץ אמת כללית ואוניברסאלית המקלה על האי ודאות שבקיום (להב ופוך, 1992). בכל מקרה שימוש בהגנה או בריחה מהחופש או מהאחריות, יביאו לכך שהאדם יחיה באופן לא אוטנטי, או בגורל רע, כפי שאמר סארטר (Yalom, 1980).

כשהאדם מתפתה על ידי הנוחות והחיים הפשוטים, הוא מתנכר לעצמו בכך שהוא בוחר לחיות על אוטומט ולא להכיר, בזה שהוא זה הבורא את עולמו. עם זאת, כשהוא חי באופן זה מוצעת לו מציאות שהיא פשוטה ולא בעייתית, מציאות שהיא בנויה מעצמים שאינם יכולים להיות אחרת ממה שהם ושלהם אפשרויות שימוש מוגדרות (להב ופוך, 1992). לדברי היידיגר, רוב האנשים מאבדים את עצמם, הם מאבדים את הערכה והמודעות ולטבעם האמיתי ופועלים באי אוטנטיות. יתרה מזאת, רוב התקשורת מתעסקת במשמעות המשותפת בתחום הכללי ומכיוון שכך, היא בהכרח לא אוטנטית (Lieberman, & Havens, 2002)

היידיגר מסביר שהחוויה היחידה היכולה להוציא את האדם ממצב זה ולו באופן זמני, הינה חוויית האימה הנובעת מהמודעות למוות ולאפשרות שבאי קיום. זו, יכולה להוציא את האדם מאדישותו ולהחזירו אל החיים בכוח, להחזירו לעצמו ולאלץ אותו לשאול כיצד היה יכול לחיות חיים אוטנטיים, כיצד הוא יכול להימנע מלאבד עצמו במציאות האנושית הכללית (להב ופוך, 1992). לפיו, ההימנעות מהמוות, משולה להימנעות מהחיים וכשהאדם מתמודד עם עובדת היותו בן תמותה, הוא יכול להבין את החיים באופן עמוק יותר ולחוותם במלואם (Boeree, 2006).

סארטר אומר שלמרות החרדה אותה חווה האדם, בשורש היצירתיות שלו קיים החופש לבחור כיצד להגיב. לגביו, ההכרה במשמעותו של ה - היות - שם, על כל קשייו, אינה באדישות אלא בהבנה שאנו בחיים (Cohn, 1997). לפיו, החופש הינו מעיין התקווה, הבסיס לכל ערכיו של האדם. באמצעות האימון שבחופש, אנו יכולים להתעלות מעל הגנים, מעל עברנו, ההיסטוריה שלנו והסביבה ולבחור את קיומנו. מכך, למרות שקיומו של האדם נעדר משמעות, האינדיבידואל יכול ליצור את משמעות ובכך, לחיות באופן אוטנטי באמצעות הבחירות אותן הוא עושה (Sartre, 1946 מתוך Wong, 2006).

המשך: אוטנטיות בהשקפת העולם של הפסיכותראפיה האקזיסטנציאליסטית - חלק 3.