הנשמה היא ביטוי פילוסופי לחלק הרוחני שבאדם על פי תפיסות דתיות או רוחניות.
נשמה נלקחת לגן העדן על ידי מלאכים, ציור מאת ויליאם אדולף בוגרו - נשמה
גישות לרעיון הנשמה
קיימות גישות רבות לתפיסת הנשמה, חלקן דתיות וחלקן חילוניות. התפיסות נבדלות בביטויין בספרות, בכתבי דת, ובשפה.
נשמה כמהות החיים: על פי תפיסה זו, נשמה היא עצם העובדה כי אדם מסוים הנו חי, ולא גורם פיזיקלי פשוט. תפיסה זו מצמצמת את הגדרת הנשמה, לעצם העובדה כי האדם מסוגל למצוא משמעות במציאות שסביבו.
נשמה כביטוי לתודעה: על פי גישה זו, הנשמה היא ביטוי לחלק של תודעת האדם אשר מבטא את יכולתו של האדם להתבונן בעצמו ובעולם ולהיות במצב של מודעות סביבתית, בניגוד לחלקים בתודעה שמהותם להגיב כלפיו. במקרה זה, מזוהה הנשמה עם מושג הנפש, כביטוי לפן הרגשי והחוויתי, המעיד על כך שישות מסוימת היא יצור חי, השונה מבחינה פילוסופית ממנגנון פיזיקלי מורכב אחר. על פי תפיסה זו, נשמה היא הגורם המבדיל בין אדם למכונה מורכבת, ומציבה אותו כגורם סובייקטיבי, בעל ערכים אותם הוא מסוגל להשליך על המציאות החיצונית.
נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית).
ברוב המקרים של תפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות.
ההסבר לצורך לדבר על נשמה לאדם בגישה הזו, הוא בפשטות העובדה שיש לכל אדם אני ואישיות משל עצמו. איזו ישות תודעתית שתופסת את העולם ומתבוננות בו מבחוץ, שהעיניים משמשים לה ככלים להתבונן והאוזניים ככלים לשמוע, אבל היא מעבר לכך.
בנוסף, ההתבוננות בזרם התודעה הסובייקטיבי של האדם שמכיל מחשבות, מילים, דימויים ותחושות וקיים בכל רגע, המופסק בשינה או בעילפון, וחזרתו של זרם התודעה בהתעוררות בבוקר לנקודה האחרונה שבה הופסק לפני השינה, מתוך אוריינטציה נפשית ברורה ללא כל בלבול או שכחה, דבר דומה יש בסוגי זיכרון שאינם צורכים חשמל כדי לזכור נתונים. האדם המתעורר זוכר בדיוק מי הוא, מה ייעודו, רצונותיו והדברים האחרונים שעשה לפני שנרדם. ההסבר לפי הדתות השונות הוא עזיבה ארעית של הנשמה בעלת התודעה והזכירה את הגוף ועלייתה לעולם העליון הנסתר, ובמצב של עוררות, חזרתה של הנשמה לשכון בגוף. (אגב תהליך של תרדמת, יכול להיות מוסבר באופן דומה, הנשמה עוזבת את הגוף מפני סיבה כל שהיא ואיננה מוכנה לחזור אליו).
עניין נוסף שמוסבר לפי גישה דתית זו. הוא התהליך של טרנספורמציה של רעיון ומחשבה מופשטת שאין לה מקום מיוחד, שהופכת ומיתרגמת למעשה ופעולה. כיצד קורה שאדם חושב לרוץ, וכתוצאה מאותה מחשבה מתבצעים בגופו תהליכים פיזיוביולוגיים, שבהם המחשבה הזו שאין לה ממשות פיזית מייצרת פולסים חשמליים בנוירוני המוח, שמתחילים את השרשרת של הפעילות הזו, עד שלבסוף השרירים מתכווצים והאדם מתחיל לרוץ (אלא אם כן אותם פולסים חשמליים לא נוצרו על ידי המחשבה המופשטת אלא להפך).
תפיסה זו דתית בטבעה אף על פי שגם התפיסות האחרות עשויות להיכלל במחשבה דתית מסוימת, שכן היא מחייבת קיום כוחות מטאפיזיים אוטונומיים.
תפיסת הנשמה ביהדות
מושג הנשמה התפתח ביהדות וקיבל משמעויות שונות בתקופות שונות. אף על - פי שבדתות של מצרים העתיקה ומסופוטמיה הייתה אמונה במעין נשמה שעוזבת את הגוף עם המוות וממשיכה להתקיים אחריו (כך בספר המתים המצרי, ובחלקים אחדים של עלילות גלגמש), הרי שבמקרא מושג זה כמעט שאינו נזכר והמילים נשמה ונפש מופיעים בה כהתייחסות לכל בן אנוש. למשל: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה", וכן בספר בראשית: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב ז). בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה: "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".
הביטוי הראשון לרעיון שהאדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה מופיעים במקורות מאוחרים יותר ביהדות, בחלק מאגדות חז"ל, במדרשים ובפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. יש הטוענים כי גישה זו התפתחה בהשפעת הפילוסופיה היוונית של אריסטו ואפלטון, פילוסופיה שהייתה לה השפעה מרחיקת לכת גם על דתות ותרבויות אחרות במערב (ראו דואליזם). לפי התפיסה הזו, הנשמה הנה חלק שונה לחלוטין מהגוף ואינה חומרית. הרצון החופשי נובע מן הנשמה, ולפיכך, בעולם הארצי, רק לבני אדם יש רצון חופשי. לפי תפיסה זו, לבעל חיים אין נשמה, אלא רק גוף ולפיכך אין להם רצון חופשי. מבין המאמינים בגלגול נשמות, יש המוציאים מכלל זה בעלי חיים שהם התגלגלות של נשמת אדם. מעבר לכך, בנשמה שהיא עצמותו של האדם ועיקר אופיו יש משהו מהאלוהות. כך הבינו חז"ל את המימרה "חלק אלוה ממעל" (איוב לא ב).
בקריאת שמע על המיטה ובברכות השחר ישנן תפילות המבטאות את הנשמה כיחידה רוחנית בפני עצמה, שבשעת השינה מתנתקת מהגוף ומופקדת בידי האל, והוא מחזירה ברחמיו בבוקר מחודשת ורעננה. סימוכין לתפיסה זו יש בפסוק מתהלים "בידך אפקיד רוחי" הנאמר לפני השינה. משום כך נחשבת אצל חז"ל שינה כמיתה קטנה, "שינה אחד מששים במיתה" (מסכת ברכות, דף נ"ז). בבוקר נאמרת תפילת הודיה על "תחיית מתים" קטנה זו בתפילה "אלהי נשמה", שמופיעה בתלמוד הבבלי: "אֱלהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים."
הרב אברהם יצחק קוק כותב שכל ישראל הם נשמה אחת הכוללת את כל היחידים ולכן לכולם יש חלק לעולם הבא.
בתורת הקבלה
בתורת הקבלה יש הרחבה ופירוט של הנושא. על פיה באדם חמישה חלקים רוחניים, כאשר השניים העליונים קשורים לתופעת הנבואה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. (נר"ן ח"י)
ישנם הרבה פירושים בקשר לכוחות האלו. אחד מהנפוצים:
נפש - היא הכוח הנפשי שמחיה את המערכת הביולוגית והרגשית של האדם. "כי הדם הוא הנפש".
רוח - היא ההכרה הגלויה של האדם' הַמֶּחְשָׁב (מיינד). התודעה הרגילה של האדם סובייקטיבית ורלטיבית בדרך כלל. "רוח האדם העולה מעלה מעלה".
נשמה - היא העל מודע העמוק של האדם. הגרעין האישיותי הפנימי שלנו שלעולם לא משתנה ולא מתקלקל. מכוחה אנו רוצים, נדחפים ועושים כל מיני דברים, שאין אנו מבינים את פשרם. לפעמים היא שולחת לנו רמזים בחלומות. הנשמה טהורה תמיד והאדם איננו יכול לפגום אותה, אלא לעמעם את הופעתה והתגלותה בו.
חיה - נשמת הנשמה. היא חלק פנימי יותר, שבממד שלנו אנו מחוברים אל הכללות.
יחידה - יחידה שבנפש, היא ממד פנימי יותר, שבה יש לנו אחדות כוללת עם המציאות.
לפי תפיסות אלו יש באדם רבדים של "אני - ים" עליונים ותת מודעים, שאחד סמוי יותר ממשנהו ויותר כוללני ומתאחד עם הסביבה והיקום, עד שברמה העליונה והנסתרת ביותר, ישנה התאחדות בין בני האדם לבין עצמם ובינם לבין האלוהים.
נשמה יתירה בשבת
על פי המסורת היהודית, בשבת מתווספת לאדם היהודי, נשמה נוספת, ששוהה בגוף למשך השבת, רש"י מסביר שתוספת הנשמה בשבת, גורמת לכך שניתן לאכול יותר מאשר בדרך כלל, ואין נפשו קצה עליו, אולם בספרות הקבלה והחסידות מבואר שהנשמה היתירה גורמת להרגשת התעלות רוחנית, לשומרי השבת.
הנשמה בפילוסופיה
הדיון לגבי קיום הנשמה החל כבר בימי הפילוסופיה היוונית. אפלטון טען לקיום הנשמה הנצחית בדיאלוג "מנון" אך היו פילוסופים שהתנגדו לו. אריסטו למשל, סבר שאין נשמה, אך ייחס לכל חומר תכונות "נשמתיות" כרצון ומטרה. בפילוסופיה המודרנית התפתחו שלוש גישות עיקריות:
המטריאליזם שתומכיו טוענים שניתן להסביר את כל פעולות האדם במסגרת של פעולות פיזיקליות וכימיות, לרבות חשיבתו והכרתו של האדם ובעצם אין האדם שונה מכלל החומר בטבע.
הדואליזם שתומכיו טוענים שהאדם מורכב מגוף ונפש גם יחד. לדבריהם, לא ניתן להסביר את הדברים שנתפסים שלא באמצעות החושים, כמו רגשות ומחשבות כחומריים. יתר על כן, מהיכרותנו עם עולם הטבע בלתי הגיוני לומר "חומר רוצה" או "חומר בעל תודעה".
האידאליזם שתומכיו סבורים שהאדם הוא רק נפש. הם שואלים שאלה פשוטה: איזו הוכחה ישנה לקיום החומר? הרי אנו מכירים רק את התמונות העולות במוחנו, מי אמר שגם קיים שם משהו מציאותי? לפי גישה זו ייתכן כי היקום כולו מתקיים בנפש האדם בלבד ואין לו קיום אובייקטיבי.
הנשמה במדע
הנשמה אינה ניתנת לאישור או להוכחה מדעיים, שכן הנחת קיומה של הנשמה אינו גורם המנבא את התנהלות העולם, אלא מפרש אותו בלבד. טענות כי נשמה מסוגלת להשפיע באופן ישיר על העולם החומרי, בלא שימוש בתיווך של גוף האדם, לא הוכחו מבחינה מדעית.
מסיבה זו, המדע מתייחס לנשמה כאל משהו שקיומו לא הוכח ואינו נחוץ להסברת החיים או החשיבה. הנחת העבודה של המדען היא שאין נשמה, לא מתוך ידיעה שהיא אינה קיימת, אלא מתוך תפיסה שמחקר מדעי אינו יכול להתחשב בישויות שאינן ניתנות לבחינה באמצעים אמפיריים (ניסויים). מסיבה זו, אין משמעות למושג "נשמה" במחקר המדעי, וכל התאוריות בעניין (כולל זו המטריאליסטית) אינן מדעיות אלא פילוסופיות.
המחקר המדעי בוחן את הקורלציה (מתאם) בין תחושותיו ומחשבותיו של אדם לבין תופעות פיזיקליות וכימיות שנובעות מפעילות תאי העצב במוח ומהקשרים ביניהם, או לפעמים מתופעות בחלקי הגוף האחרים. ההנחה כי יש נשמה המתווכת בין התופעות הפיזיקליות והכימיות למחשבות ולתחושות היא חסרת משמעות מבחינה מדעית, כיוון שאינה ניתנת להוכחה בפרוצדורה מדעית.
פוריותו של המחקר המדעי בשיטה זו ניכרת, למשל, בהתקדמות הטיפול במחלות המשפיעות על מצב הרוח וההתנהגות ("מחלות נפש"). כל עוד שררה ההנחה שמחלות אלו תלויות במידה רבה בנשמה, התקשו רופאים לטפל בהן באופן שיטתי באמצעות תרופות. מחקרים שהתייחסו רק לקורלציה בין מצב הרוח וההתנהגות לתופעות במערכת העצבים, הביא לפיתוח תרופות ואף טיפולים כירורגיים ב"מחלות נפש", גם אם לא הביאו להוכחה או להפרכת קיומה של הנשמה.
לאור כל זאת, הדיון בנשמה כישות עצמאית, או ככזו שיכולה להתקיים במנותק מהמוח או אחרי הפסקת פעילותו והריסת רקמותיו, אינו נעשה במישור המדעי, אלא במישור הפילוסופי והדתי, וכאן נכנסת לתמונה אמונתו של האדם.
סוגיית הטיפול במושג ה"נשמה" בפילוסופיה ובמדע נידונה בהרחבה במסגרת מה שמכונה: הבעיה הפסיכופיזית.
ביטויים
אין לו גרוש על הנשמה - כינוי לאדם ללא אמצעים כלכליים. תפרן.
לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה (מלכים א פרק יז) - כמעט מת.
נשמת הדברים - התוכן הרעיוני שבהם שנותן להם טעם ומשמעות.
נשמת העולם - האנרגיה של כל היקום שמחיה אותו, בדומה לרעיון הכוח במלחמת הכוכבים של ג'ורג' לוקאס. כך במיוחד בקבלה ישנה השכינה שהיא מקור האנרגיה של כל היקום וכל היצוריים, ומי שמתחבר אליה במוסריותו, זוכה לכוחות על טבעיים, כפי שקורה לאביר ג'די במלחמת הכוכבים. ביטוי המופיע רבות בספרי הראי"ה קוק.
גילוי נשמה - התגלות רוחנית פנימית של האדם.
נשמה שלי - כינוי חיבה עממי.
החזיר את נשמתו בטהרה - יהודי שנפטר.
כל עוד נשמה באפו - כל עוד הוא חי.
נתן את הנשמה - עשה משהו במסירות ובהתלהבות.
לעילוי נשמת - מתנה, לימוד או מעשים טובים הנעשים על מנת להשיג "עילוי נשמה" - מצב בו הנשמה מתקדמת בגן עדן או יוצאת מהגיהנום.
נר נשמה - נר זיכרון, שמדליקים ביום השנה לפטירתו של אדם קרוב.
הוציא לו את הנשמה - טרטר אותו כהוגן, ביטוי סלנגי המתאר התעמרות של אדם אחד באדם אחר.
נשמת כל חי - שם תפילה
בעל תשע נשמות - כינוי למי שמצליח להנצל מצרה, סכנה, או לשקם את עצמו ממצבים קשים פעם אחר פעם.
נשמה טובה - לשון סגי נהור המיוחסת לאנשים שאינם חיוביים במיוחד.
נשמה נלקחת לגן העדן על ידי מלאכים, ציור מאת ויליאם אדולף בוגרו - נשמה
גישות לרעיון הנשמה
קיימות גישות רבות לתפיסת הנשמה, חלקן דתיות וחלקן חילוניות. התפיסות נבדלות בביטויין בספרות, בכתבי דת, ובשפה.
נשמה כמהות החיים: על פי תפיסה זו, נשמה היא עצם העובדה כי אדם מסוים הנו חי, ולא גורם פיזיקלי פשוט. תפיסה זו מצמצמת את הגדרת הנשמה, לעצם העובדה כי האדם מסוגל למצוא משמעות במציאות שסביבו.
נשמה כביטוי לתודעה: על פי גישה זו, הנשמה היא ביטוי לחלק של תודעת האדם אשר מבטא את יכולתו של האדם להתבונן בעצמו ובעולם ולהיות במצב של מודעות סביבתית, בניגוד לחלקים בתודעה שמהותם להגיב כלפיו. במקרה זה, מזוהה הנשמה עם מושג הנפש, כביטוי לפן הרגשי והחוויתי, המעיד על כך שישות מסוימת היא יצור חי, השונה מבחינה פילוסופית ממנגנון פיזיקלי מורכב אחר. על פי תפיסה זו, נשמה היא הגורם המבדיל בין אדם למכונה מורכבת, ומציבה אותו כגורם סובייקטיבי, בעל ערכים אותם הוא מסוגל להשליך על המציאות החיצונית.
נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית).
ברוב המקרים של תפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות.
ההסבר לצורך לדבר על נשמה לאדם בגישה הזו, הוא בפשטות העובדה שיש לכל אדם אני ואישיות משל עצמו. איזו ישות תודעתית שתופסת את העולם ומתבוננות בו מבחוץ, שהעיניים משמשים לה ככלים להתבונן והאוזניים ככלים לשמוע, אבל היא מעבר לכך.
בנוסף, ההתבוננות בזרם התודעה הסובייקטיבי של האדם שמכיל מחשבות, מילים, דימויים ותחושות וקיים בכל רגע, המופסק בשינה או בעילפון, וחזרתו של זרם התודעה בהתעוררות בבוקר לנקודה האחרונה שבה הופסק לפני השינה, מתוך אוריינטציה נפשית ברורה ללא כל בלבול או שכחה, דבר דומה יש בסוגי זיכרון שאינם צורכים חשמל כדי לזכור נתונים. האדם המתעורר זוכר בדיוק מי הוא, מה ייעודו, רצונותיו והדברים האחרונים שעשה לפני שנרדם. ההסבר לפי הדתות השונות הוא עזיבה ארעית של הנשמה בעלת התודעה והזכירה את הגוף ועלייתה לעולם העליון הנסתר, ובמצב של עוררות, חזרתה של הנשמה לשכון בגוף. (אגב תהליך של תרדמת, יכול להיות מוסבר באופן דומה, הנשמה עוזבת את הגוף מפני סיבה כל שהיא ואיננה מוכנה לחזור אליו).
עניין נוסף שמוסבר לפי גישה דתית זו. הוא התהליך של טרנספורמציה של רעיון ומחשבה מופשטת שאין לה מקום מיוחד, שהופכת ומיתרגמת למעשה ופעולה. כיצד קורה שאדם חושב לרוץ, וכתוצאה מאותה מחשבה מתבצעים בגופו תהליכים פיזיוביולוגיים, שבהם המחשבה הזו שאין לה ממשות פיזית מייצרת פולסים חשמליים בנוירוני המוח, שמתחילים את השרשרת של הפעילות הזו, עד שלבסוף השרירים מתכווצים והאדם מתחיל לרוץ (אלא אם כן אותם פולסים חשמליים לא נוצרו על ידי המחשבה המופשטת אלא להפך).
תפיסה זו דתית בטבעה אף על פי שגם התפיסות האחרות עשויות להיכלל במחשבה דתית מסוימת, שכן היא מחייבת קיום כוחות מטאפיזיים אוטונומיים.
תפיסת הנשמה ביהדות
מושג הנשמה התפתח ביהדות וקיבל משמעויות שונות בתקופות שונות. אף על - פי שבדתות של מצרים העתיקה ומסופוטמיה הייתה אמונה במעין נשמה שעוזבת את הגוף עם המוות וממשיכה להתקיים אחריו (כך בספר המתים המצרי, ובחלקים אחדים של עלילות גלגמש), הרי שבמקרא מושג זה כמעט שאינו נזכר והמילים נשמה ונפש מופיעים בה כהתייחסות לכל בן אנוש. למשל: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה", וכן בספר בראשית: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב ז). בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה: "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".
הביטוי הראשון לרעיון שהאדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה מופיעים במקורות מאוחרים יותר ביהדות, בחלק מאגדות חז"ל, במדרשים ובפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. יש הטוענים כי גישה זו התפתחה בהשפעת הפילוסופיה היוונית של אריסטו ואפלטון, פילוסופיה שהייתה לה השפעה מרחיקת לכת גם על דתות ותרבויות אחרות במערב (ראו דואליזם). לפי התפיסה הזו, הנשמה הנה חלק שונה לחלוטין מהגוף ואינה חומרית. הרצון החופשי נובע מן הנשמה, ולפיכך, בעולם הארצי, רק לבני אדם יש רצון חופשי. לפי תפיסה זו, לבעל חיים אין נשמה, אלא רק גוף ולפיכך אין להם רצון חופשי. מבין המאמינים בגלגול נשמות, יש המוציאים מכלל זה בעלי חיים שהם התגלגלות של נשמת אדם. מעבר לכך, בנשמה שהיא עצמותו של האדם ועיקר אופיו יש משהו מהאלוהות. כך הבינו חז"ל את המימרה "חלק אלוה ממעל" (איוב לא ב).
בקריאת שמע על המיטה ובברכות השחר ישנן תפילות המבטאות את הנשמה כיחידה רוחנית בפני עצמה, שבשעת השינה מתנתקת מהגוף ומופקדת בידי האל, והוא מחזירה ברחמיו בבוקר מחודשת ורעננה. סימוכין לתפיסה זו יש בפסוק מתהלים "בידך אפקיד רוחי" הנאמר לפני השינה. משום כך נחשבת אצל חז"ל שינה כמיתה קטנה, "שינה אחד מששים במיתה" (מסכת ברכות, דף נ"ז). בבוקר נאמרת תפילת הודיה על "תחיית מתים" קטנה זו בתפילה "אלהי נשמה", שמופיעה בתלמוד הבבלי: "אֱלהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים."
הרב אברהם יצחק קוק כותב שכל ישראל הם נשמה אחת הכוללת את כל היחידים ולכן לכולם יש חלק לעולם הבא.
בתורת הקבלה
בתורת הקבלה יש הרחבה ופירוט של הנושא. על פיה באדם חמישה חלקים רוחניים, כאשר השניים העליונים קשורים לתופעת הנבואה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. (נר"ן ח"י)
ישנם הרבה פירושים בקשר לכוחות האלו. אחד מהנפוצים:
נפש - היא הכוח הנפשי שמחיה את המערכת הביולוגית והרגשית של האדם. "כי הדם הוא הנפש".
רוח - היא ההכרה הגלויה של האדם' הַמֶּחְשָׁב (מיינד). התודעה הרגילה של האדם סובייקטיבית ורלטיבית בדרך כלל. "רוח האדם העולה מעלה מעלה".
נשמה - היא העל מודע העמוק של האדם. הגרעין האישיותי הפנימי שלנו שלעולם לא משתנה ולא מתקלקל. מכוחה אנו רוצים, נדחפים ועושים כל מיני דברים, שאין אנו מבינים את פשרם. לפעמים היא שולחת לנו רמזים בחלומות. הנשמה טהורה תמיד והאדם איננו יכול לפגום אותה, אלא לעמעם את הופעתה והתגלותה בו.
חיה - נשמת הנשמה. היא חלק פנימי יותר, שבממד שלנו אנו מחוברים אל הכללות.
יחידה - יחידה שבנפש, היא ממד פנימי יותר, שבה יש לנו אחדות כוללת עם המציאות.
לפי תפיסות אלו יש באדם רבדים של "אני - ים" עליונים ותת מודעים, שאחד סמוי יותר ממשנהו ויותר כוללני ומתאחד עם הסביבה והיקום, עד שברמה העליונה והנסתרת ביותר, ישנה התאחדות בין בני האדם לבין עצמם ובינם לבין האלוהים.
נשמה יתירה בשבת
על פי המסורת היהודית, בשבת מתווספת לאדם היהודי, נשמה נוספת, ששוהה בגוף למשך השבת, רש"י מסביר שתוספת הנשמה בשבת, גורמת לכך שניתן לאכול יותר מאשר בדרך כלל, ואין נפשו קצה עליו, אולם בספרות הקבלה והחסידות מבואר שהנשמה היתירה גורמת להרגשת התעלות רוחנית, לשומרי השבת.
הנשמה בפילוסופיה
הדיון לגבי קיום הנשמה החל כבר בימי הפילוסופיה היוונית. אפלטון טען לקיום הנשמה הנצחית בדיאלוג "מנון" אך היו פילוסופים שהתנגדו לו. אריסטו למשל, סבר שאין נשמה, אך ייחס לכל חומר תכונות "נשמתיות" כרצון ומטרה. בפילוסופיה המודרנית התפתחו שלוש גישות עיקריות:
המטריאליזם שתומכיו טוענים שניתן להסביר את כל פעולות האדם במסגרת של פעולות פיזיקליות וכימיות, לרבות חשיבתו והכרתו של האדם ובעצם אין האדם שונה מכלל החומר בטבע.
הדואליזם שתומכיו טוענים שהאדם מורכב מגוף ונפש גם יחד. לדבריהם, לא ניתן להסביר את הדברים שנתפסים שלא באמצעות החושים, כמו רגשות ומחשבות כחומריים. יתר על כן, מהיכרותנו עם עולם הטבע בלתי הגיוני לומר "חומר רוצה" או "חומר בעל תודעה".
האידאליזם שתומכיו סבורים שהאדם הוא רק נפש. הם שואלים שאלה פשוטה: איזו הוכחה ישנה לקיום החומר? הרי אנו מכירים רק את התמונות העולות במוחנו, מי אמר שגם קיים שם משהו מציאותי? לפי גישה זו ייתכן כי היקום כולו מתקיים בנפש האדם בלבד ואין לו קיום אובייקטיבי.
הנשמה במדע
הנשמה אינה ניתנת לאישור או להוכחה מדעיים, שכן הנחת קיומה של הנשמה אינו גורם המנבא את התנהלות העולם, אלא מפרש אותו בלבד. טענות כי נשמה מסוגלת להשפיע באופן ישיר על העולם החומרי, בלא שימוש בתיווך של גוף האדם, לא הוכחו מבחינה מדעית.
מסיבה זו, המדע מתייחס לנשמה כאל משהו שקיומו לא הוכח ואינו נחוץ להסברת החיים או החשיבה. הנחת העבודה של המדען היא שאין נשמה, לא מתוך ידיעה שהיא אינה קיימת, אלא מתוך תפיסה שמחקר מדעי אינו יכול להתחשב בישויות שאינן ניתנות לבחינה באמצעים אמפיריים (ניסויים). מסיבה זו, אין משמעות למושג "נשמה" במחקר המדעי, וכל התאוריות בעניין (כולל זו המטריאליסטית) אינן מדעיות אלא פילוסופיות.
המחקר המדעי בוחן את הקורלציה (מתאם) בין תחושותיו ומחשבותיו של אדם לבין תופעות פיזיקליות וכימיות שנובעות מפעילות תאי העצב במוח ומהקשרים ביניהם, או לפעמים מתופעות בחלקי הגוף האחרים. ההנחה כי יש נשמה המתווכת בין התופעות הפיזיקליות והכימיות למחשבות ולתחושות היא חסרת משמעות מבחינה מדעית, כיוון שאינה ניתנת להוכחה בפרוצדורה מדעית.
פוריותו של המחקר המדעי בשיטה זו ניכרת, למשל, בהתקדמות הטיפול במחלות המשפיעות על מצב הרוח וההתנהגות ("מחלות נפש"). כל עוד שררה ההנחה שמחלות אלו תלויות במידה רבה בנשמה, התקשו רופאים לטפל בהן באופן שיטתי באמצעות תרופות. מחקרים שהתייחסו רק לקורלציה בין מצב הרוח וההתנהגות לתופעות במערכת העצבים, הביא לפיתוח תרופות ואף טיפולים כירורגיים ב"מחלות נפש", גם אם לא הביאו להוכחה או להפרכת קיומה של הנשמה.
לאור כל זאת, הדיון בנשמה כישות עצמאית, או ככזו שיכולה להתקיים במנותק מהמוח או אחרי הפסקת פעילותו והריסת רקמותיו, אינו נעשה במישור המדעי, אלא במישור הפילוסופי והדתי, וכאן נכנסת לתמונה אמונתו של האדם.
סוגיית הטיפול במושג ה"נשמה" בפילוסופיה ובמדע נידונה בהרחבה במסגרת מה שמכונה: הבעיה הפסיכופיזית.
ביטויים
אין לו גרוש על הנשמה - כינוי לאדם ללא אמצעים כלכליים. תפרן.
לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה (מלכים א פרק יז) - כמעט מת.
נשמת הדברים - התוכן הרעיוני שבהם שנותן להם טעם ומשמעות.
נשמת העולם - האנרגיה של כל היקום שמחיה אותו, בדומה לרעיון הכוח במלחמת הכוכבים של ג'ורג' לוקאס. כך במיוחד בקבלה ישנה השכינה שהיא מקור האנרגיה של כל היקום וכל היצוריים, ומי שמתחבר אליה במוסריותו, זוכה לכוחות על טבעיים, כפי שקורה לאביר ג'די במלחמת הכוכבים. ביטוי המופיע רבות בספרי הראי"ה קוק.
גילוי נשמה - התגלות רוחנית פנימית של האדם.
נשמה שלי - כינוי חיבה עממי.
החזיר את נשמתו בטהרה - יהודי שנפטר.
כל עוד נשמה באפו - כל עוד הוא חי.
נתן את הנשמה - עשה משהו במסירות ובהתלהבות.
לעילוי נשמת - מתנה, לימוד או מעשים טובים הנעשים על מנת להשיג "עילוי נשמה" - מצב בו הנשמה מתקדמת בגן עדן או יוצאת מהגיהנום.
נר נשמה - נר זיכרון, שמדליקים ביום השנה לפטירתו של אדם קרוב.
הוציא לו את הנשמה - טרטר אותו כהוגן, ביטוי סלנגי המתאר התעמרות של אדם אחד באדם אחר.
נשמת כל חי - שם תפילה
בעל תשע נשמות - כינוי למי שמצליח להנצל מצרה, סכנה, או לשקם את עצמו ממצבים קשים פעם אחר פעם.
נשמה טובה - לשון סגי נהור המיוחסת לאנשים שאינם חיוביים במיוחד.
050-3331-331