ניתן לומר שתקופתנו מהווה תקופת מעבר ושינוי מפרדיגמה של יחסי שליטה וכוח, מיחסים הכוללים בעלות על אחרים, לפרדיגמה חדשה המשלבת כבוד הדדי, חופש, הבנה, רגישות ושיתוף ביחסים בין אנשים. כל אדם מצוי במיקום כלשהו על הטווח בין הענקת חופש לאחר ובין כפיה ושליטה על אחרים. הורים שמסוגלים לתת חופש אמיתי לילדיהם, מספקים באמת הורות: משורש ה. ר. ה - רחם (כמו הריון) לילדיהם. מספקים בית גידול תומך חם אינטימי ומאפשר בקשר הרגשי - נפשי שנוצר.
מתאים לצטט בהקשר זה את חליל ג'ובראן שכתב על ילדים בספרו "הנביא":
"ילדיכם אינם ילדיכם
הם הינם בניהם ובנותיהם של כמיהת החיים עבור עצמם.
הם מגיעים באמצעותכם, אך לא מכם. ואף כי הנם אתכם, אינם שייכים לכם.
אתם יכולים להעניק להם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם, מפני שיש להם מחשבות משלהם.
אתם עשויים לספק משכן לגופם, אך לא לנפשם.
מפני שנפשם שוכנת בבית המחר, שבו אינכם יכולים אפילו לבקר, אפילו לא בחלומותיכם.
אתם עשויים לשאוף להיות כמותם, אך אל תנסו לגרום להם להיות כמוכם.
אתם הנכם הקשתות שמהם נשלחים ילדיכם כחיצים חיים.
הניחו לכיפופכם ביד הקשת להיות מלאה שמחה".
הורים עסוקים רוב הזמן בהבניית התפיסה של ילדיהם ל מהו העולם, מהי המציאות ("איך עושה פרה? ") מה אסור ומותר לעשות, ומה צריך להיות. בלי להיכנס כאן לאיך ניתן לגדל ילדים בלי כל ההבניה הזו, נסתפק כרגע בכך, שהבניה זו מגבילה את כושר התפיסה האנושית עד כדי כך שאנשים מתרגלים לחשוב שדבר הוא נכון רק אם מישהו אמר את זה קודם לפניהם. או מתרגלים לחוות דבר כנכון, כשמישהו אישר אותו עבורם. קבלת אישור לכל תנועה וכיוון חשיבה הופכת להיות כל כך אוטומטית ונדרשת, עד כי חוויה זו של אישור נהיית הכרחית גם בבגרות, כחלק מהתחושה הקיומית של רוב בני האנוש. כלומר, אנשים לא מרגישים קיימים, אם אין מי שיאשר את קיומם. נכון, לא צריך ללכת לקיצוניות כמו בסרט into the wiled.. לחיות על אי בודד ולטרוף חיות להישרדות. נסתפק בהבנת המקום שאנו נותנים כיום לאחרים ולתלות שיש לנו בהם לקבלת אישור לקיומנו.
תודה להורי שהביאוני עד הלום
"בזכות הורי - אני כאן, בעולם! " - מה נובע בתפיסה שלך מתוך זכות זו? לשני הכיוונים: מהי זכותם של הוריך עליך, על חייך, ומהי הזכות העומדת לרשותך מתוקף עובדת קיומך כאן?
נתחיל מזה, שהורים רבים מעניקים זכות גדולה לעצמם מתוקף זה שהביאו אותך לכאן. מתוקף המחשבה שאת/ה שייך להם. את/ה הילד/ה שלהם! לאף אדם אין רשות חוקית לקחת אותך מהם, אך למה בכפיפה אחת, הם חשים כי לך אין רשות (לכאורה) ללכת מהם. ה "ילד שלי" אמור מעכשיו ועד עולם להכיר לי זכות על שהבאתי אותו לעולם?
הורות לפי הפרדיגמה החדשה - רואה לעצמה חובה לדאוג לילדים, לגדלם, לתמוך בגדילתם.. תוך הכרה בחופש המוחלט שברשותם לחיות את חייהם. ומרגע שבחר הילד מתוך עצמאות את בחירותיו, מסתיימת חובה זו. לפי הפרדיגמה החדשה, אין בהורות זכויות להורים. אלא היכולת ליהנות מהפתעות שבדרך. אין להורים אלא הבחירה אם להכניס התנסות מחייבת מסוג זה לחייהם אם לאו. כמה הורים כאלה יש סביבכם כיום, שמקבלים הנחת מוצא זו באשר לזכותם על ילדיהם? יותר מכך, כמה מהאנשים סביבכם מכירים בזכותם של בני זוגם לאושרם, וכמה מתוך פחד, יעשו הכל כדי לחסום את היקירים להם מלמצוא את אושרם כשהוא מחכה להם (כך נדמה) במקום אחר?
שחרור תחושת בעלות
היכולת לפעול מתוך מודעות למקומות בהם תחושת בעלות מפעילה אותי - היא מיומנות חשובה ומרכזית.
נובע ממנה הרבה משמעויות עדינות שמספקות בין השורות כבוד כלפי הילד (במקום הדרישה לכבוד שנוכחת בפרדיגמה הישנה). הקשבה רגשית לצרכיו הרגשיים של הילד ("אמא משעמם לי" במשמעות, אני צריכה אותך איתי כרגע וכד'), והתחשבות בהעדפות הילד במקומות רלוונטים במקום תפיסת ההורה כמחליט בלעדי, אותוריטה. הורה המחזיק בתפיסה מתקדמת של הורות עורך הסכמים מול ילדיו ומכבדם בעצמו, לא משתמש בכוח או בסמכותנות. הורה כזה זורע בנפש ילדיו את רעיון הכבוד ההדדי, האמון והאינטימיות הרגשית שכיום די נדירה ביחסים מכל סוג.
כדי שהורה יוכל להאזין לרחשי ליבו של ילדו, עליו להבין קודם את רגשותיו שלו. כדי שאדם יוכל להבין מניעים נפשיים של אחר, עליו קודם כל להבינם בתוך עצמו. לכן כדי לממש הורות מתקדמת על האדם להיות כזה.. מתקדם.. מודע.. בעל בגרות נפשית.
הדרך לבגרות
התפתחות המובילה אל בגרות נפשית, היא קודם כל תהליך אינדיבידואלי, הייחודי לכל אדם והמתאפשר הודות ליחס רחמי כמו לנבט שגודל ומתפתח. כשם שהעובר שברחם מוזן לפי צורכו, משתמש במרחב הגדילה בהתאם לצרכיו, כשם שהאדמה נמצאת שם עבור הזרע הנובט ומתפתח מתוכה מבלי להכתיב לנבט את הקצב הנכון, כך הורות אמורה לאפשר מענה מותאם לכל ביטוי או צורך הנובע בספונטאניות מתוך הילד הגודל במרחב, ולא להיפך - להכתיב לילד מבחוץ את הנכון עבורו לפי הגדרה פדגוגית סטטיסטית או אחרת.
בגרות נפשית מאפשרת לאדם להתנהל מכוח עצמו, להיות בקשר טוב מספיק עם המציאות במובנה הרחב. אין הכוונה כי אדם בוגר חי במנותק מאחרים, אלא, כי אדם בוגר לא חייב הימצאות אחרים לידו כדי להמשיך ולהתקיים. ללא אחרים סביבו שידאגו ויאהבו אותו הוא לא חש ריקנות ניכור ניתוק או חוסר משמעות היות והוא מסוגל לייצר תחושות חיוניות אלו עבור עצמו.
עצמאות רגשית
בגרות נפשית כוללת בהכרח עצמאות רגשית: הידיעה שאני אהוב מיוחד ראוי, שמח מעצם קיומי - מתוך תחושת החיים הפנימית שלי. להבדיל מהסיפוק המושג כשאדם מקבל מזון רגשי מהאחר, סיפוק שהוא זמני ותלוי באספקה חוזרת, עצמאות רגשית משמעותה כי האדם למד לספק לעצמו את המזון הרגשי לו הוא זקוק. בדיוק כמו בתהליך הגדילה בו התינוק שהופך לילד לומד להרגיע את עצמו גם ללא נוכחות האם. ילד שמרגיש בעצמו את היותו מוצלח נפלא ומיוחד, לא זקוק לשמוע זאת מאחרים ולכן יכול לשמוח ביחסם המעודד של אחרים אך מתוך חופש. ילד כזה לא יהיה מאוכזב אם הוריו לא שמחו בציון שהשיג, ומאוחר יותר לא יהיה מאוכזב אם ילדו שלו השיג ציון נמוך.
יחסים בין שני אנשים שהשיגו עצמאות רגשית לא מכילים תלות או כוחנות. הם מכילים איכויות כמו חופש והדדיות. יחסים שמושתתים על חופש וכבוד הדדי מאפשרים תנועה, זרימה והמשך התפתחות - כל אחד בקצב שלו ולכיוון הנכון לו.
אני בסדר, אתה בסדר
הורה שלא תלוי באחרים להרגיש חשוב, ראוי, מקובל וכד' יכול להעניק חופש אמיתי לאחר. בלי לפחד (למשל שאמירות של הילד יקלקלו את הרושם הטוב שהוא מנסה לייצר אצל אחרים), יוכל הורה כזה לאפשר לילד לבטא את עצמו בצורה חופשית, הורות המעודדת ביטוי ספונטאני ומקבלת בהבנה ובחמלה 'טעויות', מהווה ה. ר. ה - בית המאפשר גדילה כמו רחם. עם הזמן, ילד שגדל כאהוב כמיוחד כרצוי, ילד שהקשיבו לו, הפנים את התחושה שהוא אהוב ראוי ומקובל, קיבל מספיק תוקף למחשבותיו רגשותיו התנהגותו ומעשיו, ועם השנים הפנמה זו תאפשר לו לספק לעצמו את הפידבק הזה בדיוק. הוא יהפוך לאדם שמרגיש את עצמו ראוי ואהוב. יהפוך לאדם שנושא עימו בכל נשימה - אהבה עצמית ואיפשור. מתוך כך הוא יכול לאפשר קיום דומה גם לאחרים: יכול לאפשר ספונטאניות ביחסים, יכול לכבד רצונות ששונים משלו, יכול לאפשר טעויות בלי ביקורת (בסיום, ניתן לחזור ולהרחיב על מקומה של הספונטאניות ביחסים).
התפתחות האנושות
כשהורה מחזיק בפרדיגמה החדשה המכבדת החופשית והמאפשרת - כלפי ילדיו, הוא מאפשר למלוא הפוטנציאל שלהם לבוא לידי ביטוי. בטחונם בעצמם, יאפשר להם לגלות את עצמם ביותר ויותר מובנים. לכן הדבר עשוי להשליך על התפתחות האנושות בכללותה. ככל שיהיו בנינו יותר יחידים שהשיגו את הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם, כך נשיג הבנות רחבות ומשמעותיות יותר בכל תחום אפשרי.
משום שהורים הם קודם כל בני אדם, וגם ילדים בעצמם של הוריהם, נמקם את ההורות לרגע, בתוך ההקשר הכללי יותר של היחסים. רוב ההורים, וגם הצעירים שבהם, עדיין לא כאלה. השלב הבא במאמר, הוא הבנת שימושים נפשיים שעושים בני אדם באחרים. הבנה שתאפשר התנערות מדפוס מרכזי זה בפרדיגמה הישנה ליחסים.
מתאים לצטט בהקשר זה את חליל ג'ובראן שכתב על ילדים בספרו "הנביא":
"ילדיכם אינם ילדיכם
הם הינם בניהם ובנותיהם של כמיהת החיים עבור עצמם.
הם מגיעים באמצעותכם, אך לא מכם. ואף כי הנם אתכם, אינם שייכים לכם.
אתם יכולים להעניק להם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם, מפני שיש להם מחשבות משלהם.
אתם עשויים לספק משכן לגופם, אך לא לנפשם.
מפני שנפשם שוכנת בבית המחר, שבו אינכם יכולים אפילו לבקר, אפילו לא בחלומותיכם.
אתם עשויים לשאוף להיות כמותם, אך אל תנסו לגרום להם להיות כמוכם.
אתם הנכם הקשתות שמהם נשלחים ילדיכם כחיצים חיים.
הניחו לכיפופכם ביד הקשת להיות מלאה שמחה".
הורים עסוקים רוב הזמן בהבניית התפיסה של ילדיהם ל מהו העולם, מהי המציאות ("איך עושה פרה? ") מה אסור ומותר לעשות, ומה צריך להיות. בלי להיכנס כאן לאיך ניתן לגדל ילדים בלי כל ההבניה הזו, נסתפק כרגע בכך, שהבניה זו מגבילה את כושר התפיסה האנושית עד כדי כך שאנשים מתרגלים לחשוב שדבר הוא נכון רק אם מישהו אמר את זה קודם לפניהם. או מתרגלים לחוות דבר כנכון, כשמישהו אישר אותו עבורם. קבלת אישור לכל תנועה וכיוון חשיבה הופכת להיות כל כך אוטומטית ונדרשת, עד כי חוויה זו של אישור נהיית הכרחית גם בבגרות, כחלק מהתחושה הקיומית של רוב בני האנוש. כלומר, אנשים לא מרגישים קיימים, אם אין מי שיאשר את קיומם. נכון, לא צריך ללכת לקיצוניות כמו בסרט into the wiled.. לחיות על אי בודד ולטרוף חיות להישרדות. נסתפק בהבנת המקום שאנו נותנים כיום לאחרים ולתלות שיש לנו בהם לקבלת אישור לקיומנו.
תודה להורי שהביאוני עד הלום
"בזכות הורי - אני כאן, בעולם! " - מה נובע בתפיסה שלך מתוך זכות זו? לשני הכיוונים: מהי זכותם של הוריך עליך, על חייך, ומהי הזכות העומדת לרשותך מתוקף עובדת קיומך כאן?
נתחיל מזה, שהורים רבים מעניקים זכות גדולה לעצמם מתוקף זה שהביאו אותך לכאן. מתוקף המחשבה שאת/ה שייך להם. את/ה הילד/ה שלהם! לאף אדם אין רשות חוקית לקחת אותך מהם, אך למה בכפיפה אחת, הם חשים כי לך אין רשות (לכאורה) ללכת מהם. ה "ילד שלי" אמור מעכשיו ועד עולם להכיר לי זכות על שהבאתי אותו לעולם?
הורות לפי הפרדיגמה החדשה - רואה לעצמה חובה לדאוג לילדים, לגדלם, לתמוך בגדילתם.. תוך הכרה בחופש המוחלט שברשותם לחיות את חייהם. ומרגע שבחר הילד מתוך עצמאות את בחירותיו, מסתיימת חובה זו. לפי הפרדיגמה החדשה, אין בהורות זכויות להורים. אלא היכולת ליהנות מהפתעות שבדרך. אין להורים אלא הבחירה אם להכניס התנסות מחייבת מסוג זה לחייהם אם לאו. כמה הורים כאלה יש סביבכם כיום, שמקבלים הנחת מוצא זו באשר לזכותם על ילדיהם? יותר מכך, כמה מהאנשים סביבכם מכירים בזכותם של בני זוגם לאושרם, וכמה מתוך פחד, יעשו הכל כדי לחסום את היקירים להם מלמצוא את אושרם כשהוא מחכה להם (כך נדמה) במקום אחר?
שחרור תחושת בעלות
היכולת לפעול מתוך מודעות למקומות בהם תחושת בעלות מפעילה אותי - היא מיומנות חשובה ומרכזית.
נובע ממנה הרבה משמעויות עדינות שמספקות בין השורות כבוד כלפי הילד (במקום הדרישה לכבוד שנוכחת בפרדיגמה הישנה). הקשבה רגשית לצרכיו הרגשיים של הילד ("אמא משעמם לי" במשמעות, אני צריכה אותך איתי כרגע וכד'), והתחשבות בהעדפות הילד במקומות רלוונטים במקום תפיסת ההורה כמחליט בלעדי, אותוריטה. הורה המחזיק בתפיסה מתקדמת של הורות עורך הסכמים מול ילדיו ומכבדם בעצמו, לא משתמש בכוח או בסמכותנות. הורה כזה זורע בנפש ילדיו את רעיון הכבוד ההדדי, האמון והאינטימיות הרגשית שכיום די נדירה ביחסים מכל סוג.
כדי שהורה יוכל להאזין לרחשי ליבו של ילדו, עליו להבין קודם את רגשותיו שלו. כדי שאדם יוכל להבין מניעים נפשיים של אחר, עליו קודם כל להבינם בתוך עצמו. לכן כדי לממש הורות מתקדמת על האדם להיות כזה.. מתקדם.. מודע.. בעל בגרות נפשית.
הדרך לבגרות
התפתחות המובילה אל בגרות נפשית, היא קודם כל תהליך אינדיבידואלי, הייחודי לכל אדם והמתאפשר הודות ליחס רחמי כמו לנבט שגודל ומתפתח. כשם שהעובר שברחם מוזן לפי צורכו, משתמש במרחב הגדילה בהתאם לצרכיו, כשם שהאדמה נמצאת שם עבור הזרע הנובט ומתפתח מתוכה מבלי להכתיב לנבט את הקצב הנכון, כך הורות אמורה לאפשר מענה מותאם לכל ביטוי או צורך הנובע בספונטאניות מתוך הילד הגודל במרחב, ולא להיפך - להכתיב לילד מבחוץ את הנכון עבורו לפי הגדרה פדגוגית סטטיסטית או אחרת.
בגרות נפשית מאפשרת לאדם להתנהל מכוח עצמו, להיות בקשר טוב מספיק עם המציאות במובנה הרחב. אין הכוונה כי אדם בוגר חי במנותק מאחרים, אלא, כי אדם בוגר לא חייב הימצאות אחרים לידו כדי להמשיך ולהתקיים. ללא אחרים סביבו שידאגו ויאהבו אותו הוא לא חש ריקנות ניכור ניתוק או חוסר משמעות היות והוא מסוגל לייצר תחושות חיוניות אלו עבור עצמו.
עצמאות רגשית
בגרות נפשית כוללת בהכרח עצמאות רגשית: הידיעה שאני אהוב מיוחד ראוי, שמח מעצם קיומי - מתוך תחושת החיים הפנימית שלי. להבדיל מהסיפוק המושג כשאדם מקבל מזון רגשי מהאחר, סיפוק שהוא זמני ותלוי באספקה חוזרת, עצמאות רגשית משמעותה כי האדם למד לספק לעצמו את המזון הרגשי לו הוא זקוק. בדיוק כמו בתהליך הגדילה בו התינוק שהופך לילד לומד להרגיע את עצמו גם ללא נוכחות האם. ילד שמרגיש בעצמו את היותו מוצלח נפלא ומיוחד, לא זקוק לשמוע זאת מאחרים ולכן יכול לשמוח ביחסם המעודד של אחרים אך מתוך חופש. ילד כזה לא יהיה מאוכזב אם הוריו לא שמחו בציון שהשיג, ומאוחר יותר לא יהיה מאוכזב אם ילדו שלו השיג ציון נמוך.
יחסים בין שני אנשים שהשיגו עצמאות רגשית לא מכילים תלות או כוחנות. הם מכילים איכויות כמו חופש והדדיות. יחסים שמושתתים על חופש וכבוד הדדי מאפשרים תנועה, זרימה והמשך התפתחות - כל אחד בקצב שלו ולכיוון הנכון לו.
אני בסדר, אתה בסדר
הורה שלא תלוי באחרים להרגיש חשוב, ראוי, מקובל וכד' יכול להעניק חופש אמיתי לאחר. בלי לפחד (למשל שאמירות של הילד יקלקלו את הרושם הטוב שהוא מנסה לייצר אצל אחרים), יוכל הורה כזה לאפשר לילד לבטא את עצמו בצורה חופשית, הורות המעודדת ביטוי ספונטאני ומקבלת בהבנה ובחמלה 'טעויות', מהווה ה. ר. ה - בית המאפשר גדילה כמו רחם. עם הזמן, ילד שגדל כאהוב כמיוחד כרצוי, ילד שהקשיבו לו, הפנים את התחושה שהוא אהוב ראוי ומקובל, קיבל מספיק תוקף למחשבותיו רגשותיו התנהגותו ומעשיו, ועם השנים הפנמה זו תאפשר לו לספק לעצמו את הפידבק הזה בדיוק. הוא יהפוך לאדם שמרגיש את עצמו ראוי ואהוב. יהפוך לאדם שנושא עימו בכל נשימה - אהבה עצמית ואיפשור. מתוך כך הוא יכול לאפשר קיום דומה גם לאחרים: יכול לאפשר ספונטאניות ביחסים, יכול לכבד רצונות ששונים משלו, יכול לאפשר טעויות בלי ביקורת (בסיום, ניתן לחזור ולהרחיב על מקומה של הספונטאניות ביחסים).
התפתחות האנושות
כשהורה מחזיק בפרדיגמה החדשה המכבדת החופשית והמאפשרת - כלפי ילדיו, הוא מאפשר למלוא הפוטנציאל שלהם לבוא לידי ביטוי. בטחונם בעצמם, יאפשר להם לגלות את עצמם ביותר ויותר מובנים. לכן הדבר עשוי להשליך על התפתחות האנושות בכללותה. ככל שיהיו בנינו יותר יחידים שהשיגו את הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם, כך נשיג הבנות רחבות ומשמעותיות יותר בכל תחום אפשרי.
משום שהורים הם קודם כל בני אדם, וגם ילדים בעצמם של הוריהם, נמקם את ההורות לרגע, בתוך ההקשר הכללי יותר של היחסים. רוב ההורים, וגם הצעירים שבהם, עדיין לא כאלה. השלב הבא במאמר, הוא הבנת שימושים נפשיים שעושים בני אדם באחרים. הבנה שתאפשר התנערות מדפוס מרכזי זה בפרדיגמה הישנה ליחסים.
050-3331-331