"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
פרשת השבוע, פרשת "תְּרוּמָה", נפתחת באמירה זו.
שכן יקר יש לי, הוא גמלאי. כל יום, בבוקר ובשעות הצהריים הוא מגיע למעבר חצייה ליד רחוב בו ממוקמים מספר מוסדות חינוך. הוא דואג שהתלמידים יעברו את הכביש בבטחה.
עליו לא נכתבה פרשת שבוע, הוא פועל כך יומיום, במשך כל ימי שנת הלימודים.
אבל, בפרשת השבוע עסקינן.
אמנם התחום הנדון, בפרשת "תְּרוּמָה", אינו יחסי אדם לרעהו אלא הפולחן שבני ישראל מצווים לעשותו לכבוד ה'.
הכתוב מתאר את תחילת התהליך של מיסוד האמונה הישראלית. הצעד הראשון הוא בהתארגנות לקביעת המבנים והכלים בהם ייערך הפולחן.
למימוש המבנים וכלי הפולחן פונה האלוהים אל העם, באמצעות משה, כדי להניע תהליך של תרומה.
הכתוב עושה שימוש בפועל "דַּבֵּר", זה לא צו, זו אינה פקודה אלא הנחיה לתרום במובן הפשוט ביותר: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", כלומר "לא בכפיה תִקחו את הפרשתי".
ויש תרומה שמתממשת גם ללא כתוב מורה בפרשת שבוע.
בילדותי חיכיתי בכל יום רביעי לדואר.
היום בו הגיעה אלי החוברת החדשה של "משמר לילדים".
אחד הסיפורים זכור לי היטב, מאת הסופר הרוסי, טורגנייב:
פעם עצרני עני זקן ברחוב, עני כחוש וחולה, כולו עור ועצמות, עיניו היו דומעות, שפתיו חיוורות, והוא נראה מסכן ועלוב כל כך.
הוא הושיט את ידו אלי, נאנח, מבקש עזרה.
החילותי לפשפש בכיסי בגדי, לחפש מטבע, אך לא מצאתי דבר.
העני הוסיף לחכות, ידו המתנועעת רועדת, הוא נראה נבוך ומבוהל.
לחצתי את ידו בידי ואמרתי: "סלח נא, אחי, אין איתי דבר, לצערי".
התבונן בי העני, עיניו אורו פתאום.
הוא לחץ את ידי ואמר: "תודה, גם בעד זאת, גם זו נדבה, אחי!".
איני יודע אם טורגנייב הכיר את פרשיות השבוע, אבל בסיפור זה הוא תורם מידית ללא כל הכנה.
עיון נוסף בפרשת השבוע מגלה שהאמירה כוללת את "וְיִקְחוּ" ולא את הפועל "תנו", האין זה תמוה?
הבנה אחת רואה בנוסח זה ביטוי שהתורם אינו בבחינת נותן אלא מקבל. פירוש אחר טוען שהדברים כוונו אל אוספי התרומות מקרב העם. הבנה זו מתאימה גם לסיום האמירה: "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
אבל, חתימת האמירה במלים: "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", מעוררת תמיהה נוספת. משה מודיע לבני ישראל שעליהם לתרום את תרומתו של המצווה?
אפשרות אחת להבין זאת היא, "אחר שהזכיר נדיבות הלב יחס התרומה אליו שאמר "תרומתי" כי אז יהיה רצונו דבק בהם... ועוד להורות כי כיון שהתנדב המתנדב תרומת ה' הוא... ואם נתנה כבר יצאה מרשותו ואין לו בה כלום".
גוון אחר מוצע בהבנה הבאה, "תקחו את התרומה המוקדשת לי".
בהמשך נציע כוון נוסף.
בינתיים נחזור שוב למציאות שמחוץ לכתוב בפרשה.
בימינו, כאן במזרח התיכון.
"חיים יקרים", סרטו התיעודי של העיתונאי שלומי אלדר, מלווה את סיפור המאבק על חייו של תינוק פלסטיני בן ארבעה חודשים.
אחרי שראידה אבו מוסטפה מתבשרת כי נגזר עליה לקבור גם את תינוקה השלישי ליד שתי בנותיה שמתו ממחלה תורשתית, מתגייס ד"ר רז סומך, רופא צעיר בבית החולים לילדים ספרא בתל השומר, להפוך עולמות ולהציל את חייו. הוא פונה לשלומי אלדר, כתב לענייני ערבים בערוץ 10 ומציע לו לשדר כתבה על תינוק "בועה", בלי מערכת חיסון בגופו ועל הדילמה הקשה שעמה הוא נאלץ להתמודד: יש לו סיכוי להציל את התינוק ע"י השתלת מוח עצם בגופו אך הוא אינו יכול לגייס את הסכום הנדרש לטיפול היקר בתינוק מעזה בימים של ירי קסאם ולחימה סוערת ברצועה. שלומי אלדר. לא האמין שהכתבה תניע מישהו לתרום שקל לתינוק פלסטיני כשקסאמים נופלים על שדרות.
אבל המציאות חזקה מכל דמיון.
בעקבות שידור הכתבה במהדורת החדשות מודיע יהודי מישראל, אב שכול, על תרומה בסך 55,000 דולר, בתנאי שזהותו לא תפורסם.
חיי מוחמד אבו - מוסטפה, בן ארבעת החודשים ניצלו.
לכאורה, האלמוני, הוא התורם בסיפור "חיים יקרים".
מקומו מובטח, אבל לולא היוזמה המניעה של הרופא הצעיר, ד"ר רז סומך, לולא התגייסות הכתב, שלומי אלדר, למרות ספקנותו לשדר כתבה קצרה, כל הסיפור לא היה קורם עור וגידים ויוצא לאור העולם.
שלושה סיפורים הוצגו. שלושה ביטויים של מימוש הכתוב "תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ".
האמנם רק בתרומה עסקינן?
ובעצם, מה זו תרומה?
רגע, עוד סיפור.
אמש, 01/02/2011, האזנתי לתכנית של שמעון פרנס, "פותחים ערב", בגלי צה"ל.
בין השאר, הוא סיפר על הזמרת הגדולה, מרסדס סוסה.
בביקורה, אם איני טועה, הראשון בארץ.
בתום ההופעה היא נסעה עם מוסיקאי מגלי צה"ל. היא ביקשה ממנו לנסוע לכתובת פרטית בתל אביב. שם גרה אישה שכתבה לה שהיא מאזינה מסורה של שיריה של סוסה, אבל בשל מחלתה היא לא יכולה להגיע להופעה.
האם זו תהיה חוצפה מצד האישה לבקש מסוסה שתבקר אותה?
לא, לא חוצפה.
מרסלה סוסה, הגיעה לבית האישה.
נכחו שם עוד אנשים.
ובלי גינוני כבוד מיוחדים, התיישבה ושרה את כל השירים, ששרה קודם בהופעה.
אז, מה זו תרומה?
בשלב ראשון נקיים הבטחה, לגבי "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" כתבנו לעיל: בהמשך נציע כוון נוסף.
ובכן, לדעתנו חבוי כאן מסר חשוב.
אמנם התרומה, ובעיקר כאשר מדובר בזָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, היא לכאורה תרומה מן הכיס של התורם. מדוע לכאורה?
אמרו חכמינו, "מרבה נכסים מרבה דאגה... מרבה תורה מרבה חיים... מרבה עצה מרבה תבונה, מרבה צדקה מרבה שלום".
מה הקשר?
נחזור אל "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
האם האלוהים מבקש תרומה שהיא שלו?
איזו מין בקשה זו, האם זו תרומה או השבת נכס?
לא כך.
לגבי רכוש או הישג רוחני או יכולת כלשהי יכול אדם להניח שכל מה שיש לו, כל מה שיש בו הוא שלו, וממקורותיו בלבד.
אבל, בואו ננסה אופן חשיבה שונה.
אפשרות אחרת היא לראות בכך מעין פיקדון שבעל הנכס זכה בו, פיקדון שהאדם הגיע אליו בדרך זו או אחרת.
אופן חשיבה זה מאפשר לנו הבנה של "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
התורה משקפת השקפת עולם דתית - אמונית, לפי תפיסה זו, כל מה שקיים הוא מאלוהים, מופקד בידי בני האדם.
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
אין להתפלא, לפי תפיסת המקרא, התרומה היא במובן זה מעין החזרה של פיקדון שניתן לאדם.
נראה לך משונה?
נשמע לך מוזר?
אין הכרח לקבל את תפיסת העולם הדתית - האמונית של התורה.
אפשר לאמץ את הגישה של "רכוש - הישג כפיקדון", לאו דווקא במובן דתי.
כל אחד יאמץ לו את מקור הפיקדון כרצונו, לפי תפיסת עולמו.
אבל, לעניות דעתי, חשיבות רבה טמונה בגישה של "רכוש - הישג כפיקדון".
א. אם זה פיקדון, עליך לשמרו, לפתחו, להעשירו.
ב. אם זה פיקדון, אזי בשמחה, חלק ממנו ייתרם לנזקק או לנצרך. לך אין הפסד ולאחר זכייה גדולה.
זה המשותף בין כל "גיבורי" הסיפורים שצורפו כאן.
שכני היקר, מקדיש מזמנו, שקיבל כ"פיקדון", לשמירה על ילדי ישראל במעבר חציה.
טורגנייב העניק בשמחה חום אנושי ממה ש"הופקד" בו, לקבצן שעיניו זרחו.
ד"ר רז סומך, ברוח השליחות ש"הופקדה" בו כרופא, לא שקט ולא נרגע עד שהצליח לרתום את שלומי אלדר למשימה של הצלת חיי תינוק מוסלמי מעזה.
התורם האלמוני, לא היסס לרגע לשמע הצורך ותרם, מ"פיקדונות" ההצלחה הכלכלית שלו 55,000 דולר, להצלת הצלת חיי תינוק מוסלמי מעזה, בעת שנפלו קסאמים על שדרות.
מרסדס סוסה הגדולה, לא חשבה פעמיים, אלא באה לשמח מעריצה "מהפיקדון" האמנותי שלה.
תשאלו, האמנם כל אותם תורמים חשבו על "הפקדה" שמפירותיה הם מעניקים לנזקק?
איני יודע.
אבל, אני מאמין שכל אדם שבטוח שכל מה שיש בו, וכל מה שיש לו הם שלו בלבד, ומקורם רק ממנו - לא יושיט יד, לא "יבזבז" את זמנו להענקת תשומת לב לאחר, לא יעביר ממון רב להצלת תינוק בלתי ידוע.
הוא בבחינת "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".
כי שום טובה לא תצמח מ"פיקדון" חסום כלכלית, רוחנית ונפשית.
שאלנו מספר פעמים: מה זו תרומה?
לפי התפיסה שנוסחה כאן, תרומה אמיתית נובעת מלב הנותן כהענקת פירות פיקדון שמצוי בו.
זו עשויה להיות תרומה כלכלית, רוחנית או נפשית.
אכן, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
נתינה כזו מלווה בשמחה ובאהבה רבה, לכל נפש ובעיקר ל"אין בנמצא דבר מעייף יותר מאשר נפש עצובה".
"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".
פרשת השבוע, פרשת "תְּרוּמָה", נפתחת באמירה זו.
שכן יקר יש לי, הוא גמלאי. כל יום, בבוקר ובשעות הצהריים הוא מגיע למעבר חצייה ליד רחוב בו ממוקמים מספר מוסדות חינוך. הוא דואג שהתלמידים יעברו את הכביש בבטחה.
עליו לא נכתבה פרשת שבוע, הוא פועל כך יומיום, במשך כל ימי שנת הלימודים.
אבל, בפרשת השבוע עסקינן.
אמנם התחום הנדון, בפרשת "תְּרוּמָה", אינו יחסי אדם לרעהו אלא הפולחן שבני ישראל מצווים לעשותו לכבוד ה'.
הכתוב מתאר את תחילת התהליך של מיסוד האמונה הישראלית. הצעד הראשון הוא בהתארגנות לקביעת המבנים והכלים בהם ייערך הפולחן.
למימוש המבנים וכלי הפולחן פונה האלוהים אל העם, באמצעות משה, כדי להניע תהליך של תרומה.
הכתוב עושה שימוש בפועל "דַּבֵּר", זה לא צו, זו אינה פקודה אלא הנחיה לתרום במובן הפשוט ביותר: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", כלומר "לא בכפיה תִקחו את הפרשתי".
ויש תרומה שמתממשת גם ללא כתוב מורה בפרשת שבוע.
בילדותי חיכיתי בכל יום רביעי לדואר.
היום בו הגיעה אלי החוברת החדשה של "משמר לילדים".
אחד הסיפורים זכור לי היטב, מאת הסופר הרוסי, טורגנייב:
פעם עצרני עני זקן ברחוב, עני כחוש וחולה, כולו עור ועצמות, עיניו היו דומעות, שפתיו חיוורות, והוא נראה מסכן ועלוב כל כך.
הוא הושיט את ידו אלי, נאנח, מבקש עזרה.
החילותי לפשפש בכיסי בגדי, לחפש מטבע, אך לא מצאתי דבר.
העני הוסיף לחכות, ידו המתנועעת רועדת, הוא נראה נבוך ומבוהל.
לחצתי את ידו בידי ואמרתי: "סלח נא, אחי, אין איתי דבר, לצערי".
התבונן בי העני, עיניו אורו פתאום.
הוא לחץ את ידי ואמר: "תודה, גם בעד זאת, גם זו נדבה, אחי!".
איני יודע אם טורגנייב הכיר את פרשיות השבוע, אבל בסיפור זה הוא תורם מידית ללא כל הכנה.
עיון נוסף בפרשת השבוע מגלה שהאמירה כוללת את "וְיִקְחוּ" ולא את הפועל "תנו", האין זה תמוה?
הבנה אחת רואה בנוסח זה ביטוי שהתורם אינו בבחינת נותן אלא מקבל. פירוש אחר טוען שהדברים כוונו אל אוספי התרומות מקרב העם. הבנה זו מתאימה גם לסיום האמירה: "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
אבל, חתימת האמירה במלים: "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", מעוררת תמיהה נוספת. משה מודיע לבני ישראל שעליהם לתרום את תרומתו של המצווה?
אפשרות אחת להבין זאת היא, "אחר שהזכיר נדיבות הלב יחס התרומה אליו שאמר "תרומתי" כי אז יהיה רצונו דבק בהם... ועוד להורות כי כיון שהתנדב המתנדב תרומת ה' הוא... ואם נתנה כבר יצאה מרשותו ואין לו בה כלום".
גוון אחר מוצע בהבנה הבאה, "תקחו את התרומה המוקדשת לי".
בהמשך נציע כוון נוסף.
בינתיים נחזור שוב למציאות שמחוץ לכתוב בפרשה.
בימינו, כאן במזרח התיכון.
"חיים יקרים", סרטו התיעודי של העיתונאי שלומי אלדר, מלווה את סיפור המאבק על חייו של תינוק פלסטיני בן ארבעה חודשים.
אחרי שראידה אבו מוסטפה מתבשרת כי נגזר עליה לקבור גם את תינוקה השלישי ליד שתי בנותיה שמתו ממחלה תורשתית, מתגייס ד"ר רז סומך, רופא צעיר בבית החולים לילדים ספרא בתל השומר, להפוך עולמות ולהציל את חייו. הוא פונה לשלומי אלדר, כתב לענייני ערבים בערוץ 10 ומציע לו לשדר כתבה על תינוק "בועה", בלי מערכת חיסון בגופו ועל הדילמה הקשה שעמה הוא נאלץ להתמודד: יש לו סיכוי להציל את התינוק ע"י השתלת מוח עצם בגופו אך הוא אינו יכול לגייס את הסכום הנדרש לטיפול היקר בתינוק מעזה בימים של ירי קסאם ולחימה סוערת ברצועה. שלומי אלדר. לא האמין שהכתבה תניע מישהו לתרום שקל לתינוק פלסטיני כשקסאמים נופלים על שדרות.
אבל המציאות חזקה מכל דמיון.
בעקבות שידור הכתבה במהדורת החדשות מודיע יהודי מישראל, אב שכול, על תרומה בסך 55,000 דולר, בתנאי שזהותו לא תפורסם.
חיי מוחמד אבו - מוסטפה, בן ארבעת החודשים ניצלו.
לכאורה, האלמוני, הוא התורם בסיפור "חיים יקרים".
מקומו מובטח, אבל לולא היוזמה המניעה של הרופא הצעיר, ד"ר רז סומך, לולא התגייסות הכתב, שלומי אלדר, למרות ספקנותו לשדר כתבה קצרה, כל הסיפור לא היה קורם עור וגידים ויוצא לאור העולם.
שלושה סיפורים הוצגו. שלושה ביטויים של מימוש הכתוב "תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ".
האמנם רק בתרומה עסקינן?
ובעצם, מה זו תרומה?
רגע, עוד סיפור.
אמש, 01/02/2011, האזנתי לתכנית של שמעון פרנס, "פותחים ערב", בגלי צה"ל.
בין השאר, הוא סיפר על הזמרת הגדולה, מרסדס סוסה.
בביקורה, אם איני טועה, הראשון בארץ.
בתום ההופעה היא נסעה עם מוסיקאי מגלי צה"ל. היא ביקשה ממנו לנסוע לכתובת פרטית בתל אביב. שם גרה אישה שכתבה לה שהיא מאזינה מסורה של שיריה של סוסה, אבל בשל מחלתה היא לא יכולה להגיע להופעה.
האם זו תהיה חוצפה מצד האישה לבקש מסוסה שתבקר אותה?
לא, לא חוצפה.
מרסלה סוסה, הגיעה לבית האישה.
נכחו שם עוד אנשים.
ובלי גינוני כבוד מיוחדים, התיישבה ושרה את כל השירים, ששרה קודם בהופעה.
אז, מה זו תרומה?
בשלב ראשון נקיים הבטחה, לגבי "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" כתבנו לעיל: בהמשך נציע כוון נוסף.
ובכן, לדעתנו חבוי כאן מסר חשוב.
אמנם התרומה, ובעיקר כאשר מדובר בזָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, היא לכאורה תרומה מן הכיס של התורם. מדוע לכאורה?
אמרו חכמינו, "מרבה נכסים מרבה דאגה... מרבה תורה מרבה חיים... מרבה עצה מרבה תבונה, מרבה צדקה מרבה שלום".
מה הקשר?
נחזור אל "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
האם האלוהים מבקש תרומה שהיא שלו?
איזו מין בקשה זו, האם זו תרומה או השבת נכס?
לא כך.
לגבי רכוש או הישג רוחני או יכולת כלשהי יכול אדם להניח שכל מה שיש לו, כל מה שיש בו הוא שלו, וממקורותיו בלבד.
אבל, בואו ננסה אופן חשיבה שונה.
אפשרות אחרת היא לראות בכך מעין פיקדון שבעל הנכס זכה בו, פיקדון שהאדם הגיע אליו בדרך זו או אחרת.
אופן חשיבה זה מאפשר לנו הבנה של "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
התורה משקפת השקפת עולם דתית - אמונית, לפי תפיסה זו, כל מה שקיים הוא מאלוהים, מופקד בידי בני האדם.
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
אין להתפלא, לפי תפיסת המקרא, התרומה היא במובן זה מעין החזרה של פיקדון שניתן לאדם.
נראה לך משונה?
נשמע לך מוזר?
אין הכרח לקבל את תפיסת העולם הדתית - האמונית של התורה.
אפשר לאמץ את הגישה של "רכוש - הישג כפיקדון", לאו דווקא במובן דתי.
כל אחד יאמץ לו את מקור הפיקדון כרצונו, לפי תפיסת עולמו.
אבל, לעניות דעתי, חשיבות רבה טמונה בגישה של "רכוש - הישג כפיקדון".
א. אם זה פיקדון, עליך לשמרו, לפתחו, להעשירו.
ב. אם זה פיקדון, אזי בשמחה, חלק ממנו ייתרם לנזקק או לנצרך. לך אין הפסד ולאחר זכייה גדולה.
זה המשותף בין כל "גיבורי" הסיפורים שצורפו כאן.
שכני היקר, מקדיש מזמנו, שקיבל כ"פיקדון", לשמירה על ילדי ישראל במעבר חציה.
טורגנייב העניק בשמחה חום אנושי ממה ש"הופקד" בו, לקבצן שעיניו זרחו.
ד"ר רז סומך, ברוח השליחות ש"הופקדה" בו כרופא, לא שקט ולא נרגע עד שהצליח לרתום את שלומי אלדר למשימה של הצלת חיי תינוק מוסלמי מעזה.
התורם האלמוני, לא היסס לרגע לשמע הצורך ותרם, מ"פיקדונות" ההצלחה הכלכלית שלו 55,000 דולר, להצלת הצלת חיי תינוק מוסלמי מעזה, בעת שנפלו קסאמים על שדרות.
מרסדס סוסה הגדולה, לא חשבה פעמיים, אלא באה לשמח מעריצה "מהפיקדון" האמנותי שלה.
תשאלו, האמנם כל אותם תורמים חשבו על "הפקדה" שמפירותיה הם מעניקים לנזקק?
איני יודע.
אבל, אני מאמין שכל אדם שבטוח שכל מה שיש בו, וכל מה שיש לו הם שלו בלבד, ומקורם רק ממנו - לא יושיט יד, לא "יבזבז" את זמנו להענקת תשומת לב לאחר, לא יעביר ממון רב להצלת תינוק בלתי ידוע.
הוא בבחינת "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".
כי שום טובה לא תצמח מ"פיקדון" חסום כלכלית, רוחנית ונפשית.
שאלנו מספר פעמים: מה זו תרומה?
לפי התפיסה שנוסחה כאן, תרומה אמיתית נובעת מלב הנותן כהענקת פירות פיקדון שמצוי בו.
זו עשויה להיות תרומה כלכלית, רוחנית או נפשית.
אכן, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
נתינה כזו מלווה בשמחה ובאהבה רבה, לכל נפש ובעיקר ל"אין בנמצא דבר מעייף יותר מאשר נפש עצובה".
"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".
050-3331-331