פיצול (באנגלית: Split) בפסיכולוגיה הוא מנגנון הגנה שנועד לסייע לאדם להתמודד עם קונפליקט רגשי, באמצעות חלוקת האובייקטים בחייו ל"טובים" ו"רעים". הפיצול מתבטא בתפיסת עולם של שחור - לבן, של "טוב מוחלט" ו"רע מוחלט", בניגוד ליכולת לראות את העולם על גוני הביניים שלו והאפשרות לראות את העצמי או את האחרים כיישויות מורכבות המשלבות תכונות מגוונות ויוצרות אינטגרציה שלהם.
ככל מנגנוני ההגנה, הפיצול לרוב אינו מודע והוא נועד להגן על האדם מפני חרדה. מנגנון הפיצול מפחית את החרדה הנובעת ממצבים מורכבים על ידי פיצול התפיסה באופן שיוצר חוויה דיכוטומית ומובחנת בין "טוב" ל"רע". עם זאת, תפיסה דיכוטומית זו מונעת מהאישיות לחוות את עצמה ואת הזולת כמכלול שלם, על הטוב והרע. העצמי, הסובבים אותו והמאורעות בעולם נחווים על ידי האישיות כטובים או רעים, יפים או מכוערים, חכמים או טיפשים, שקרנים או כנים, בזמנים שונים. על רצף הזמן, הפיצול מונע חוויה רציפה ומתמשכת והוא מאופיין בקיטועים וקפיצות עד כדי הכחשת חוויות קודמות. החוויה המפוצלת היא חוויה לא רפלקטיבית, זאת אומרת שהרגשות והמחשבות נחוות כאירועים שקורים לאדם ולא כחוויה שמתרחשת בתוכו.
יש להבחין בין מושג זה לבין הפרעת זהות דיסוציאטיבית, שהייתה מוכרת בעבר בשם "פיצול אישיות" או בשם "אישיות מרובת פנים"; זוהי הפרעה נפשית, שבה יותר מאישיות אחת מתקיימת באדם. מנגנון ההגנה של הפיצול מתבטא לעתים קרובות באישיותו והתנהגותו של הלוקה בהפרעה זו. עם זאת, מנגנון זה עשוי להתבטא גם בקרב הלוקים בהפרעות אחרות, במיוחד הפרעות בהם לוקים אנשים המאופיינים במבנה אישיות פסיכוטי או גבולי.
תוכן עניינים:
1 מקור הפיצול על פי תאורטיקנים שונים
מקור הפיצול על פי תאורטיקנים שונים:
על פי התאוריה של מלאני קליין, בראשית חייו, התינוק עדיין לא יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, והוא מתייחס רק לחלקים ממנה. קליין מתייחסת אל השד כאובייקט חלקי המייצג את האם. כל עוד האובייקט מספק לילד חלב והרגעה הוא נחשב ל"טוב", אך כשהשד מתרוקן הוא נחשב ל"רע", ומתסכל את הילד. התינוק לא תופס שמדובר באותו שד ברגעים שונים, ובכך הוא מפצל בין שני צדדים של האם. על פי קליין, השד הרע לא רק מתסכל את התינוק, אלא אף נתפס אצלו כמסוכן. התינוק נתון למאבק מראשית ימיו בין יצר המוות ליצר החיים, הוא נאלץ להתמודד עם החרדה שנובעת ממאבק זה, ומשליך החוצה כל מה שנתפס אצלו ככוונה הרסנית. העולם החיצוני ו"השד הרע" של האם הופכים רודפים ומאיימים. חוויית הרדיפה הזו ופעולת הפיצול כונו על ידי קליין "העמדה הפרנואידית - סכיזואידית". המושג "פרנואידית" מתייחס לחרדה הרודפנית המרכזית של התינוק, חרדה מפני רשעות פולשנית הבאה מבחוץ. המושג "סכיזואידית" מתייחס להגנה המרכזית: הפיצול, ההפרדה של השד הטוב האוהב והאהוב מן השד הרע השונא והשנוא.
רונלד פיירברן תיאר את הפיצול כתופעה שנגרמת כתוצאה מהמאפיינים הבלתי - נענים הקיימים בכל הורות. הילד מסגל לעצמו מאפיינים אלו (כגון דיכאון, בדידות, מזוכיזם או אכזריות). דרך ספיגת תכונות אישיות אלו, הוא מרגיש מחובר להורה אשר אינו נגיש לו בצורות אחרות. הפנמה זו של ההורים יוצרת פיצול ב"אני" (ה"אגו"): חלק מהעצמי נותר מכוון כלפי ההורים האמיתיים בעולם החיצוני, המתנהל מול תגובות ממשיות מהם; ואילו חלק אחר מהעצמי מכוון מחדש כלפי הורים המדומיינים כאובייקטים פנימיים אליהם הוא קשור. פיירברן סבר כי ברגע שההתנסויות עם ההורים פוצלו והופנמו, פיצול נוסף מתרחש בין המאפיינים המבטיחים והמפתים של ההורים - "האובייקט המרגש", לבין המאפיינים המתסכלים והמאכזבים - "האובייקט הדוחה". האני עובר פיצול נוסף בהתאמה לפיצול באובייקטים הפנימיים - חלק מן האני קשור ל"אובייקט המרגש", אותו חלק החווה רגשות ערגה ותקווה תמידיים, אותו כינה "האני הליבידינלי". חלק מן האני המזוהה עם "האובייקט הדוחה", אותו חלק החווה רגשות כעס ושנאה, המתעב פגיעות והזדקקות, אותו כינה "האני האנטי - ליבידינלי".
דונלד ויניקוט תיאר את הפיצול כתגובה פתולוגית לסביבה שדוחה את התוקפנות. הכלת התוקפנות מאפשרת לדבריו לשמור את הכוח האנרגטי החיובי שבתוקפנות, ואילו הדרתה או סיכולה גורם להפרדה של הרע והטוב, האנרגיה החיובית וההרסנות.
גם אוטו קרנברג התייחס למנגנון הפיצול, וראה בו שלב התפתחותי שהתינוק צריך לעבור. לטענתו, בחודשים הראשונים לחייו חווה התינוק את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאם או מהדמות המטפלת, ומשימתו הראשונה היא להפריד בין דמות האם לדמותו הוא (תהליך האינדיבידואציה). בשלב השני, התינוק מתחיל לחוות "טוב" ו"רע" כדברים נפרדים, אך מכיוון שעדיין לא התבססה אצלו ההפרדה בינו לבין אמו, הוא מתקשה לעשות אינטגרציה בין דימויי האם המספקים לבין דימויי האם הרעים והמתסכלים, וכך לראות אותה כאובייקט שלם שהוא גם טוב וגם רע. במקביל לדימויי האובייקט, מתרחש אצל התינוק גם ניסיון לאינטגרציה של דימויי העצמי כטוב ורע. לפיכך כשהאם מתנהגת באופן שהוא תופס כטוב, הוא תופס גם את עצמו כטוב, ולהפך. בהמשך התינוק מגבשת תפיסה עצמית נפרדת מתפיסת האובייקט (הדמות המטפלת), ומתחיל לבצע אינטגרציה של תכונות טובות ורעות לגבי עצמו ולגבי האובייקט, ולהבין למשל שהוא יכול לשנוא את האדם שמולו, אך זה לא אומר שהאדם הזה הוא כולו "רע", וזה גם לא אומר שהוא עצמו כולו "רע". לפי קרנברג, כישלון בשלב זה של האינטגרציה, עלול להוביל להפרעת אישיות גבולית, מצב בו האדם מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אך לא מסוגל לראות אנשים כטובים ורעים בו זמנית, אלא רואה אנשים כטובים בלבד או כרעים בלבד, או שהוא "קופץ" בין אידאליזציה לזלזול באותו אדם, מה שמוביל לאישיות בלתי יציבה. במהלך טיפול פסיכולוגי באדם שהתקשה בהשלמת שלב זה, משתמש קרנברג ביחסי המטפל - מטופל, בייצוגי העצמי והאחר ובהשלכות המטופל, כדי לגבש יחדיו את הרעיון של עצמי ואחר שהם מורכבים ומגוונים.
ככל מנגנוני ההגנה, הפיצול לרוב אינו מודע והוא נועד להגן על האדם מפני חרדה. מנגנון הפיצול מפחית את החרדה הנובעת ממצבים מורכבים על ידי פיצול התפיסה באופן שיוצר חוויה דיכוטומית ומובחנת בין "טוב" ל"רע". עם זאת, תפיסה דיכוטומית זו מונעת מהאישיות לחוות את עצמה ואת הזולת כמכלול שלם, על הטוב והרע. העצמי, הסובבים אותו והמאורעות בעולם נחווים על ידי האישיות כטובים או רעים, יפים או מכוערים, חכמים או טיפשים, שקרנים או כנים, בזמנים שונים. על רצף הזמן, הפיצול מונע חוויה רציפה ומתמשכת והוא מאופיין בקיטועים וקפיצות עד כדי הכחשת חוויות קודמות. החוויה המפוצלת היא חוויה לא רפלקטיבית, זאת אומרת שהרגשות והמחשבות נחוות כאירועים שקורים לאדם ולא כחוויה שמתרחשת בתוכו.
יש להבחין בין מושג זה לבין הפרעת זהות דיסוציאטיבית, שהייתה מוכרת בעבר בשם "פיצול אישיות" או בשם "אישיות מרובת פנים"; זוהי הפרעה נפשית, שבה יותר מאישיות אחת מתקיימת באדם. מנגנון ההגנה של הפיצול מתבטא לעתים קרובות באישיותו והתנהגותו של הלוקה בהפרעה זו. עם זאת, מנגנון זה עשוי להתבטא גם בקרב הלוקים בהפרעות אחרות, במיוחד הפרעות בהם לוקים אנשים המאופיינים במבנה אישיות פסיכוטי או גבולי.
תוכן עניינים:
1 מקור הפיצול על פי תאורטיקנים שונים
מקור הפיצול על פי תאורטיקנים שונים:
על פי התאוריה של מלאני קליין, בראשית חייו, התינוק עדיין לא יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, והוא מתייחס רק לחלקים ממנה. קליין מתייחסת אל השד כאובייקט חלקי המייצג את האם. כל עוד האובייקט מספק לילד חלב והרגעה הוא נחשב ל"טוב", אך כשהשד מתרוקן הוא נחשב ל"רע", ומתסכל את הילד. התינוק לא תופס שמדובר באותו שד ברגעים שונים, ובכך הוא מפצל בין שני צדדים של האם. על פי קליין, השד הרע לא רק מתסכל את התינוק, אלא אף נתפס אצלו כמסוכן. התינוק נתון למאבק מראשית ימיו בין יצר המוות ליצר החיים, הוא נאלץ להתמודד עם החרדה שנובעת ממאבק זה, ומשליך החוצה כל מה שנתפס אצלו ככוונה הרסנית. העולם החיצוני ו"השד הרע" של האם הופכים רודפים ומאיימים. חוויית הרדיפה הזו ופעולת הפיצול כונו על ידי קליין "העמדה הפרנואידית - סכיזואידית". המושג "פרנואידית" מתייחס לחרדה הרודפנית המרכזית של התינוק, חרדה מפני רשעות פולשנית הבאה מבחוץ. המושג "סכיזואידית" מתייחס להגנה המרכזית: הפיצול, ההפרדה של השד הטוב האוהב והאהוב מן השד הרע השונא והשנוא.
רונלד פיירברן תיאר את הפיצול כתופעה שנגרמת כתוצאה מהמאפיינים הבלתי - נענים הקיימים בכל הורות. הילד מסגל לעצמו מאפיינים אלו (כגון דיכאון, בדידות, מזוכיזם או אכזריות). דרך ספיגת תכונות אישיות אלו, הוא מרגיש מחובר להורה אשר אינו נגיש לו בצורות אחרות. הפנמה זו של ההורים יוצרת פיצול ב"אני" (ה"אגו"): חלק מהעצמי נותר מכוון כלפי ההורים האמיתיים בעולם החיצוני, המתנהל מול תגובות ממשיות מהם; ואילו חלק אחר מהעצמי מכוון מחדש כלפי הורים המדומיינים כאובייקטים פנימיים אליהם הוא קשור. פיירברן סבר כי ברגע שההתנסויות עם ההורים פוצלו והופנמו, פיצול נוסף מתרחש בין המאפיינים המבטיחים והמפתים של ההורים - "האובייקט המרגש", לבין המאפיינים המתסכלים והמאכזבים - "האובייקט הדוחה". האני עובר פיצול נוסף בהתאמה לפיצול באובייקטים הפנימיים - חלק מן האני קשור ל"אובייקט המרגש", אותו חלק החווה רגשות ערגה ותקווה תמידיים, אותו כינה "האני הליבידינלי". חלק מן האני המזוהה עם "האובייקט הדוחה", אותו חלק החווה רגשות כעס ושנאה, המתעב פגיעות והזדקקות, אותו כינה "האני האנטי - ליבידינלי".
דונלד ויניקוט תיאר את הפיצול כתגובה פתולוגית לסביבה שדוחה את התוקפנות. הכלת התוקפנות מאפשרת לדבריו לשמור את הכוח האנרגטי החיובי שבתוקפנות, ואילו הדרתה או סיכולה גורם להפרדה של הרע והטוב, האנרגיה החיובית וההרסנות.
גם אוטו קרנברג התייחס למנגנון הפיצול, וראה בו שלב התפתחותי שהתינוק צריך לעבור. לטענתו, בחודשים הראשונים לחייו חווה התינוק את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאם או מהדמות המטפלת, ומשימתו הראשונה היא להפריד בין דמות האם לדמותו הוא (תהליך האינדיבידואציה). בשלב השני, התינוק מתחיל לחוות "טוב" ו"רע" כדברים נפרדים, אך מכיוון שעדיין לא התבססה אצלו ההפרדה בינו לבין אמו, הוא מתקשה לעשות אינטגרציה בין דימויי האם המספקים לבין דימויי האם הרעים והמתסכלים, וכך לראות אותה כאובייקט שלם שהוא גם טוב וגם רע. במקביל לדימויי האובייקט, מתרחש אצל התינוק גם ניסיון לאינטגרציה של דימויי העצמי כטוב ורע. לפיכך כשהאם מתנהגת באופן שהוא תופס כטוב, הוא תופס גם את עצמו כטוב, ולהפך. בהמשך התינוק מגבשת תפיסה עצמית נפרדת מתפיסת האובייקט (הדמות המטפלת), ומתחיל לבצע אינטגרציה של תכונות טובות ורעות לגבי עצמו ולגבי האובייקט, ולהבין למשל שהוא יכול לשנוא את האדם שמולו, אך זה לא אומר שהאדם הזה הוא כולו "רע", וזה גם לא אומר שהוא עצמו כולו "רע". לפי קרנברג, כישלון בשלב זה של האינטגרציה, עלול להוביל להפרעת אישיות גבולית, מצב בו האדם מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אך לא מסוגל לראות אנשים כטובים ורעים בו זמנית, אלא רואה אנשים כטובים בלבד או כרעים בלבד, או שהוא "קופץ" בין אידאליזציה לזלזול באותו אדם, מה שמוביל לאישיות בלתי יציבה. במהלך טיפול פסיכולוגי באדם שהתקשה בהשלמת שלב זה, משתמש קרנברג ביחסי המטפל - מטופל, בייצוגי העצמי והאחר ובהשלכות המטופל, כדי לגבש יחדיו את הרעיון של עצמי ואחר שהם מורכבים ומגוונים.
050-3331-331