לכל אדם יש את הדברים שהוא בעצמו מעניק להם משמעות ורואה בהם את התכלית, יש מי שהתכלית עבורו היא להקים משפחה ולגדל ילדים, יש מי שרואה את התכלית בהצלחה כלכלית והשגת מטרות עסקיות ויש מי שרואה את התכלית ביצירה, כתיבה, אומנות וכו.
והתכלית הזו בדר"כ קשורה בזמן עתיד, היא נמצאת על קו גבול שנמצא במרחק מסוים ומחולקת ליעדים קטנים יותר - גבולות קרובים יותר שיש להשיג. ובדיוק ברגע שמגיעים לקו הגבול ומשיגים את היעד והתכלית שהצבנו לעצמנו, יחד עם זאת קו הגבול זז ומתרחק לנקודה חדשה שבה נמצא היעד הבא, כך שברגע שהגענו לתכלית והתמלאנו בתחושת סיפוק, יצרנו לעצמנו יעד חדש - חיסרון חדש שנמצא בגבול מרוחק וכעת עלינו לעמול עבורו על מנת להשיגו.
אפשר לראות את זה גם במטרות או רצונות קטנים שאנחנו משיגים מידי יום. מיד אחרי שסיימנו לעמול עבור הרצון שלנו לאכול, המוח כבר עסוק ברצון הבא שהוא רוצה להשיג, כמו אימון גופני למשל, וכבר תוך כדי האימון אנחנו טרודים בשאלת השגת הרצון הבא. וכך גם כשאנחנו מתעוררים בבוקר, אנחנו עסוקים בשאלה מהן המשימות שלנו להיום, מהן הסיבות שיניעו אותנו לקום מהמיטה ולפעול בעבורם? ועד שאנחנו אוספים את עצמנו ומיישבים דעתנו ברצון הקרוב, אנחנו מרגישים מן תחושת חסר.
בדיוק כמו שכדי לשכנע מישהו לעשות משהו, אנחנו צריכים לספק לו סיבות שיגרמו לו להסכים ולענות בחיוב לעצתנו, כך גם כדי לשכנע את עצמינו לנוע, אנחנו בדר"כ מספקים לעצמנו סיבות להנעה.
יש מי שיהיה מוכן לטפס על הר כדי להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא מסוגל וזו הסיבה שהוא מוכן למענה לנוע אל פסגת ההר, יש מי שעבורו האימון הפיזי הוא סיבה מספיק טובה לגרור את רצונו לטפס על ההר ויש מי שיהיה מוכן להגיע לפסגה כדי לשאוף אוויר פסגות, לראות את הנוף, כל אחד והסיבות שמניעות אותו, אבל למה בכלל צריך סיבה?
אם אנחנו רוצים להשיג איזו תכלית כדי להרגיש תחושת סיפוק ממילוי הרצון או הרגשה פנימית טובה אולי דווקא הדרך הפשוטה יותר להשיג את אותה ההרגשה הטובה היא לרצות לעשות את כל מה שאנחנו עושים בלי סיבה.
כשאין לי סיבה לעשות את מה שאני עושה, אז כל דבר שאני רוצה לעשות הוא הסיבה לזה שאני עושה אותו, אני רוצה את מה שאני בדיוק כרגע עושה ולכן חיסרון הרצון מתמלא תוך עשיה.
אם אני רוצה לטפס על הר כדי להגיע לפסגה ורק כאשר אגיע לפסגה ארגיש טוב, אני תולה את ההרגשה הטובה שלי בסיבה רחוקה שנמצאת בקצה, אבל אם אני רוצה לטפס על ההר כדי לטפס על ההר ולא למען שום סיבה או תכלית עתידית אחרת, אז אני משיג את התכלית הזו בהווה ולא העתיד.
אבל בדיוק כמו שאפשר לנוע לפעולה מתוך סיבות עתידיות חיוביות וגם מסיבות שליליות, כך גם הנעה לפעולה בלי סיבה יכולה להיות חיובית או שלילית. אם למשל אני רוצה ללכת לישון כי אני מפחד שמחר אהיה עייף בעבודה, זו סיבה עתידית שלילית לממש את הרצון ואם זה כדי להיות ערני ביום שלמחרת ולא מתוך תחושת פחד שלא אהיה ערני, אז זו סיבה טובה להנעה.
בדומה לכך אם אני רוצה לישון כדי לישון ולא בגלל שום סיבה אחרת, גם במקרה הזה מצבי הרוח יכולים להיות חיוביים או שליליים, כי מצד אחד אם אין לי סיבה לעשות משהו, זה יכול להיות מדכא ולגרום לתחושה של חוסר משמעות ומצד שני אם אין סיבה לשום דבר שאני עושה, אז גם אין סיבה להיות מדוכא וגם אין סיבה שלא לא להיות מדוכא, אלא בדיוק להפך, להיות שמח ולקבל את כל מה שקורה במציאות בסבר פנים יפות.
וכך אפשר לראות את התכלית הטובה בכל דבר, בלי סיבה מוגדרת ובלי תכלית עתידית, אלא שזו התכלית והיא שאין תכלית.
והתכלית הזו בדר"כ קשורה בזמן עתיד, היא נמצאת על קו גבול שנמצא במרחק מסוים ומחולקת ליעדים קטנים יותר - גבולות קרובים יותר שיש להשיג. ובדיוק ברגע שמגיעים לקו הגבול ומשיגים את היעד והתכלית שהצבנו לעצמנו, יחד עם זאת קו הגבול זז ומתרחק לנקודה חדשה שבה נמצא היעד הבא, כך שברגע שהגענו לתכלית והתמלאנו בתחושת סיפוק, יצרנו לעצמנו יעד חדש - חיסרון חדש שנמצא בגבול מרוחק וכעת עלינו לעמול עבורו על מנת להשיגו.
אפשר לראות את זה גם במטרות או רצונות קטנים שאנחנו משיגים מידי יום. מיד אחרי שסיימנו לעמול עבור הרצון שלנו לאכול, המוח כבר עסוק ברצון הבא שהוא רוצה להשיג, כמו אימון גופני למשל, וכבר תוך כדי האימון אנחנו טרודים בשאלת השגת הרצון הבא. וכך גם כשאנחנו מתעוררים בבוקר, אנחנו עסוקים בשאלה מהן המשימות שלנו להיום, מהן הסיבות שיניעו אותנו לקום מהמיטה ולפעול בעבורם? ועד שאנחנו אוספים את עצמנו ומיישבים דעתנו ברצון הקרוב, אנחנו מרגישים מן תחושת חסר.
בדיוק כמו שכדי לשכנע מישהו לעשות משהו, אנחנו צריכים לספק לו סיבות שיגרמו לו להסכים ולענות בחיוב לעצתנו, כך גם כדי לשכנע את עצמינו לנוע, אנחנו בדר"כ מספקים לעצמנו סיבות להנעה.
יש מי שיהיה מוכן לטפס על הר כדי להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא מסוגל וזו הסיבה שהוא מוכן למענה לנוע אל פסגת ההר, יש מי שעבורו האימון הפיזי הוא סיבה מספיק טובה לגרור את רצונו לטפס על ההר ויש מי שיהיה מוכן להגיע לפסגה כדי לשאוף אוויר פסגות, לראות את הנוף, כל אחד והסיבות שמניעות אותו, אבל למה בכלל צריך סיבה?
אם אנחנו רוצים להשיג איזו תכלית כדי להרגיש תחושת סיפוק ממילוי הרצון או הרגשה פנימית טובה אולי דווקא הדרך הפשוטה יותר להשיג את אותה ההרגשה הטובה היא לרצות לעשות את כל מה שאנחנו עושים בלי סיבה.
כשאין לי סיבה לעשות את מה שאני עושה, אז כל דבר שאני רוצה לעשות הוא הסיבה לזה שאני עושה אותו, אני רוצה את מה שאני בדיוק כרגע עושה ולכן חיסרון הרצון מתמלא תוך עשיה.
אם אני רוצה לטפס על הר כדי להגיע לפסגה ורק כאשר אגיע לפסגה ארגיש טוב, אני תולה את ההרגשה הטובה שלי בסיבה רחוקה שנמצאת בקצה, אבל אם אני רוצה לטפס על ההר כדי לטפס על ההר ולא למען שום סיבה או תכלית עתידית אחרת, אז אני משיג את התכלית הזו בהווה ולא העתיד.
אבל בדיוק כמו שאפשר לנוע לפעולה מתוך סיבות עתידיות חיוביות וגם מסיבות שליליות, כך גם הנעה לפעולה בלי סיבה יכולה להיות חיובית או שלילית. אם למשל אני רוצה ללכת לישון כי אני מפחד שמחר אהיה עייף בעבודה, זו סיבה עתידית שלילית לממש את הרצון ואם זה כדי להיות ערני ביום שלמחרת ולא מתוך תחושת פחד שלא אהיה ערני, אז זו סיבה טובה להנעה.
בדומה לכך אם אני רוצה לישון כדי לישון ולא בגלל שום סיבה אחרת, גם במקרה הזה מצבי הרוח יכולים להיות חיוביים או שליליים, כי מצד אחד אם אין לי סיבה לעשות משהו, זה יכול להיות מדכא ולגרום לתחושה של חוסר משמעות ומצד שני אם אין סיבה לשום דבר שאני עושה, אז גם אין סיבה להיות מדוכא וגם אין סיבה שלא לא להיות מדוכא, אלא בדיוק להפך, להיות שמח ולקבל את כל מה שקורה במציאות בסבר פנים יפות.
וכך אפשר לראות את התכלית הטובה בכל דבר, בלי סיבה מוגדרת ובלי תכלית עתידית, אלא שזו התכלית והיא שאין תכלית.
050-3331-331