להבין את הדברים כפי שהם, זה המפתח להבנה נכונה, להניח את הדברים כפי שהם על השולחן ללא פחד. אם אדם לא יודע אם הוא הבין או בספק אם הוא הבין, סימן שהוא עדיין לא הגיע להבנה. הבנה אי אפשר להביא בכוח זה או שמבינים או שלא. ואם לא מבינים מה הדרך להגיע להבנה? להסתכל על המציאות כפי שהיא בפרופורציות הנכונות. לא להמציא שקרים כי לשקר אין רגלים.

לפעמים האדם פוחד ממשהו שהסיפור הזה בכלל לא יקרה, ואם האדם לא יודע מה יקרה, אז הוא לא צריך להתרגש מזה, עליו לזרום עם חוסר הוודאות הזה, ואז גם אם יש חוסר וודאות הרי בחיים בהרבה דברים יש חוסר וודאות והוא קיים. אז מה יעזור אם נלחצים מחוסר וודאות? זה יותר נראה כמו פחד להתמודד עם הדברים כפי שהם והדבר הזה רק מהווה מכשול לאדם.

הוא לא עוזר לאדם, הוא רק מכשיל אותו ומוציא את הרוח מהמפרשים, ותוקע מקלות בגלגלי ההתקדמות ובגלגלי המחשבה של האדם. זה יכול רק להזיק.

כפי שאמר לי מורה טוב, מידות ורוחב לא מחשבים לפי אורך שלילי, האדם צריך לעמוד על סולם שיהיה לו על מה לעמוד. ואני אומר זה מחזק את הדברים כאן, שהדבר היציב ביותר הוא האמת. האמת היא שורש כל היציבות שבעולם.

וההבנה של הדברים באה, מתוך הסתכלות על המציאות כפי שהיא, וחיזוק ההבנה של האמת, מגלה לאדם דברים חדשים ופתרונות חדשים. התמונה החשוכה מתבהרת ואם היא ברורה היא נעשית חדה יותר. וכפי שאותו מורה הוסיף, במקום שהטכני מתחיל שם נגמר השכל. הוא דיבר על מצב של תרגיל מתמטי, כלומר מבינים תרגיל ואת הרעיון שלו, ומה שנשאר זה לפתור אותו, וכאשר מגיעים לשלב הטכני שם נגמר השכל. והדברים ברורים יותר, כלומר, כאשר אדם מגיע להבנה מכאן נגמר השכל, הרי הדבר הנכון לעשות הוא ללכת לפי ההבנה של אותו הרגע, ומכאן השכל נגמר, ומתחיל שלב המעשה לזרום עם הדברים.

וע"י שהאדם מסתכל על המציאות כפי שהיא ע"י זה גם הוא מקבל שכל חדש והבנות חדשות. הזרימה בחיים עם כל מצב מחזירה את האדם לקרקע המציאות ואז יש לאדם יציבות מחשבתית.