אם כן אני האדם מבחין באופן מובהק וחד משמעי בגושים מלוכדים, כל הסביבה שלי וכל היקום מסודרים בסדרה זו או אחרת של גושים. אבן למשל ובכל צורה וגודל היא גוש. עץ הוא גוש שהתלכד באופן מתוחכם, אדם הוא גוש מלוכד, בניין, ים, וירוס, חיידק, כדור הארץ, נפטון, כוכב, גלקסיה, צביר גלקסיה... אולם בצד זה קיימת בטבע גם נטיה ניכרת להתפזר, להתפשט, להשתחרר... זוהו אם כן בטבע שתי נטיות מנוגדות בתכלית הניגוד שכל אחת סותרת את מהות חברתה ואף את קיומה. והשאלה איך שתי הנטיות האלה חיות זו לצד זו, מהו היחס ביניהן, מי נותן בסופו של יום את הטון האמיתי בטבע, ומעל לכל מהו מקור הנטיות האלה, מהו תפקידן, מדוע נוצרו... כי הרי אין גחמות בטבע... אני מזהה הרבה מאוד דברים בטבע שמתרוצצים להם בחצר ללא שום ליווי מבוגר... אני זקוק איפוא לסדר מסוים, לסדר את המחשבות המפוזרות לכל עבר, אני האדם זקוק לסדר בראש.
והינה לפתע דופק מחבר התורה על דלת האדם: בוקר טוב, הינה סדר הדברים:
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה. (בראשית ב, ו)
"סדר הדברים" הזה שתחב מחבר התורה לידי הוא אב טיפוס של היערכות כל חוקי הטבע על צבאותיהם ביקום. "צבאות" הוא מונח שהטמיע מחבר התורה ומשמעותו "כוחות", במקרה שלנו הכוונה לכוחות הטבע. אני שב ומדגיש כי אני "קונה" את הגדרות מחבר התורה כי הוא בונה אותן ללא יוצא מן הכלל כביטוי של הבחנה - לא של קביעה מנומקת. "הבחנה" היא לא ביטוי שהאדם יכול לדחות או לקבל כי היא לא עומדת לשיקול. הבחנה היא ביטוי שכתובתו היא האדם שקלט את הביטוי, קולט אותו או יקלוט אותו, אין רובד רביעי בו נקלט הביטוי של ההבחנה.
מחבר התורה התבונן איפוא ביקום - כמו שאנחנו מתבוננים בו, התבונן בחומר ובכוחות הפועלים עליו, ורשם את הבחנתו זו:
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה.
ההבחנה הראשונה שלו תואמת להפליא להבחנה שלנו. שתי נטיות עיקריות ישנן בחומר של היקום:
הנטיה הראשונה היא להתפזר ולהתפשט... את הנטיה הזו הוא ביטא במשפט הזה: ואד יעלה מן - הארץ. כלומר ישתחרר ויתפזר...
והנטיה השניה היא להתקבץ, להתגודד... וכך הוא ביטא אותה:
והשקה את כל פני האדמה. אותו האד שעלה לפני כן מן הארץ - ינחת במקביל על פני האדמה, יחלחל אל גוש האדמה וייספג בו, יתלכד עימו.
ולמרות ההבחנה הברורה - הניסוח שלה מעומעם: מדוע הוא קרא לנטיה כהיא זו אד? ולמרות שמשמעות ההשקיה היא חילחול המים באדמה ע"מ להתחבר איתה ולגבש גוש מלוכד... אבל מה פשר המשפט הציורי הזה? האם אנחנו בשיעור של ספרות... מעבר לזאת, מדוע השתמש בארץ לתיאור הנטיה הראשונה, ובאדמה לשניה. ומעבר לזאת ולזאת, מה תיתרום לי ההבחנה הזאת? והרי גם אני הבחנתי בשתי הנטיות הברורות של החומר ונשארתי עם תהיותיי ושאלותיי...
ובכן אומנם הוא הדבר, מחבר התורה אכן צפה בחומר אבל רשמיו כאן אינם מתייחסים לתכונות החומר ונטיותיו אלא לכוחות הפועלים עליו. למעשה הוא הבחין באב - טיפוס הנגזר מהתנהלות כל כוחות הטבע ביקום ורשם כאן את נוסח האב - טיפוס זה, ובעצם הוא צייר כאן תרשים מדויק של אב - טיפוס ובדפוס מילולי באופן שיישמר עבורינו לעד.
אם כן הבה נשנס את מותנינו ונקדם את הביטוי שיפרוס לעינינו את היקום. נתחיל באות ו' שמקדם את הביטוי, ומשמעותו היא שהביטוי שלפנינו נגזם בעצם מתרשים יותר רחב שהגרף שלו התחיל עוד לפני כן ועוד ימשיך אחריו. התרשים שלפנינו איפוא דומה למספר עמודים שחתכו אותם מאמצע ספר עבה... ואכן מחבר התורה מתחיל את הביטוי בהתחלת פרק ב' של בראשית, ומצייר את התודעה האנושית והמקורית של האדם כאשר הבחינה ביקום ובכוחות הפועלים עליו.
ויכלו השמים והארץ וכל - צבאם... (בראשית ב, א)
אנו נחזור כמובן אל התחלת התרשים כי הרי זהו הנושא המרכזי שלנו - הוא היום השביעי מסדרת שבעת ימי הבריאה... למעשה עוד לא נגעתי ממש ביום השביעי השרוע על פני שלושת הפסוקים הראשונים מפרק ב' של בראשית, ועדיין אני מכין את הרקע בשביל להגיע אליו, אולם כן נגעתי בהמשך פרק ב' בתמונה שקדמה לכאורה להתהוות השמים והארץ... דהיינו, אומנם הבחנת האדם בשמים ובארץ מתגלמת בשביב של רגע אחד שגם אנחנו חיים אותו, ולשביב שכזה אין התחלה וסוף כי ליקום אין סוף, אולם מחבר התורה ובאופן יצירתי אם נכון הביטוי - וכאילו עצר לרגע את הבזק השביב הזה בשביל לקחת תמונה ליקום, לנתח אותה ולהראות לנו את הרקע עליו נוצרה התמונה הזאת... אלה הם שני הפסוקים ד' ה' מפרק ב עליהם עמדתי בחלק הראשון של היום השביעי, דרכם הציג מחבר התורה את מה שקדם לכאורה לתמונה שבידינו, ואף דאג להזכיר לנו שהמדובר בניתוח היפותטי, לא מעשי, כי לא ניתן לעצור את היקום ולהציץ במה שהיה לפניו... והינה אנחנו בפסוק ו' - ואד יעלה מן הארץ... והביטוי המופיע בפסוק שלנו הינו בעצם המשך לתמונה היפותטית אותה ניתח לפני כן: הינה סיימנו להציג את הרקע עליו עמדה תמונת היקום, ועכשיו לביטוי המציאותי של היקום והכוחות הפועלים עליו.
אישית אני מוכן ומזומן להתחיל במלאכה ולרוקן על השולחן את מלוא תוכן הביטוי הזה, ויש הרבה תוכן... המדובר לא פחות בביטוי היסודי של המציאות - אם תרצה בביטוי הפיזיקלי של המציאות. ולמרות שהביטוי עצמו מובן לי, אולם עמדתי כאן בנקודה הזאת בפני מכשול שמנע ממני להתחיל במלאכה... יומיים שלמים הרהרתי במכשול - יורשה לי להציגו בגודלו הטבעי.
למען האמת, הביטוי המופיע בפסוק ו' "ואד יעלה מן..." שאנו עומדים לרדת אל עומקו להלן - כבר הוצג בשלמותו לפני כן על פני עמודים שלמים. אני מדבר על "שביב אחד" או הבזק / הרף אחד שכוחות הטבע פועלים במסגרתו באחת על כל היקום, וזו המציאות שבמסגרתה מתקיימים העצמים בכל מצב פיזיקלי, זו היא המציאות שלנו. במציאות זו קיים ממד אחד בלבד - הוא ממד המרחק. קיים ליד הממד הזה לכאורה עוד ממד המהירות הנצפה בטבע, כי העצמים בטבע נעים במהירויות שונות, אולם אותה המהירות מבטא בעצם את הכוחות הפועלים על העצמים בטבע ולכן לא נכון להגיד שהכוחות פעלו על פי מהירות זו או אחרת, כי בפועל הכוחות עצמם שאנו מנסים להגדירם הם שגרמו להתהוות המהירות והמופע שלה ביטא אותם, לכן המהירות כהיא זו לא קיימת בזכות עצמה ואינה מייצגת ממד קבוע וטבעי, ונותר לנו איפוא רק ממד קבוע אחד בטבע הוא ממד המרחק שאינו תלוי בשום כוח. בזאת אני מעדכן בעצם את הבחנתי הקודמת בה הכתרתי את המהירות כממד שני...
ובכן ניתן להבחין בממד המרחק במרחב ולסרוק אותו רק ע"י גורם אחד בטבע הוא הבן אנוש. ובעצם גם החיה מזהה את ממד המרחק, אולם האדם הוא הגורם בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין במלוא שיעור הממד הזה - לא רק בחלקו, ולכן זיהוי הממד נקשר באדם.
אנו מבחינים בממד המרחק ע"י הזמן, כלומר מודדים את שיעור המרחק ע"י יחידות זמן, וכל הזמן אנו מודדים כי למרחב אין סוף וזוהי למעשה משמעות ההבחנה, כל הזמן אנו מבחינים ואפילו כשאנו עומדים לכאורה באותה נקודה ובוחנים את אותו העצם, בפועל גם אנחנו וגם העצמים שלידינו פועלים עלינו כוחות הטבע - ואנו נעים, עוברים מרחקים... ואילו כל היקום היה נע בכיוון אחד ובמהירות אחת - לא היינו מבחינים בשום מרחק ביקום דהיינו לא היינו חשים את היקום - לא היינו חיים אותו, לא היינו מגלים אותו, כי היינו נמצאים בעצם רק בנקודה אחת שנעה עם כל עצמי היקום באותה מהירות ובאותו הכיוון והיינו נעים עם הנקודה הזאת - היא הסביבה שלנו, ותו לא. הכוונה במונח "ותו לא" היא שהתנאי למימוש "ההבחנה" לא היה מתקיים, פשוט לא היה לנו קיום במרחב כי לא היה שום יצור שיבחין ולו חלקית ביקום, לא היה פוטנציאל לחיים כי "ההבחנה" חייבת להיות ייחסית - אחרת אין במה להבחין.
ואכן הבחנתינו במימד המרחק בפועל נבעה מהכיוונים ומהמהירויות השונות של העצמים ביקום כולל העצם שלנו - היינו הגוף שלנו, והלכה למעשה אילו הגוף שלנו היה נע באותה המהירות והכיוון של כל עצמי הסביבה - לא היינו מבחינים בשום גורם בסביבה שלנו ואף לא בכדור הארץ כי שוב - התנאי למימוש ההבחנה לא היה מתקיים. המופשטת הזו נראית על פניה מוזרה, אבל קל מאוד לאפס את הערכים ולהבחין בה, כי אין שום הבדל בין "העצמים ביקום" לבין "העצמים של הסביבה", התנאי למימוש "ההבחנה" מתקיים בכל מרחב שהוא כאשר העצמים שלו נעים במהירויות שונות ו/או בכיוונים שונים לעומת העצם של הבוחן, אחרת לא היינו מבחינים בבניין ולא בכיסא גם לא בנעל... את המופשטת הזו ניתן להוכיח מתמטית כי הרי אין לבוחן ולבניין ולכיסא ולנעל אותה המסה, ולכן לא יכולה להיות להם אותה המהירות. זה אחד הביטויים הידועים של תורת היחסות: המסה אינה גודל קבוע אלא גודל שמשתנה על פי מהירות הגוף ביחס לצופה.
אם כן האדם מבחין במרחב ובכל העצמים שבו כי למעשה הכוחות הפועלים על המסה שלו אינם זהים לכוחות הפועלים על יתר העצמים במרחב. ולמעשה אותם הכוחות הפועלים על האדם משנים ללא הרף את המיקום שלו ביחס ליתר העצמים שביקום - בכללם העצמים שבסביבתו, והוא מזהה את המרחקים הנוצרים ומודד אותם בכלי טכני שנוצר במוחו למטרת המדידה - הוא יחידות הזמן. זהו מקור האשליה האנושית בקיום מימד הזמן, כי האדם מבחין מולו למעשה בתמונה אחת שכוחות הטבע פועלים על כל חלקיה בהבזק אחד, ולמעשה הכוחות הפועלים על תמונת היקום לפני רגע הם אותם הכוחות הפועלים על היקום ברגע זה וגם ברגע שאחריו. במילים אחרות, מה שקרה בתמונת היקום לפני מליארד שנה הוא מה שקורה ברגע זה ביקום ומה שיקרה בעוד מליארד שנה, הכוחות של היקום פועלים על כל היקום בהבזק בן שביב אחד, אולם היות והיקום הוא אין סופי והמיקום שלנו בתוכו משתנה ללא הרף לפי הכוחות הפועלים גם עלינו בהבזק הזה, אשר על כן אנו מבחינים ללא הפסק בתמונה רצופה של מרחב חדש שנפרש מבלי לחדול לעינינו - עם עצמים אחרים שמרחק פיזי מפריד ביניהם, ואנו מודדים את המרחק הזה ביחידות הזמן שלנו. למעשה אין ביקום עבר הווה ועתיד, קיימים רק מרחקים במרחב דינמי אין סופי.
וכפי שהזכרתי, ניתן להבחין במימד המרחק במרחב ולסרוק אותו רק ע"י גורם אחד בטבע הוא הבן אנוש, אבל נתגלעה לעיני כאן בעיה עם הצופה הזה שעומד על פני היקום ומבחין במופע הפועל במרחבו בהבזק אחד. הבעיה היא שאותו הצופה הוא חלק מהיקום האין סופי שבד בבד גם עליו פועלים כוחות הטבע בהבזק אחד יחד עם יתר עצמי היקום, ולכן הוא חייב להיות ישות אחת אין סופית שקיומה פרוס על פני היקום במלואו שמבחינה בו, כי הרי היא מבחינה בהבזק אחד שפועל במקביל גם עליה וההבזק הזה לא ניתן לחלוקה.
במילים אחרות, ואילו היה מדובר בצפייה לפעולת שרשרת שהתחילה מנקודה מסויימת שניתן להצביע עליה (כמו באפקט הפרפרים), אזי יכלה להיות במקרה כזה קבוצה ארוכה של צופים שמחלקת בין חבריה את פעולת הצפיה למשמרות, כאשר כל משמרת מתחילה את משמרתה מהקטע שהצופה האחרון סיים לצפות בו. אולם ובמקרה של הצפיה ביקום - מדובר בצפיה לפעולה הפועלת בהבזק אחד על כל אזור הצפיה - כאשר הצופה בעצמו הוא חלק מאזור הצפיה וחווה את הבזק הפעולה, ולכן לא ניתן לחלק את אזור הצפיה וגם חוויית הצפיה לא ניתנת לחלוקה. במילים הברורות ביותר, צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי. כלומר וכאשר אני צופה ברגע זה ביקום, משמעות הדבר שאני צופה גם ברגע זה במרחק של מליארדי השנים אחורה, וגם ברגע זה אני צופה במרחק של מליארדי השנים קדימה ועד לאין סוף...
עם זאת אני מצהיר בזאת אישית שמצאתי אין ספור הפרכות למופשטת הזו... אימי ז"ל שצפתה ביקום - נפטרה בשנת 2002, אבי נפטר לפניה ועוד אן ספור צופים נפטרו מהיקום וצופים אחרים הופיעו אחריהם... הווה אומר שישות אנושית משפטית הצליחה ליצור מימד חדש ביקום - הוא מימד הזמן, כי הרי ניתוק הישות מהיקום מצביע על פרק הזמן שיבוא בעקבותיה, והופעת הצופים החדשים ביקום מצביעה על פרק הזמן שהיה לפניהם...
ולא היא. מופשטת היא מדריך לתיקון עיוות אופטי... שבעה מליארד בני אדם שחיים היום על כדור הארץ, בנוסף לאבותיהם ולילדיהם שיבואו אחריהם - מייצגים גוף אנושי משפטי אחד שצופה ברגע זה ביקום המשתרע על מליארדי השנים אחורה ועוד אין סוף השנים קדימה... גוף זה צופה ביקום, הוא לא צפה בו גם לא יצפה בו. ובשביל לא להחליק למדרון הסיסמאות אציג את פשר הגוף הזה... והשאלה הנשאלת, היכן אני נמצא בגוף הזה? היכן היא האינדיבידואליות? היכן היחודיות שלי ומהו גורלה? מהו גורלי כאדם בעל אופי ומהות וערכים אישיים... והרי המהות שלי בטלה בשישים בגוף הגדול המשתרע על פני כל היקום שאני האינדיבידואל נטמע בו.
קודם כל הייתי רוצה להדגיש מונח אחד שהוזכר לעיל ויתכן ולא ירדנו לעומקו הנכון. כוונתי למונח "הצופה" ביקום, הוא האדם - בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין במלוא שיעור ממד המרחק - לא רק בחלקו, ולכן זיהוי הממד נקשר באדם. אולם, וזה הדבר שביקשתי להדגיש, תואר הצופה ביקום אינו נגזר ממעמד מחייב בפועל, האדם יכול להמצא ביקום מבלי לצפות בו, והכוונה היא מבלי להוציא את הפוטנציאל המלא שלו כצופה לפועל, כי למעשה אין אדם שלא צופה ביקום במידה זו או אחרת, עצם ליבו הפועם מעיד על זאת כי גם האדם שעומד במקום - הוא נע בעצם תוך כדי עמידתו במהירות אדירה, והיקום עובר לידו בהבזק כמו ספר שעמודיו מתחלפים ללא הרף. שאלת הפוטנציאל מייצגת את רצון האדם שרוצה לצפות למרחקים נוספים ויותר גדולים מהמרחקים הסטנדרטיים שדינמיקת היקום מציעה, והאדם מטבעו ער לנקודה הזאת: איך להגיע למרחקים יותר גדולים ועצומים ולזהות אותם, ולצפות בהם, לנצלם לאכול את פירותיהם, לצרוך אותם.
האדם זיהה את הפוטנציאל שבו וראה בו את החיים, חש דרכו את החיים. התאהב בחיים והפועל הנכון - התמכר לחיים. הצפייה ביקום גררה אחריה הרבה פועלים מעבר לפועל "לצפות", כמו לזהות, לנצל, לצרוך, להכיר, לגלות, לדעת... אין סוף לפועלים האלה שמספרים את סיפור התמכרות האדם לצפייה ביקום. מחבר התורה התעכב על הנקודה הזו ארוכות ותיעד אותה. את הפרק הראשון של היום השביעי עצרתי בנקודה הספציפית הזאת מסיבות אישיות. אינני מתכוון להשלים את הנקודה הזאת כאן בשביל לא להתמתח על פני מרחבים ולאבד את הקשר בין הנושאים, אבל אסרוק את הנושא העיקרי בקצרה בשביל לגעת בנקודת הפוטנציאל שהאדם זיהה בעצמו, התמכר לו וביקש לפתח אותו ולנצלו עד תום, במטרה מוצהרת להתפשט ביקום ולקפץ על פני מרחבים שילכו ויגדלו ויתפשטו ויתעצמו ללא הפסק... להלן הפרק שמתעד את התפתחות התכונה הזאת באדם:
והינה לפתע דופק מחבר התורה על דלת האדם: בוקר טוב, הינה סדר הדברים:
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה. (בראשית ב, ו)
"סדר הדברים" הזה שתחב מחבר התורה לידי הוא אב טיפוס של היערכות כל חוקי הטבע על צבאותיהם ביקום. "צבאות" הוא מונח שהטמיע מחבר התורה ומשמעותו "כוחות", במקרה שלנו הכוונה לכוחות הטבע. אני שב ומדגיש כי אני "קונה" את הגדרות מחבר התורה כי הוא בונה אותן ללא יוצא מן הכלל כביטוי של הבחנה - לא של קביעה מנומקת. "הבחנה" היא לא ביטוי שהאדם יכול לדחות או לקבל כי היא לא עומדת לשיקול. הבחנה היא ביטוי שכתובתו היא האדם שקלט את הביטוי, קולט אותו או יקלוט אותו, אין רובד רביעי בו נקלט הביטוי של ההבחנה.
מחבר התורה התבונן איפוא ביקום - כמו שאנחנו מתבוננים בו, התבונן בחומר ובכוחות הפועלים עליו, ורשם את הבחנתו זו:
ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את כל פני האדמה.
ההבחנה הראשונה שלו תואמת להפליא להבחנה שלנו. שתי נטיות עיקריות ישנן בחומר של היקום:
הנטיה הראשונה היא להתפזר ולהתפשט... את הנטיה הזו הוא ביטא במשפט הזה: ואד יעלה מן - הארץ. כלומר ישתחרר ויתפזר...
והנטיה השניה היא להתקבץ, להתגודד... וכך הוא ביטא אותה:
והשקה את כל פני האדמה. אותו האד שעלה לפני כן מן הארץ - ינחת במקביל על פני האדמה, יחלחל אל גוש האדמה וייספג בו, יתלכד עימו.
ולמרות ההבחנה הברורה - הניסוח שלה מעומעם: מדוע הוא קרא לנטיה כהיא זו אד? ולמרות שמשמעות ההשקיה היא חילחול המים באדמה ע"מ להתחבר איתה ולגבש גוש מלוכד... אבל מה פשר המשפט הציורי הזה? האם אנחנו בשיעור של ספרות... מעבר לזאת, מדוע השתמש בארץ לתיאור הנטיה הראשונה, ובאדמה לשניה. ומעבר לזאת ולזאת, מה תיתרום לי ההבחנה הזאת? והרי גם אני הבחנתי בשתי הנטיות הברורות של החומר ונשארתי עם תהיותיי ושאלותיי...
ובכן אומנם הוא הדבר, מחבר התורה אכן צפה בחומר אבל רשמיו כאן אינם מתייחסים לתכונות החומר ונטיותיו אלא לכוחות הפועלים עליו. למעשה הוא הבחין באב - טיפוס הנגזר מהתנהלות כל כוחות הטבע ביקום ורשם כאן את נוסח האב - טיפוס זה, ובעצם הוא צייר כאן תרשים מדויק של אב - טיפוס ובדפוס מילולי באופן שיישמר עבורינו לעד.
אם כן הבה נשנס את מותנינו ונקדם את הביטוי שיפרוס לעינינו את היקום. נתחיל באות ו' שמקדם את הביטוי, ומשמעותו היא שהביטוי שלפנינו נגזם בעצם מתרשים יותר רחב שהגרף שלו התחיל עוד לפני כן ועוד ימשיך אחריו. התרשים שלפנינו איפוא דומה למספר עמודים שחתכו אותם מאמצע ספר עבה... ואכן מחבר התורה מתחיל את הביטוי בהתחלת פרק ב' של בראשית, ומצייר את התודעה האנושית והמקורית של האדם כאשר הבחינה ביקום ובכוחות הפועלים עליו.
ויכלו השמים והארץ וכל - צבאם... (בראשית ב, א)
אנו נחזור כמובן אל התחלת התרשים כי הרי זהו הנושא המרכזי שלנו - הוא היום השביעי מסדרת שבעת ימי הבריאה... למעשה עוד לא נגעתי ממש ביום השביעי השרוע על פני שלושת הפסוקים הראשונים מפרק ב' של בראשית, ועדיין אני מכין את הרקע בשביל להגיע אליו, אולם כן נגעתי בהמשך פרק ב' בתמונה שקדמה לכאורה להתהוות השמים והארץ... דהיינו, אומנם הבחנת האדם בשמים ובארץ מתגלמת בשביב של רגע אחד שגם אנחנו חיים אותו, ולשביב שכזה אין התחלה וסוף כי ליקום אין סוף, אולם מחבר התורה ובאופן יצירתי אם נכון הביטוי - וכאילו עצר לרגע את הבזק השביב הזה בשביל לקחת תמונה ליקום, לנתח אותה ולהראות לנו את הרקע עליו נוצרה התמונה הזאת... אלה הם שני הפסוקים ד' ה' מפרק ב עליהם עמדתי בחלק הראשון של היום השביעי, דרכם הציג מחבר התורה את מה שקדם לכאורה לתמונה שבידינו, ואף דאג להזכיר לנו שהמדובר בניתוח היפותטי, לא מעשי, כי לא ניתן לעצור את היקום ולהציץ במה שהיה לפניו... והינה אנחנו בפסוק ו' - ואד יעלה מן הארץ... והביטוי המופיע בפסוק שלנו הינו בעצם המשך לתמונה היפותטית אותה ניתח לפני כן: הינה סיימנו להציג את הרקע עליו עמדה תמונת היקום, ועכשיו לביטוי המציאותי של היקום והכוחות הפועלים עליו.
אישית אני מוכן ומזומן להתחיל במלאכה ולרוקן על השולחן את מלוא תוכן הביטוי הזה, ויש הרבה תוכן... המדובר לא פחות בביטוי היסודי של המציאות - אם תרצה בביטוי הפיזיקלי של המציאות. ולמרות שהביטוי עצמו מובן לי, אולם עמדתי כאן בנקודה הזאת בפני מכשול שמנע ממני להתחיל במלאכה... יומיים שלמים הרהרתי במכשול - יורשה לי להציגו בגודלו הטבעי.
למען האמת, הביטוי המופיע בפסוק ו' "ואד יעלה מן..." שאנו עומדים לרדת אל עומקו להלן - כבר הוצג בשלמותו לפני כן על פני עמודים שלמים. אני מדבר על "שביב אחד" או הבזק / הרף אחד שכוחות הטבע פועלים במסגרתו באחת על כל היקום, וזו המציאות שבמסגרתה מתקיימים העצמים בכל מצב פיזיקלי, זו היא המציאות שלנו. במציאות זו קיים ממד אחד בלבד - הוא ממד המרחק. קיים ליד הממד הזה לכאורה עוד ממד המהירות הנצפה בטבע, כי העצמים בטבע נעים במהירויות שונות, אולם אותה המהירות מבטא בעצם את הכוחות הפועלים על העצמים בטבע ולכן לא נכון להגיד שהכוחות פעלו על פי מהירות זו או אחרת, כי בפועל הכוחות עצמם שאנו מנסים להגדירם הם שגרמו להתהוות המהירות והמופע שלה ביטא אותם, לכן המהירות כהיא זו לא קיימת בזכות עצמה ואינה מייצגת ממד קבוע וטבעי, ונותר לנו איפוא רק ממד קבוע אחד בטבע הוא ממד המרחק שאינו תלוי בשום כוח. בזאת אני מעדכן בעצם את הבחנתי הקודמת בה הכתרתי את המהירות כממד שני...
ובכן ניתן להבחין בממד המרחק במרחב ולסרוק אותו רק ע"י גורם אחד בטבע הוא הבן אנוש. ובעצם גם החיה מזהה את ממד המרחק, אולם האדם הוא הגורם בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין במלוא שיעור הממד הזה - לא רק בחלקו, ולכן זיהוי הממד נקשר באדם.
אנו מבחינים בממד המרחק ע"י הזמן, כלומר מודדים את שיעור המרחק ע"י יחידות זמן, וכל הזמן אנו מודדים כי למרחב אין סוף וזוהי למעשה משמעות ההבחנה, כל הזמן אנו מבחינים ואפילו כשאנו עומדים לכאורה באותה נקודה ובוחנים את אותו העצם, בפועל גם אנחנו וגם העצמים שלידינו פועלים עלינו כוחות הטבע - ואנו נעים, עוברים מרחקים... ואילו כל היקום היה נע בכיוון אחד ובמהירות אחת - לא היינו מבחינים בשום מרחק ביקום דהיינו לא היינו חשים את היקום - לא היינו חיים אותו, לא היינו מגלים אותו, כי היינו נמצאים בעצם רק בנקודה אחת שנעה עם כל עצמי היקום באותה מהירות ובאותו הכיוון והיינו נעים עם הנקודה הזאת - היא הסביבה שלנו, ותו לא. הכוונה במונח "ותו לא" היא שהתנאי למימוש "ההבחנה" לא היה מתקיים, פשוט לא היה לנו קיום במרחב כי לא היה שום יצור שיבחין ולו חלקית ביקום, לא היה פוטנציאל לחיים כי "ההבחנה" חייבת להיות ייחסית - אחרת אין במה להבחין.
ואכן הבחנתינו במימד המרחק בפועל נבעה מהכיוונים ומהמהירויות השונות של העצמים ביקום כולל העצם שלנו - היינו הגוף שלנו, והלכה למעשה אילו הגוף שלנו היה נע באותה המהירות והכיוון של כל עצמי הסביבה - לא היינו מבחינים בשום גורם בסביבה שלנו ואף לא בכדור הארץ כי שוב - התנאי למימוש ההבחנה לא היה מתקיים. המופשטת הזו נראית על פניה מוזרה, אבל קל מאוד לאפס את הערכים ולהבחין בה, כי אין שום הבדל בין "העצמים ביקום" לבין "העצמים של הסביבה", התנאי למימוש "ההבחנה" מתקיים בכל מרחב שהוא כאשר העצמים שלו נעים במהירויות שונות ו/או בכיוונים שונים לעומת העצם של הבוחן, אחרת לא היינו מבחינים בבניין ולא בכיסא גם לא בנעל... את המופשטת הזו ניתן להוכיח מתמטית כי הרי אין לבוחן ולבניין ולכיסא ולנעל אותה המסה, ולכן לא יכולה להיות להם אותה המהירות. זה אחד הביטויים הידועים של תורת היחסות: המסה אינה גודל קבוע אלא גודל שמשתנה על פי מהירות הגוף ביחס לצופה.
אם כן האדם מבחין במרחב ובכל העצמים שבו כי למעשה הכוחות הפועלים על המסה שלו אינם זהים לכוחות הפועלים על יתר העצמים במרחב. ולמעשה אותם הכוחות הפועלים על האדם משנים ללא הרף את המיקום שלו ביחס ליתר העצמים שביקום - בכללם העצמים שבסביבתו, והוא מזהה את המרחקים הנוצרים ומודד אותם בכלי טכני שנוצר במוחו למטרת המדידה - הוא יחידות הזמן. זהו מקור האשליה האנושית בקיום מימד הזמן, כי האדם מבחין מולו למעשה בתמונה אחת שכוחות הטבע פועלים על כל חלקיה בהבזק אחד, ולמעשה הכוחות הפועלים על תמונת היקום לפני רגע הם אותם הכוחות הפועלים על היקום ברגע זה וגם ברגע שאחריו. במילים אחרות, מה שקרה בתמונת היקום לפני מליארד שנה הוא מה שקורה ברגע זה ביקום ומה שיקרה בעוד מליארד שנה, הכוחות של היקום פועלים על כל היקום בהבזק בן שביב אחד, אולם היות והיקום הוא אין סופי והמיקום שלנו בתוכו משתנה ללא הרף לפי הכוחות הפועלים גם עלינו בהבזק הזה, אשר על כן אנו מבחינים ללא הפסק בתמונה רצופה של מרחב חדש שנפרש מבלי לחדול לעינינו - עם עצמים אחרים שמרחק פיזי מפריד ביניהם, ואנו מודדים את המרחק הזה ביחידות הזמן שלנו. למעשה אין ביקום עבר הווה ועתיד, קיימים רק מרחקים במרחב דינמי אין סופי.
וכפי שהזכרתי, ניתן להבחין במימד המרחק במרחב ולסרוק אותו רק ע"י גורם אחד בטבע הוא הבן אנוש, אבל נתגלעה לעיני כאן בעיה עם הצופה הזה שעומד על פני היקום ומבחין במופע הפועל במרחבו בהבזק אחד. הבעיה היא שאותו הצופה הוא חלק מהיקום האין סופי שבד בבד גם עליו פועלים כוחות הטבע בהבזק אחד יחד עם יתר עצמי היקום, ולכן הוא חייב להיות ישות אחת אין סופית שקיומה פרוס על פני היקום במלואו שמבחינה בו, כי הרי היא מבחינה בהבזק אחד שפועל במקביל גם עליה וההבזק הזה לא ניתן לחלוקה.
במילים אחרות, ואילו היה מדובר בצפייה לפעולת שרשרת שהתחילה מנקודה מסויימת שניתן להצביע עליה (כמו באפקט הפרפרים), אזי יכלה להיות במקרה כזה קבוצה ארוכה של צופים שמחלקת בין חבריה את פעולת הצפיה למשמרות, כאשר כל משמרת מתחילה את משמרתה מהקטע שהצופה האחרון סיים לצפות בו. אולם ובמקרה של הצפיה ביקום - מדובר בצפיה לפעולה הפועלת בהבזק אחד על כל אזור הצפיה - כאשר הצופה בעצמו הוא חלק מאזור הצפיה וחווה את הבזק הפעולה, ולכן לא ניתן לחלק את אזור הצפיה וגם חוויית הצפיה לא ניתנת לחלוקה. במילים הברורות ביותר, צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי. כלומר וכאשר אני צופה ברגע זה ביקום, משמעות הדבר שאני צופה גם ברגע זה במרחק של מליארדי השנים אחורה, וגם ברגע זה אני צופה במרחק של מליארדי השנים קדימה ועד לאין סוף...
עם זאת אני מצהיר בזאת אישית שמצאתי אין ספור הפרכות למופשטת הזו... אימי ז"ל שצפתה ביקום - נפטרה בשנת 2002, אבי נפטר לפניה ועוד אן ספור צופים נפטרו מהיקום וצופים אחרים הופיעו אחריהם... הווה אומר שישות אנושית משפטית הצליחה ליצור מימד חדש ביקום - הוא מימד הזמן, כי הרי ניתוק הישות מהיקום מצביע על פרק הזמן שיבוא בעקבותיה, והופעת הצופים החדשים ביקום מצביעה על פרק הזמן שהיה לפניהם...
ולא היא. מופשטת היא מדריך לתיקון עיוות אופטי... שבעה מליארד בני אדם שחיים היום על כדור הארץ, בנוסף לאבותיהם ולילדיהם שיבואו אחריהם - מייצגים גוף אנושי משפטי אחד שצופה ברגע זה ביקום המשתרע על מליארדי השנים אחורה ועוד אין סוף השנים קדימה... גוף זה צופה ביקום, הוא לא צפה בו גם לא יצפה בו. ובשביל לא להחליק למדרון הסיסמאות אציג את פשר הגוף הזה... והשאלה הנשאלת, היכן אני נמצא בגוף הזה? היכן היא האינדיבידואליות? היכן היחודיות שלי ומהו גורלה? מהו גורלי כאדם בעל אופי ומהות וערכים אישיים... והרי המהות שלי בטלה בשישים בגוף הגדול המשתרע על פני כל היקום שאני האינדיבידואל נטמע בו.
קודם כל הייתי רוצה להדגיש מונח אחד שהוזכר לעיל ויתכן ולא ירדנו לעומקו הנכון. כוונתי למונח "הצופה" ביקום, הוא האדם - בעל הפוטנציה היחידה בטבע שיכול להבחין במלוא שיעור ממד המרחק - לא רק בחלקו, ולכן זיהוי הממד נקשר באדם. אולם, וזה הדבר שביקשתי להדגיש, תואר הצופה ביקום אינו נגזר ממעמד מחייב בפועל, האדם יכול להמצא ביקום מבלי לצפות בו, והכוונה היא מבלי להוציא את הפוטנציאל המלא שלו כצופה לפועל, כי למעשה אין אדם שלא צופה ביקום במידה זו או אחרת, עצם ליבו הפועם מעיד על זאת כי גם האדם שעומד במקום - הוא נע בעצם תוך כדי עמידתו במהירות אדירה, והיקום עובר לידו בהבזק כמו ספר שעמודיו מתחלפים ללא הרף. שאלת הפוטנציאל מייצגת את רצון האדם שרוצה לצפות למרחקים נוספים ויותר גדולים מהמרחקים הסטנדרטיים שדינמיקת היקום מציעה, והאדם מטבעו ער לנקודה הזאת: איך להגיע למרחקים יותר גדולים ועצומים ולזהות אותם, ולצפות בהם, לנצלם לאכול את פירותיהם, לצרוך אותם.
האדם זיהה את הפוטנציאל שבו וראה בו את החיים, חש דרכו את החיים. התאהב בחיים והפועל הנכון - התמכר לחיים. הצפייה ביקום גררה אחריה הרבה פועלים מעבר לפועל "לצפות", כמו לזהות, לנצל, לצרוך, להכיר, לגלות, לדעת... אין סוף לפועלים האלה שמספרים את סיפור התמכרות האדם לצפייה ביקום. מחבר התורה התעכב על הנקודה הזו ארוכות ותיעד אותה. את הפרק הראשון של היום השביעי עצרתי בנקודה הספציפית הזאת מסיבות אישיות. אינני מתכוון להשלים את הנקודה הזאת כאן בשביל לא להתמתח על פני מרחבים ולאבד את הקשר בין הנושאים, אבל אסרוק את הנושא העיקרי בקצרה בשביל לגעת בנקודת הפוטנציאל שהאדם זיהה בעצמו, התמכר לו וביקש לפתח אותו ולנצלו עד תום, במטרה מוצהרת להתפשט ביקום ולקפץ על פני מרחבים שילכו ויגדלו ויתפשטו ויתעצמו ללא הפסק... להלן הפרק שמתעד את התפתחות התכונה הזאת באדם:
050-3331-331