ראה גם: * תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 15.

התעכבנו בחמשת הפרקים הקודמים על מספר מונחים שפתח בהם הפסוק הראשון של פרק העקדה: "הדברים האלה", "האלהים", "נסיון", שבלעדי הבהרתם לא ניתן להבין את פשר הדברים...

ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את - אברהם...

ובכן אנחנו כבר יודעים מה משמעות המילים והמונחים, והרינו מוכנים ומזומנים לפרק העקדה. אבל הייתי רוצה להקדים ולתמצת את הפרשה במלואה במספר מילים, למקרה ומישהו יחליט להשתעמם מהסדרה ולהתנתק באמצע - שיהיה מפתח הפרשה בכיסו ושלא ינטוש עם טעם ריק...

אברהם אבינו היה אדם כנה ששמע את עצמו... לא באתי להעיד עליו, אני קורא את הסיפור שלו מתוך פרשת העקדה. הוא ידע למקם את עצמו בתוך המערכת הסובבת אותו, להתבונן בטבע ולעמוד על מהות ההנאה הצרורה בטבע הזה. גם החיה נהנית מהטבע, זו הבחנתו הראשונה, אך הנאתה מוגבלת לעומת הנאת האדם הבלתי מוגבלת שהשאיפה האנושית מעידה עליה. במרחב התודעה נחצבת השאיפה האנושית שפניה אל האין - סוף, ושם גם פועל הדמיון האנושי - הדלק האטומי שמניע את התודעה ומוריד בפניה את המחיצות ואת הגבולות.

מה הקשר, איפוא, בין התודעה לדלק שמניע אותה? והרי לכל אדם דמיון פורח, מדוע מצליח שמעון להניע את התודעה שלו ולהביא את שאיפותיו אל הפועל, דבר שמתקשה בו ראובן? מדוע מצליח שמעון ליהנות מהחיים יותר מראובן?

אם נשוב ונבחן את מה שעושה את ההבדל בין החיה לאדם - נגלה את יתרונו של שמעון על ראובן.

התודעה, היא עושה את ההבדל בין החיה לאדם. לחיה אין תודעה, היא קולטת בחמשת חושיה את הנתונים ומעבדת אותם להישרדותה, עד כאן היא מגיעה עם הנתונים המעובדים ומעבר לזאת אינה משתמשת בהם, בעוד האדם ממשיך את דרכו מהנקודה הזאת ועושה שימוש בנתונים המעובדים. כאן נכנס למשחק הדמיון האנושי - הדלק האטומי הזה, וכאן גם נכנסת תבונת האדם לאותו המשחק ועושה את ההבדל בין שמעון לראובן.

אבל יש להכין כלי ליציקת הדלק האטומי הזה אל תוך התודעה, אם תרצה - יש להכין משפך, כי המשפך נועד למנוע שפיכה אל מחוץ לכלי הקיבול שבמקרה שלפנינו הוא התודעה, יש למנוע את ביזבוז הדלק - הדמיון, ואת זאת ניתן להבטיח ע"י יציקתו במשפך המתאים אל תוך כלי הקיבול.

מהו המשפך שיכול להבטיח את יציקת הדמיון אל תוך התודעה מבלי שיבוזבז מהדמיון הזה אף טיפה?

- "מסגרת חשיבה", זהו שם המשפך.

לשמעון משפך טוב, לראובן פחות משוכלל, ויש כאלה שאין להם שום משפך והדמיון שלהם מתבזבז פשוט עד תומו, מבלי שנעשה שימוש באף טיפה ממנו.

הדברים נראים עד עכשיו יפים ומסודרים שההיגיון יכול לצרוך... אך אברהם אבינו לא הסתפק ביופי הזה, וביקש לנצל את "המשפך" ולצקת בו חומר עד לאין - סוף... הוא ביקש לצקת בתודעתו דמיון אין סופי ושהדמיון שלו יתן את הטון ויובילו אל המרחב הפתוח האין - סופי... והרי זוהי פעולה תקנית שמהותו כאדם הרשתה אותה, ולכן היה עליו לבנות מסגרת חשיבה שניתן לצקת דרכה את דמיונו האדיר אל תוך התודעה שלו, ולהאדיר בזאת את תודעתו עד למימדים שהדמיון שלו יקבע...

פעולת חשיבה מופשטת זו פתחה בפניו את הצוהר לאין סוף... בעגה שלנו ניתן להגיד שאברהם הלך על גדול! הוא ביקש לתודעתו מרחב פעולה אין סופי ובכל המובנים... ביקש להיות עשיר מופלג, לחיות ברווחה בלתי מוגבלת, ביקש להגיע לכל האפיקים העולים על רוחו - תלוי רק בדמיון שלו, וגם ביקש ואיך לא - לחיות חיים אין סופיים...

אתה יכול לבקש, אומרים בעגה שלנו, השאלה מי יתן... וגם אברהם אבינו נתקל במיכשול רעיוני זה, אבל דווקא בנקודה הזאת הבחין בתופעה מוזרה, בגל מוזר שנוגד בקיומו את המיכשול הרעיוני שנתקל בו...

הוא בחן את הגל שבמסגרתו מתהווים הדברים ועלה על תופעה מוזרה: הדברים מתהווים על פי סדר מופשט שהתודעה האנושית קובעת אותו. כלומר ניתן לעקוב אחר הסדר הזה ולהגיע אל החוליה הראשונה הפותחת את שרשרת הדבר המתהווה, היא נמצאת בתודעה האנושית. וגם המשך השרשרת נשלט ע"י התודעה האנושית: הדמיון האנושי שפועל מתוך התודעה קובע את מימדי הדברים המתהווים בתוך הגל. זו תופעה מוזרה ומרחיקת לכת ששום היגיון אנושי יכול לקבלה כמובנת מאליה, מאידך, אותה התופעה על המוזרות שבה - יכולה לעמוד למבחן המעשה: ניתן לעקוב אחר התהוות הדברים החל מהחוליה הראשונה ולהמשיך עימה הלאה: האם אכן - הדבר הולך ומתהווה ע"פ אמות המידה של התודעה האנושית ששורטטו ונקבעו על ידה?

אל התשובה החותכת למבחן המעשי הזה - יכול להגיע כל אדם בפני עצמו ורק הוא בעצמו, כי השאלה נוגעת בתודעה... למיותר לציין כי גם אברהם עבר את המבחן המעשי הזה ואישר את המסקנה החותכת על המוזרות שבה: הדברים מתהווים על פי סדר נתון בו התודעה האנושית שולטת וקובעת את נתוניו. ואם כן, קיים קשר ישיר בין התודעה לטבע, ליקום... התודעה משדרת ואותותיה נקלטות בטבע, כך מתהווים הדברים מטבעם, כך מתהווה המציאות.

היתכן?!

תשובת אברהם אבינו לשאלה האחרונה שיקפה את מסכת חייו, הוא התנדנד בין הכן והלא, ולבסוף הוא נשאר ככל העולם עם הלא, ובעגה התנכית: נאסף אל עמיו, נכנע ככולנו ל - לא יתכן, ומת. כי הרי התודעה שלו הפסיקה את השידורים, הטבע לא קלט מהתודעה הזו עוד אותות והשידור נקטע. בכל הנוגע לישות בעלת התודעה הזו - המציאות הפסיקה להתקיים.

מדוע כה קשה לקבל את הפעולה הטבעית המופשטת הזו? והרי לכל אדם תודעה פעילה שמשדרת אותות, מדוע להתנגח עם הטבע ולהתנגד לו? מדוע להמנע מלשדר לו את האותות הרצויים? והרי הכל מסתכם בפעולה פשוטה ומופשטת: להשתמש בדמיון ולשדר דרך התודעה את האותות הרצויים... אנו בעלי תודעה ובעלי דמיון...

- אכן יש לנו דמיון וגם תודעה, אך אין לנו את הכלי הנכון שמחבר ביניהם, אין לנו את המשפך הנכון, חסרה לנו "מסגרת החשיבה" הנכונה.

"מסגרת החשיבה" מחברת אומנם בין הדמיון לתודעה, אך בפועל היא מחברת בין הטבע לאדם ומקשרת ביניהם. העדרותה או אי - תקניותה פוגמת בפעולת התודעה עד שמשביתה אותה והקשר של הטבע עם התודעה נפגם עד שנקטע. אנו מתים לא כי התודעה שלנו מבקשת שנמות אלא כי התודעה שלנו משדרת אותות פגומים ומבולבלים, ולא נותר סיכוי לקשר שלנו עם הטבע, אנו מתנתקים...

עם זאת, כל עוד נעדרת מתודעתינו מסגרת החשיבה, אנו נמשיך להתאים את תודעתינו הפגומה לטבע ולחברה עימו בכוח הזרוע. במילים אחרות - נמשיך להתכחש לחוקי הטבע.

אלה הם הדברים והתובנות שהגיע אליהם אברהם אבינו, והתודעה שלו התנדנדה בין שידורים תקניים לטבע לבין אותות פגומים שבסופו של דבר הכריעו אותו כמו שהכריעו את כולנו. אלה הם הדברים שביקש לחלוק אותם עם יצחק בנו אהובו, הוא ביקש להקנות לו את חוכמת החיים, את עץ החיים. הוא ביקש להקנות זאת לנער שהתחיל את תהליך התנערותו מנעוריו, הוא התבגר, זהו יצחק הבן שנקרא כבר בשמו, בניגוד לשני הנערים שהיו איתו ושלא נקראו בשמם (בפרק העקדה), הם נותרו נערים בלי להתקדם הלאה, להתבגר.

פרשת העקדה ולמעשה אינה מתארת קטע מסויים בחיי אברהם אבינו שמתחיל בנקודה א' ומסתיים בנקודה ב', אלא היא מתארת את מכלול חייו של אברהם בנוגע לנושא נתון שבאה הפרשה לבאר. פרשת העקדה מתארת את הדרך בה ביקש אברהם לחלוק את אשר לו עם הסביבה שלו, עם נעריו (בדרכם להתבגר) בכללם הנער שכבר הגיע לבגרות וקנה לו שם: יצחק. את נעריו היה עליו להשאיר עם החמור באמצע הדרך, ולהמשיך משם עם יצחק הבוגר... על הביטוי (חמור) נעמוד בהמשך, לא לפני שנבאר את המונח "עקדה" שנקשר בפרשה ונזכר בה.

ויעקד את - יצחק בנו... אברהם אבינו וכידוע לכולנו נאסף לעמיו ומת. האותות הפגומים שיצאו מתוך התודעה שלו הכריעוהו בסוף היום ומת. הקשר החי שהיה לו עם הטבע נותק והמציאות שלו עצרה מלכת. אולם היו לו גם רגעים חיים וקשר אינטימי עם הטבע, אברהם שידר לטבע אותות חיים, אך הוא התנדנד וכאמור בין שני אלה: בין האותות התקניים לבין הפגומים.

הוא גילה למעשה את האותות התקניים ואת דרך שידורם ובזאת מתגלמת גדולתו, לעיניו נגלתה מסגרת החשיבה הנכונה שעשה בה, הלכה למעשה, שימוש יאה והעניק באמצעותה לדמיונו מעוף... הוא שידר את רצונותיו ומאווייו לטבע והצליח לעשות את המציאות ולקחת חלק ממנה במודע. ובין לבין הוא גם "הצליח" לכרוע ולנתק קשר עם הטבע, ואף לשדר לו אותות פגומים ומבולבלים... ברגעים האלה נעדרה מבינתו "מסגרת החשיבה" הנכונה. כמוהו ככל אדם, וברגעי השפל היה עליו להתאים את תודעתו הפגומה לטבע ולחברה עימו בכוח הזרוע, אברהם אבינו, וברגעי השפל שלו, התכחש לחוקי הטבע.

האדם מרגיש בדרך כלל ברגעי השפל שלו... מרגיש ברעות הבאות... מדוע איפוא לא לקח אברהם אבינו פסק זמן כאשר הרגיש את חולשתו ואת הרעות הבאות? מדוע להתכחש לטבע ולשדר לו אותות פגומים? והרי יכל ברגעי החולשה שלו פשוט לרדת מהשידור עד אשר יחזור למיטבו... מה הביאו להתכחש לחוקי הטבע ולשדר לו אותות פגומים, ורק רגע קט לפני שידר לו אותות טובים ותקניים דרך משפך משוכלל ותקני...

הסיבה היא שלא יתכן וואקום בין התודעה לטבע, אחרת החיים מפסיקים בו ברגע. חייבים ליצור קשר עם הטבע בשביל להפיח חיים במציאות. המסקנה הצורמת היא שגם כאשר אנחנו משדרים אותות מבולבלים ופגומים - אנו מייצרים לנו חיים דרך האותות האלה, כי בנתיים יש לנו קשר ולו רופף עם הטבע שקולט גם את אותותינו הפגומים ומוציאם אל מרחב המציאות. שוב ובמילים ברורות, לא יתכן חלל ריק בין התודעה האנושית למציאות, החלל הזה מלא באותות כלשהם - כל עוד האדם חי וליבו פועם, עד אשר ייחלשו האותות הרופפים עד לכדי עצירה ממשית, או אז אין מנוס אלא להתנתק מהמציאות.

אברהם אבינו וברגעי החולשה שלו התכחש לחוקי הטבע ולקיומם, הוא לא האמין בקשר של התודעה שלו להתהוותם של הדברים כי פשוט לא ראה את הקשר הזה ברגע הנתון בפועל, אולם הוא כן זכר את קיומו... כי רק לפני רגע קט התנהל ופעל על פיו, רק רגע לפני שידר אותות וקיבל מציאות, והוא זוכר כאור היום את האותות הללו ואת המציאות שהתהוותה בעקבותם, הוא מריח עדיין את מסגרת החשיבה ששידר באמצעותה את אותותיו, אזי למי להטות אוזן - לזיכרונו ולמידע האמין והתיאורטי שבאמתחתו (כדוגמת המידע שאני משדר לכם ברגע זה) או לנטייתו העכשוית הברורה לשלול כל קשר בין התודעה להתהוותם של הדברים ולהיות לכאורה "מציאותי"...

אברהם אבינו התחבט בדבר. התחבטות זו נחתה עליו באכזריות כי כבלה את ידיו, לא ידע מה לעשות, ובו בזמן ידע גם ידע. זו העקדה, זו בעינה עקדת האדם המבוהל שאינו יודע... ויודע. העקדה הזו נקשרה ביצחק אבינו ואכן התורה מתארת את תהליך העקדה האישי של יצחק ויורדת בשלבים לפרטי פרטיו, אך אני בחרתי לבאר את המונח דווקא דרך מרחבו של אברהם אבינו.

עד כאן סיכום תמציתי לפרשת העקדה, והאמינו לי שהשתמשתי אך במספר מילים... ואף פסחתי על הרבה פרטים עסיסיים ומעניינים שהוזכרו בפרשת העקדה, אתם תיווכחו בעסיסיותם כאשר נגיע אליהם. השאלה היא מדוע יצקה התורה את הנושא הזה באופן ציורי? השאלה העיקרית היא מדוע נראה הנושא הזה באופנו השוטף כנושא אחר לגמרי, שאין לו קשר וחצי קשר עם הנושא הנתון? בקריאה שוטפת - הדורות קראו והבינו סיפור אחר לגמרי, המספר על אב שקיבל הוראה מבוראו להקריב לו את בנו אהובו ואכן הוא עמד במבחן...

* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 16 - ב.