מקורה של מידת כפיות הטובה האנושית הוא אדם הראשון. חטאו הראשון של האדם נבע מסירובו להביע תודה לבורא על הטובה שגמל עמו. אילו היה האדם מכיר טובה על הטוב האינסופי שהרעיף עליו הקב"ה, במקום לקבל את הטוב כמובן מאליו, הוא לא היה אוכל מפרי עץ הדעת. רגש הכרת הטובה היה מונע ממנו להמרות את פי ה'.

תשובתו של האדם לדברי ה', כאשר נשאל מדוע אכל מפרי עץ הדעת, חושפת כפיות טובה זו: "האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (בראשית ב', י"ב). במילים אחרות: "לא בקשתי ממך לברוא לי אשה, הרעיון היה שלך. אם היא פיתתה אותי לחטוא, הדבר אינו באשמתי". לעומת מבט זה, התורה מדגישה שהאשה נבראה לטובת האדם, שנאמר: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב', י"ח). אולם האדם לא הכיר בטובה זו. כפיות הטובה הייתה שורש חטאו.

כך הם פני הדברים גם בנוגע לכל צאצאיו. כפיות הטובה היא הגורם הבסיסי לכל חטא. לו היה האדם עוצר את מרוצת חייו ומתבונן בעובדה שהוא חב תודה לה' על עצם קיומו, לא היה מסוגל להמשיך לחיות תוך סגידה לעצמו ונטישת בוראו. עולמו של האדם מלא בנסים עד אין ספור: נס החיים, נס הראיה, נס הדיבור, נס התנועה, נס הנישואין, נס היכולת להכיר בחסד ה' ועוד.

לבו של האדם היה צריך להתמלא על גדותיו בשמחה, בהתפעלות ובהודיה לה' על כך שהקב"ה ברא למענו עולם מלא חסד. לדאבון לב, במקום זאת, האדם רואה את כל אלו כחוב טבעי שהבורא חייב לו מרגע בואו לעולם. גאוותו משכנעת אותו שהעולם כולו עומד לרשותו הבלעדית. מסיבה זו, האדם מתייחס לכל דבר הניתן לו כאל השבת רכוש אבוד לבעליו החוקיים.

מעתה נבין מדוע כה נדירה היא מידת הכרת הטובה. אותה גאווה המונעת מן האדם להכיר טובה לבוראו, מתקוממת גם כנגד ההכרה בטובה שהוענקה לו על ידי הזולת.

קיים גורם נוסף המונע מאיתנו להכיר טובה לזולת: הכרת הטובה מכריחה את האדם לזנוח את האשליה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". יהיה עליו להכיר בכך, שאין הוא שולט בחייו ובעתידו באופן בלעדי. הכרת הטובה מחייבת אותו להשיב טובה תחת טובה. בשל כל הסיבות הללו, תגובתנו הטבעית היא המעטה בערכה של הטובה הנעשית לנו או אף כפירה בה.

מצד שני ניתן בהחלט להפנים את סגולותיה הנעלות של מידת הכרת הטובה. אדם הזוכה למידה זו, יצא נשכר. הוא יחיה בעולם טוב, בתחושה טובה ובאמונה ובביטחון בה' המעניק לו מטובו בכל עת ובכל שעה.