'כ' - מה סודך?

האות כ' האות ה - 11 רומזת לכף יד, לעשייה, וצורתה צורת כף יד קעורה. כאילו רואים את קוי המתאר של כף היד את האצבע והבוהן יחד. היא רומזת גם למקום שהוא מכוסה.

היא רומזת לחיבור של המחשבה והחכמה אל צד המעשה.

אפשר לראות את האות: 'כ' כחיבור של 2 ידיים של 'י' ועוד 'י' אז נוצרה הבריכה של השפע, ונוצרה האות 'כ'.

אכן האות 'יו"ד' ערכה 20 בדיוק כמו האות 'כ' הנה המחשבה יוצאת אל הפועל. הכ"ף היא גם הרחבה של האות: 'ב' המסמלת: 'ברכה' והברכה היא במעשי הידיים כפי שנאמר: "וברכך ה' א - להיך בכל אשר תעשה" (דברים טו יח)

האות 'כ' ערכה: 'עשרים' כערך המילה: 'מעשיר'.

מצד אחד מסמלת עשייה גשמית, ומצד אחר מביעה היא את הצד העליון של ה'כתר'.

גם נמצא כי המילה 'כתר' ערכה 620 ובמקביל המילה: 'עשרים' גם היא ערכה 620 והמילה 'עשרים' רומזת לאות כ' שערכה 'עשרים' (20). האות 'כ' היא גם האות הראשונה של המילה: 'כתר'.

האות: 'כ' מבטאת נחת, "טוב מלוא כף נחת" (קהלת ד ו) מהי הנחת האמיתית? הוי אומר חיבור של מציאות ובתוכה ערכים הרוחניים.

אותיות המילה 'נחת' הן אותיות 'חתן'. ברמה הפשוטה אפשר להסביר כי מטרתו של החתן "לנחות" לכיוון אשתו כפי שנאמר: "מתון נסיב איתתא, נחית דרגא נסיב איתתא". (יבמות סג א) אולם עומק הענין הוא כי הנשמה המבטאת את הדרגה הרוחנית הגבוהה "נוחתת" אל העולם הזה ומתחברת עם הגוף הגשמי כחיבור חתן וכלה.

הקשר בין המספר 620 והאות 'כ':

ראינו לעיל. דרגות גבוהות המיוצגות ע"י המספר 620:

כידוע יש ביהדות תרי"ג 613 מצוות מדאורייתא ו - 7 מצוות מדרבנן יחד כלל המצוות: 620 כמנין: 'כתר'. המספר: 620 רומז לביטויים גבוהים מאוד ביהדות:

"ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד"

"המלך ה' צ - באות"

"נשמה טהורה"

"חכמה בינה ודעת"

האות 'כ' - 'כף', היא האות הקרובה ביותר למילה: 'כִּפָּה' המסמלת יהודי שומר מצוות. המילה: 'כפה' אפשר להבין כי נלקחה מלשונות אחרים, אולם אם המילה הזאת התקבלה בלשון העברית, כנראה יש לה "זכות"... מאין? למה היא רומזת?

המקור הוא מעמד הר סיני, בזמן שהצהרנו: "נעשה ונשמע"! על מעמד זה נאמר:

"כפה עליהם הר כגיגית.." (עבודה זרה ב ע"ב)

הכיפה מחברת אותנו עם המעמד הזה ואנו נמצאים תמיד לרגלי הר סיני. יש הרואים בכיפה את ההצהרה, יש משהו מעל ומעבר השכל והבינה שלנו. נראה כי שני הפירושים חד הם!

כוח הנפעל

כ"ף - כוח הפועל: ר"ת: "כח פועל" "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" (מתוך יוצר אור בשחרית). 'כתר' מתקבל רק אם יש 'כל'. והנובע מהאות 'י' מחכמה. בספר תיקוני הזוהר נאמר: "כתר עליון איהו כתר מלכות". אין מלך ללא כתר. כתר הוא הרצון הפשוט שמתגלה במלך, הוא בסוד הכתר להיטיב לנפעל. כוח זה ניצב תמיד בכל אחד ממפעליו.

"כפה עליהם הר כגיגית" - קביעת אהבה רבה. כמו אדם שמצפה לחברו באהבה רבה, הגילוי בעצמו כאילו הכריחו את הנפש להיות באהבת הבורא. 'כ"ף' הוא 'כתר'.

האות: 'כ' היא האות הכופה את העולם הפיזי ונותנת לו צורה. צורת ה: 'כ' דומה לצורת האות: 'ב'. שניהם כוחות בונים וכן האות: 'כ' היא הרחבה של האות 'ב'.

2-20 'כ' פי עשרה מהאות הבסיסית 'ב'.

יש קשר אמיץ בין האות 'ב' לאות 'כ' כאשר האות 'ב' רומזת לבינה שזה סוד כוחה של האישה. "תבונה יתרה ניתנה באשה" והיא האות הבונה בית המסמלת בנין כי כל בנין משולב מפרטים (מלבנים וחומרים רבים המשתתפים ביחד). והתכונה הזאת מובילה ליישום של חיבור הפרטים, להיות מציאות חדשה בעולם. ולכן כאילו האות 'כ' רומזת ל"כפיה". יצירת דבר חדש בעולם הכופה את המציאות שהיתה קיימת לפני כן להיות מציאות אחרת. ע"י הכפייה של חומרים בעולם אפשר להגיע לאחת משתי הכפות אשר תמיד עומדות מול עינינו: כף זכות, או כף חובה. לשם כך צריכים התבוננות עמוקה כדי להכריע את המציאות לכף זכות ולא להיפך, והדברים אמורים להיעשות ע"י נקיון כפיים דהיינו: יושר ונאמנות, אדם צריך לרחוץ בנקיון את כפיו לטהר את עצמו ונזהר מכל דבר חטא...

האות 'כ' משמשת אות יחס במובן של 'כמו', כ"ף הדמיון, גם נאמר בחומש (ויקרא י"ד, ט"ו) כאשר האדם מגלה חשד של נגע בביתו, בא אל הכוהן ואמר בזו הלשון: "כנגע נראה לי בבית" התורה מדייקת ואומרת כי המודיע יקפיד על לשונו ולא יאמר: "נגע" נראה לי.." (ויקרא יד לה) אלא "כנגע.."הכוונה היא לא לחרוץ דין סופי שאכן אלה הם הדברים, על האדם להיזהר בלשונו, ותמיד להסס ולא להיות יותר מדי בטוח בעצמו גם מפאת הכבוד וגם פן יפתח את פיו לשטן מחשש שמא יימשך העניין במציאות... (נגעים י"ב ה' תוספות יו"ט)

כאן גם צריך להשתמש במידת הזהירות כי האות: 'כ' מסמלת גם שוויון ודיוק מצאנו פסוק מעניין (מלכים ב' ג' ז') "כמוני כמוך, כעמי כעמך כסוסי כסוסיך..."

האדם יבחין אימתי זה רק דמיון, ואימתי מציאות היא, ולכן אנו חוזרים אל הבסיס אל תכונת הבינה היודעת להבחין היטב בין הדברים הנזכרים. (תזכורת: האות 'ב' רומזת גם לבחירה)..

הסנהדרין בלשכת הגזית ישבו בצורת חצי גורן המזכיר את האות 'כ'. לסנהדרין תפקיד נכבד ביותר: להכריע ולהחליט ולהיות דומים לבית מדרשו של משה רבינו, ולהם הסמכות העליונה בדיוק כמו משה רבינו המייצג את דבר הא - לוקים בעולם. תפקידם וסמכותם של הסנהדרין מגלה את עוצמתם הרוחנית הגבוהה השווה בערכה לכוחו של משה אבי הנביאים. כביכול קבלו כאן בעולם התחתון סמכות והאצלה מהעולם העליון. בעל מגן דוד מנסה להשוות זאת כאילו אדם מחזיק "כף" בידו ולוקח ע"י הכף מן הקדרה הראשית אל תוך הקערה אל העולם הזה. כאן יש להבליט ולהזכיר כי מידת המלכות רומזת לבית קיבול לשכינה לכן האות 'כ' רומזת גם לשכינה שהיא כפופה וסוככת על עם ישראל שלא יאונה להם רע "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף..." (דברים לב יא) האות כ" יש לה שתי צורות: ה'כ' הכפופה רומזת לבית קיבול המקבלת שפע עליון והאות 'ך' הפשוטה רומזת להורקת השפע.

היא משמשת כ'כ' הדמיון על פי המשל העמוק של הרדב"ז בהתייחסו לאות 'כ'. משל למה הדבר דומה? למלך שנטע פרדס נאה עד מאוד ונחמד למראה. ונטע בו כל מיני אילנות טובים ובהם פירות מתוקים וכל מיני זרעים ודשאים אשר פריים למאכל ועליהם לתרופה וכמה מעיינות מים ערבים ומתוקנים, לא חסר כל בו. חשש המלך, שלא ייכנסו רבים אל הפרדס לראות יופיו ומה טובו ויהרסו לעלות ונפל ממנו רב. מה עשה? חיבר לאותו פרדס חתיכת שדה נאה ונטע בה מכל מה שיש בפרדס, ואמר: הזוכה לראות, מבין בדומת חתיכת השדה ובתמונתה כי היא דמיון הפרדס ועל כן נקראת תמונה.

שש האותיות: י, ו, ד כ, נז, ר הן האותיות אשר כתיבתן פשוטה ביותר, אינן מורכבות אלא בכתיבה פשוטה נכתבות הן. הפשטות של כתיבתן דווקא מגלה את עוצמתן, הן מייצגות רעיונות עמוקים וטמירים בעולם הסוד. האות: 'כ' הנמצאת ברשימה זו תרמוז גם לכתר וגם לכסא המהווים שילוב של גילוי מלכות ש - די בעולם, או הביטוי "כסא ה - כבוד"

האות 'כ' רומזת לדמיון או לביטוי 'כביכול'. יש מאנשי הסוד אשר הסבירו את הביטוי 'כביכול' לרעיון "כ"ב - יכול". כלומר ע"י 22 האותיות הכל יכול, יכול ליצור הכל!

אם נבוא לדרוש את המילה: 'יכול', נפרק זאת לאותיות ונדרוש מילה זו נוטריקון: לי - כ"ו פירוש: "לי הוי'ה " אז מובן "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם..." (תהלים קי"ח ו)

נאמר ללא ספק על האות הזאת "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת" (במדבר ז י"ד) ועוד מקומות).. ועוד נאמר: "טוב מלוא כף נחת.. (קהלת ד, ו)

האות ל

'ל' - מה סודך?

האות 'ל' היא האות היחידה הגבוהה מעל כל יתר האותיות.

שם מיוחד קבלה מפי אנשי הקבלה: "מגדל הפורח באוויר".

היא בנויה משתי אותיות: מהאות "כ" ומעליה האות "ו" מסמנת דבר גשמי המגיע לגובה רוחני.

גם תלמיד חכם המבין את התורה ומתחבר את העולם הגשמי נקרא "מגדל הפורח באויר.

הגובה של האות 'ל' נוצר ע"י האות 'ו'. מעט מתכופף למטה, בכל מקום בו אתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו.

האות ל' נמצאת במרכז אותיות האלף בית, גבוהה ומתנשאת ובכך היא מסמלת את מלך מלכי המלכים, השליט העליון.

מימינה האות כ' המייצגת את כסא הכבוד. ומשמאלה האות מ' המייצגת את המלכות. ביחד מרכיבות האותיות את המילה 'מלך'. צורתה של ה - ל' היא כ' ועל גביה ו' כמלך היושב על כסא מלכותו. הגימטריה של שתי האותיות היא

26 כמו השם המפורש.

האות 'ל' רומזת גם ללב השוכן במרכז הגוף, לכן גם הלב נקרא מגדל הפורח באויר.

יש בכח השאיפה של התלמיד להתפשט בשכלו, ולזכות במסר פנימי. יש 300 הלכות הקשורות למגדל הפורח באויר בסוד כתיבת האות 'ל'. הכוח ללמוד. לבנות וליצור מעצמו תלמיד חכם המחבר שמיים וארץ.

יכולת הלמידה

הדבר החשוב ביותר היא יכולת הלמידה. המיוחד באדם שהוא לומד ומתקדם. הוא מתפתח הודות ללימוד. מסופר על מישהו שראה חמור שנולד, ובאותו יום שנולד החמור, כבר עמד על רגליו... השתאה האדם והתפעל. אמר: הנה רק נולד וכבר עומד על רגליו והאדם לעומתו נולד תינוק וכמה ימים שבועות וחודשים עד שהוא עומד על רגליו... השיב לו החכם: נכון, החמור ביומו הראשון כבר עומד, אבל... נשאר חמור... וד"ל

האות למ"ד הרומזת ללימוד, נמצאת במרכז האותיות גבוהה מעל כל האותיות, מביטה על כל האותיות בודקת ובוחנת אותן... זה מוֹתר האדם מן הבהמה הוא הלימוד, זה מה שמבדיל בינינו לבין כל חי וההתפתחות הבאה עקב הלימוד.

הלימוד הוא מרכז הכל!

ל - ללמוד ללמד ולעשות..:

השם למד נגזר מן השורש למד, לימוד עצמי ולימוד אחרים. על האדם מוטלת חובה ללמד תורה ודרכי ה' לאחרים, אבל כדי שיוכל לעשות זאת עליו ללמוד בעצמו. עצם היותה גבוהה מאותיות אחרות מלמדת כי תכונת הלמידה היא הכישרון הנעלה ביותר של האדם. באמצעות לימוד התורה יכול האדם להגיע להשגות גבוהות באלוקות ולהשפיע רוחניות וקדושה גם על סביבתו.

אך לא מספיק הלימוד לבדו, לאחרי ה - ל' באה האות מ' - מעשה. כלומר יש ללמוד באופן כזה שיגרום למעשה כמו שנאמר: "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה". הלימוד צריך להיות באופן מעמיק בעמל ויגיעה, כדרך

שאדם עמל על פרנסתו. ולכן נוסח הברכה של הברכת התורה: "לעסוק בדברי תורה".

האות 'י' והאות 'ל'

האות 'י' הנכתבת בכתב המקורי, בכתב סת"ם, מזכירה קצת את האות 'ל'.

יו"ד המבטאת 'חכמה' הולכת ומתפתחת למידות גבוהות, ומתרחבת ועולה מעלה מעלה, הופכת להיות האות הגדולה ביותר.

המילה: 'ישראל' מתחילה באות 'י' ומסתיימת באות 'ל' יש בזה גם רמז לאדם המתנהג בענווה יכול להתגדל ולעלות מעלה מעלה, להיות דוגמה וסמל ומופת להתנהגות אידיאלית.

השם ישראל, מתחיל באות הקטנה י ומסתיים באות הגדולה ל. ובכך מצביע על היכולת הטמונה בכל יהודי, להפוך מילד שמתחיל ללמוד א"ב, לתלמיד חכם גדול.

לב האותיות

האות 'ל' הנמצאת במרכז האותיות, רומזת גם למילה 'לב'. לב מסמל מרכז ויסוד חשוב ביותר או בסיס לדבר חשוב ביותר! עובדה כי העובּר, כאשר מתחיל להיווצר בבטן אמו, הלב הוא האיבר הראשון ממנו הוא מתחיל. משכנה הראשון של הנשמה בגוף הוא בלב, ועל כן הלב נחשב למושג מרכזי ובסיסי... (לאחר מכן מתפתח המוח, והנשמה שוכנת בו)

האותיות 'ל - ב', מחוברות יחדיו. האות 'ל' רומזת ללימוד והאות 'ב' לבינה. (ראה סוד האות 'ב' לעיל), והנה מזכיר לנו את התפילה: "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים..." (מתוך התפילה)

ל - לב:

כשם שהלב הוא מרכז הגוף, כך ניצבת לה הלמד במרכז האותיות. כל איבריו של האדם ניזונים וחיים דרך הלב, ואף האהבה, אהבת ד' ואהבת ישראל, בלב היא תלויה וכלשון המקרא: "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך". ואמרו חז"ל: "רחמנא ליבא בעי" (הרחום - כינו לקב"ה - רוצה את הלב). אותו לב שאנו נדרשים לשעבדו לעבודתו יתברך, צריך להיות לב בשר, מלא רוך וחמלה, ולכן השתמשו חז"ל הפעם בביטוי "רחמנא", ולא כפי ששגור ללמדנו כי רוצים מאתנו לב שיהיה דומה למידת הרחמים של ה'

לב רחום.

הלב הוא משכן הרוח

ידועה החלוקה של האדם לרמות: מוח - לב - כבד. במקביל - קיימת חלוקה של הנשמה: "נשמה - רוח - נפש". כאשר המוח אשר בו המחשבה, בו הנשמה.

הרמה הנמוכה היא ה"נפש" מושג המייצג את הצד הגשמי הנמצא בכבד.

באותה הקבלה נמצא כי הרוח רמוזה בלב! ואכן הרוח היא המחברת בין שני הצדדים, בין הקצוות, גשמי ורוחני, כך הרוח מחברת בין הנשמה לנפש... כפי שאמר החכם מכל אדם "... ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. (קהלת ג כא)

האות 'ל' כהרחבה של האות 'ג'

האות: 'ל'=30 היא הרחבה של האות: 'ג' = 3. האות: 'ג' רמזה לעולם של גמילות חסד לזולת. לכן האות 'ל' רומזת גם היא לגמילות חסד של האדם לעצמו להגיע אל התכלית, לעולם הבא. האדם המשלב לימוד תורה וגמילות חסדים לזולת עושה עם עצמו את החסד הגדול ביותר שיכול האדם לזכות בו בעולם הזה.

הברכה ליוצא לדרך

הרבה מתלבטים בנוסח הברכה והאיחול - האם לומר: "לך לשלום או לך בשלום". אין ספק שיש לברך: "לך לשלום" והברכה עבור האדם השב למקומו, היא: "בֹּא בשלום". מה ההבדל ומה הסימן?

בפשטות יש לזכור את האותיות המקבילות: "ל - ל, ב - ב" פירושו "ל - ך ל - שלום" "ב - א ב - שלום" חז"ל מדגישים: (בברכות דף ס"ד ע"א) ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום. שהרי יתרו שאמר לו למשה (שמות ד') לך לשלום - עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום (שמואל ב' ט"ו) לך בשלום - הלך ונתלה. ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר (בראשית ט"ו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום.

ההבדל בין שני הביטויים הללו "לשלום" או "בשלום" היא בכוונה: כאשר משתמשים באות "ל" הכוונה היא לקראת מטרה לקראת שלב נוסף ואילו האות "ב" משמעותה היא "להיות ולהישאר במקום מסוים" ומקום מסמל עצירה ולא תנועה. כאשר "מברכים" אדם 'לך בשלום' חלילה כאילו רומזים לו 'לך לנקודה מסוימת, נקודה סופית' לכן אנו מברכים אדם שישוב בחזרה אל המקום ממנו יצא ונאמר לו בזו הלשון "בואך בשלום" או בוא בשלום. שהנקודה הסופית תהיה נקודת ההתחלה ממנה יצא ושוב יצא ויזכה לחזור בשלום.

לפי הגמרא בשבת (ק"ד ע"א) האות "ל" רומזת לעולם הבא בה יזכה הלומד תורה ועושה גמילות חסדים

האות "ל" הגדולה מכל האותיות והעליונה וגבוהה מכולן, נכתבת ע"י חיבור של שתי אותיות. האות "כ" שמעליה האות "ו" (אות החיים) יחד רומזים לערך המספר "כו=26 " הרומז לשם הוי'ה ב"ה שהוא רם ונשא גדול ונורא...

'מ' - מה סודך?

אות היצירה. ערכה המספר 40. כל 40 במקורותינו רמז ליצירה. 40 יום יצירת הוולד במעי אמו. 40 יום ו - 40 לילה המבול שהתחיל מחדש את העולם, 40 יום וארבעים לילה משה על הר סיני לקבל התורה, והיווצרות הבסיס של העם יהודי במעמד הר - סיני. 40 שנה במדבר - התהוות ישראל כעם. 40 סאה המקווה, הרומז להתחדשות ויצירה של "אדם חדש".

האות 'מ' נוצרת ע"י חיבור של 2 אותיות: 'כ' 'ו'. 'כ' מסמלת יצירתיות, והאות 'ו' המחוברת אליה רומזת לאות החיים.

היצירה מתחילה מה'אם' בה נוצר הוולד. ה'א' מסמלת את הכוח הא - לוקי השותף ביצירה, או שערך המספר של המילה 'אם' רומז למספר שבועות ההריון עד שהאשה זוכה להיקרא אם לוולד שנולד. (מצאנו גימ' של מספר שבועות גם בשנת חמה המכילה 'חמה' (53) שבועות 365:7 שהם 52 שבועות שלמים ועוד חלק מסוים של השבוע)

מעניין שהאותיות הבאות אחרי האות 'א, ם' הן האותיות 'ב, ו' הרומזות לרעיונות שונים. יש קשר אמיץ בין ה'בן' לאם. האם היא בונה את הבית וביהדות היא גם בונה את העם היהודי כי יהדותו של הנילוד נקבעת ע"פ האם. וכן "נתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. שנאמר: "ויבן ה' א / לוקים את הצלע..." (נדה לה ע"ב)

האות 'מ' רומזת לנו ל'מים' המרווים ומחייה את העולם כולו. מקור חיות העולם האדם וכל נפש חיה, הצמחים עצי פרי ירק וכל דבר מאכל.

האות 'מ' היא הרחבה של האות 'ד' הרומזת לעוצמה של "יכולת הקבלה". המספר 'ארבע' רומז לארבע יסודות העולם המוכר בשם ארמ"ע והם: אוויר, רוח, מים, עפר. (ארמ"ע ו'ארבע' הן כמעט מילים זהות) ארמ"ע הם כל מצבי הצבירה האפשריים מהחומר הפיזי אל האנרגיה המקיימת אותם. העפר - הצד הפיזי החומרי, מים - מצב צבירה נוזלי, רוח - מצב צבירה המקביל לגז, ואש, האנרגיה המקיימת את החומרים הללו ולא בכדי נרמז באות 'א' הרמז לכוח העליון הראשון האחד ויחיד בעולם. מענין הוא שהאותיות 'מים' גם רומזות לנוסחה הכימית של המים H2o האות: 'מ' תרמוז לשני אטומים של 'מימן', והאות 'י' תרמוז לאטום אחד של 'חמצן'. הרי לפנינו הנוסחה הידועה של 'מ - י - ם' = H-O-H

המילה 'מים' בלשון העברית היא לשון רבים (באנגלית לשון יחיד) ותמיד תרמוז המילה לשני סוגי מים המוזכרים בבריאת העולם, ככתוב: "ויבדל א / לוקים בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (בבראשית א, ז) המים התחתונים והמים העליונים אשר נפרדו זה מזה וממתינים לחזור אל מקורם זה אל זה. האות 'מ' הראשונה מקבילה למים התחתונים בעולם הזה, המים המחיים את העולם הפיזי, ואילו האות 'ם' האחרונה, הסתומה, רומזת למים העליונים הנסתרים, אשר זכו והגיעו לדרגות רוחניות גבוהות ביותר בעולמות העליונים.

'מים' - כמילת שאלה: "מה - הם"

למים יש תכונה מיוחדת. הם נחשבים לדבר גשמי חומרי, ועדיין אינך יכול לשאול מה היא צורתם, כפי שאפשר לשאול על כל דבר חומרי וגשמי... הם תמיד מקבלים את הצורת הכלי בו הם מונחים. ותמיד שואפים להיות מאוזנים. אינך יכול לשאול מה היא צורתם? אתה תמיד עומד עם השאלה מה הם? ("מה הם" בגימ' "מים") המילה - 'מים' היא מילה מאוזנת 'מ' מימין ו'מ' משמאל...

בשפות המוכרות לנו אנו גם רואים את התופעה של השאלה:

באנגלית 'מים' הם: 'ווטר' water)) והמילה המביעה שאלה היא 'ווט'... what)) ?

בצרפתית 'מים' הם: 'אקווה' ומילה השאלה דומה לה מאוד.

באידיש: 'מים' הם 'ווסר' ומילת השאלה היא 'ווס'...?

צא ולמד אילו שפות קדמו? לשון הקודש בתנ"ך, או השפות הנזכרות? מי למד ממי? מי העתיק ממי? העתיק מהחדש או החדש מהעתיק?

מ"ם

האות 'מ' נכתבת ע"י 2 אותיות 'מ - ם': אחת פתוחה, והשניה סתומה. האות 'מ'? רומזת לביאת המשיח, האידיאל הגבוה, הזמן בו הכל יהיה שקט ושלו - לימוד תורה, חוכמה ואושר יהיה נסוך על כולם. כפי שנאמר: "על מי (מים) מנוחות ינהלני"... (תהלים כג ב)

גם המילה 'משיח' מתחילה באות 'מ', והאותיות 'שיח' רומזות לשיח בני האדם המבקשים להחיש את ביאת המשיח.

סוד זה הוצפן בשני פסוקים הנכתבים בצורה מיוחדת:

לםרבה המשרה ולשלום אין קץ.." (בישעיה ט'ו) נכתב עם "ם" סגורה ומדובר שם על ביאת המשיח (דובר על חזקיה המלך שהיה ראוי להיות משיח אך משום שלא הודה על החסד הגדול שעשה עמו הבורא במפלת סנחריב, נסתם הענין)...

וכן פסוק נוסף הכתוב בצורה מיוחדת: "ואהי שׂובר - (מתבונן) בחומות ירושלים אשר המ פרוצים ושעריה אוכלו באש". (בנחמיה ב יג) אות 'מ' הפתוחה מבטאת ענין של זמניות ולא קביעות כמו האות 'ם'.

לעתיד לבוא: ה'מ' של "המ פרוצים" - תיסגר, וה'ם' של "לםרבה המשרה..." - תיפתח.

יש הרואים את המילה 'מים' כאות שערכה במילוי - 90 אשר שווה בערכו לאות 'צ'. אות זו רומזת לצדיק השתול על פלגי מים. היא נמצאת בין שתי אותיות: 'ל' מצד ימין ו'נ' מצידה השני, האותיות הרומזות ללימוד באמצעותו מגיע הצדיק אל ה - 'נ' =50 שערי בינה ואחריה האות 'ס', הרומז לסודות עמוקים... והם הם סם החיים. גם נאמר בן - מ' =40 לבינה. (אבות)

התורה - מים

התורה שניתנה ב - 40 (מ) יום נמשלה ל'מים', שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים". (ישעיה נה, א) על איזה מים מדובר? הגיוני לומר כי אין הכוונה למים רגילים שהרי נאמר בפסוק: "הוי כל צמא - לכו למים" מה מחדש הנביא ישעיה? הרי כל ילד יודע שאם אדם צמא - הולך לשתות מים?! אלא הכוונה היא עמוקה יותר. הכוונה למים המחיים את העולם הלוא היא התורה וכן לעתיד לבוא אמר עמוס הנביא: "הנה ימים באים נאם א - דני ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'" (עמוס ח, י"א)

במסכת תענית (ז' ע"א) אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים - לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים, וביין, ובחלב. דכתיב הוי כל צמא לכו למים", (ישעיהו נ"ה א) וכתיב בהמשך הפסוק: "... לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב", לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

"פלגי מים"

הצדיק נמשל לעץ השתול על פלגי מים. המילה 'פלג' פירושו 'חצי'. על פי מושג זה נוכל לראות כאן 2 רעיונות מעניינים:

'מים' ערכם 90, מחצית מספר זה (פלגי מים) יהיה 45 בגימ' 'מה'. הוסף למילה 'עץ' את מחצית המילה 'מים' ויצאה המילה 'עצמה'. זהו הכוח החזר, האדיר שיש לצדיק

רעיון נוסף:

'פלגי מים' (90) ערכו 'מה' (45). קיימים שני פסוקים מיוחדים המבטאים קיצוניות והם: "מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהלים ח ב) - המבטא את גדולת הבורא, ופסוק אחר:

"מה אנוש כי תזכרנו" (תהלים ח ה) המבטא את חולשת האדם...

הצדיק חי בשני הפלגים הללו בין הכרת חולשתו האישית, ומצד אחר, שהוא מחובר לכוח האדיר ביותר אשר בהתפעלות הוא מתבטא: "מה רבו מעשיך ה'"! (תהלים קד כד)

"הן - הם"

מילה נוספת בעלת משמעויות קיצוניות מצאנו בבטוי 'הן':

"הן לה' א / לוהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה" (דברים י יד)

וכן נאמר: הן קרבו ימיך למות..." (דברים לא יד) אותו ביטוי נמצא בקצוות של הרעיונות גדלות הבורא ואפסות האדם.

משני הרעיונות הנ"ל מצאנו משמעות לביטוי "הן, הם". בתפילת "נשמת כל חי" אנו אומרים: "הן הם יודו וישבחו לשמך..."כלומר אנו נשבח ונודה לקב"ה כששני הביטויים הללו ומשמעותם הקיצונית מול עינינו... גדלות הבורא, ואפסות האדם.