אנחנו מרגישים הרבה רגשות ותחושות... אבל מתי אי פעם התמקדתם בהם?

נסו לחשוב על רגשות "קשים" בחייכם: כעס, פחד, שנאה, קנאה, בושה, חוסר אונים... לפעמים הם מציפים אותנו לחלוטין. היחס שלנו אליהם מאוד שלילי: אנחנו רוצים לגרש אותם מחיינו, להכחיד אותם. ההתמקדות היא גישה, השקפת עולם, שבמרכזה פתיחות, קבלה והערכה לכל קשת הרגשות שלנו. ההתמקדות משתמשת בטכניקה בעלת עוצמה, שמבוססת על הקשבה לתחושות בגוף, לרגשות, לתמונות ולזיכרונות.

זה לא ניו אייג'

כן, כן, אני יודעת. יש אנשים שהמילים "הקשבה לתחושות בגוף" נשמעות להם יותר מדי ניו - אייג', רוחניות, לא רציונליות. אני חושבת שעד לא מזמן היתי מגיבה אליהן כך בעצמי. אני רואה את עצמי כאדם רציונלי לחלוטין. בעבר, לא היתי מעוניינת להקשיב לגוף בכלל, ולא חשבתי שמשהו יצמח לי מהקשבה כזו.

אגב, הטכניקה הזו דווקא ותיקה למדי. מפתחה, ד"ר יוג'ין ג'נדלין הוא פסיכולוג בשנות השמונים שלו. ג'נדלין פיתח את הטכניקה כדי להגביר את היעילות של טיפולים פסיכולוגיים, שהוא הרגיש שבמקרים רבים מדי אינם יעילים מספיק.

הסערה שהתקבלה

מי שיש לו ילדים, או חברים קרובים, יכול אולי להזכר בחויה כזו: ילד או אדם קרוב סוערים - כועסים, עצובים או מתוסכלים - ואנחנו מקבלים אותם כפי שהם, אוהבים אותם כך, אולי מחבקים אותם. מקשיבים להם, מנסים לעמוד בנעליהם, ובכל מקרה לא שופטים אותם לשלילה או לחיוב. האדם מרגיש את היחס הזה, והרגשות שלו מתפתחים: הוא נרגע מעט, יכול לראות את הדברים בצורה שונה, אולי חש רגשות שונים. ההתפתחות של האדם יכולה להיות דרמטית, לפעמים ברגעים בודדים.

אולי אנחנו יכולים להזכר בחויה הפוכה. היינו סוערים, והאהבה, הקבלה והאמון של אדם קרוב - הורה, סב, חבר - שהקשיב לנו ברוב קשב, ונתן מקום למה שהבאנו, השפיעה עלינו באופן דרמטי, לטובה. הרגשות הקשים הציפו אותנו פחות, ויכולנו לראות את עצמנו כחזקים ומסוגלים יותר. התפתחנו בתוך היחס הזה. מצאנו כוחות שלנו שלא הכרנו.

העצמי שלא התקבל

אני מניחה שרובנו יכולים להזכר בחוויות שונות לחלוטין: אנשים שהיו מאוד ביקורתיים כלפינו, וניסו להאיץ בנו ללא הרף להשתפר. הם לא חסכו מאיתנו את שבט הערותיהם השליליות לגבי היכולות שלנו, ולא התעניינו, או לגמרי לא קיבלו, את רגשותינו ונקודות המבט שלנו. גם אם אהבו אותנו מאוד - אולי הורה או מורה - החויה לידם היתה של התכווצות, של חוסר יכולת. לא צמחנו הרבה לידם, וגם אם צמחנו, שילמנו מחיר יקר של חוסר שלמות עצמית. זהו היחס שאנחנו רגילים לתת לרגשות ה"קשים" שלנו. יחס של דחיה, התעלמות, ביקורתיות קשה, או במקרה הטוב אמביציוזיות. בתוך היחס הזה, הרגשות שלנו לא מתפתחים. הם קפואים, במשך חודשים, שנים ועשורים.

הכעס שנשאר קפוא 70 שנה

ניצולת שואה בת 75 סיפרה לי שיש בה כעס גדול על הוריה, שמסרו אותה בגיל 5 לזוג פולנים זרים, ונעלמו. הם עשו זאת כדי להציל את חייה. היא יודעת שהכעס עליהם לא מוצדק, אך הידע הזה לא עוזר. הכעס הלא מוצדק הזה, נשאר קפוא במשך שבעה עשורים, ומכביד על חייה. הביקורתיות העצמית כלפי הכעס יוצרת בדידות כפולה: הבדידות הראשונה היא הבדידות הפיזית, ללא הורים, והבדידות השניה היא הבדידות הרגשית, ללא מקשיבים. איש אינו מקשיב ומקבל את הכעס והעצב שלה, שנאגר בתוכה, בודד.

קבלה מהפכנית

ההתמקדות מציעה רעיון מהפכני: להתיחס לרגשות שלנו בקבלה, אהבה, הקשבה, הערכה, אמון וסבלנות. המשפט שאומרים בהתמקדות לכל דבר כזה (למשל לכעס) הוא: אתה יכול להיות כפי שאתה, כמה זמן שאתה צריך.

אני מבינה שזה רעיון שאולי נשמע מוזר, אולם ברגע ששמעתי את המשפט הזה, נרגעתי. הדהימה ומשכה אותי האפשרות להתיחס לכעס, לביקורתיות, לשיפוטיות ולחוסר הסובלנות שלי - למה שחשבתי תמיד לצדדים החלשים ביותר שלי - באהבה ובקבלה. היחס הזה מביא תוצאות מיד: הרגשות ה"רועשים" הללו נרגעים מעט, ומפנים מקום לתחושות חדשות, קצת שונות, מורכבות יותר, תחושות שיש בהן הרבה פעמים פתחים חדשים להמשך. פתחים לשלווה ועוצמה חדשות.

התמקדות גם בחיובי

יש גם רגשות חיוביים שאנחנו בד"כ לא מקשיבים להם מספיק. ההתרגשות שלנו, הגאוה בעצמנו, הציפיה, הרבה פעמים נדחקות הצידה בשם ההיגיון. "אל יתהלל חוגר כמפתח", אמרו לנו כשהפלגנו בתיאורים נרגשים על תוכניותינו. "צוחק מי שצוחק אחרון", הזהירו אותנו. התמקדות ברגשות חיוביים יכולה להתחיל להחזיר לנו את שמחת החיים וההתלהבות שהתעמעמו עם השנים.

התרגול

גישת ההתמקדות כוללת טכניקה לתרגול למתחילים. טכניקה שבה יושבים בשקט, בעצימת עיניים, יחד עם שותף לתרגול, ומקשיבים לתחושות הגוף השונות, לרגשות, לדימויים ולסמלים העולים בנו, ולזיכרונות. מתארים אותם, ונותנים להם מקום. התרגול הפשוט הזה מפתיע בהשפעתו. לא קל לתרגל אותו לבד או ללא הדרכה, פשוט ככל שישמע, כי אנחנו רגילים לחשוב הרבה על העבר והרבה על העתיד, ומעט על ההווה. התרגול הגופני הזה "תופס" את ההווה בשטף החיים. ובעצם הכל קורה בהווה. כך שזהו מפתח לשינוי של מה שקורה איתנו, ובינינו לבין הסביבה.

אנשים שמעידים על עצמם שהם "לא מחוברים לעצמם", ומזהירים אותי שוודאי לא ירגישו דבר בתרגול כזה, נדהמים מכמה שהם כן מרגישים, וכמה שתחושותיהם משתנות אפילו לאחר תרגול בודד של עשר דקות. גברים שרגילים לדיכוי התרבותי שלא מאפשר להם להרגיש כמעט כלום, נדהמים ומתענגים על הגילוי הזה של הרגשות שלהם, ומהחופש הלא רגיל לחוות הכל, ומגלים פתאום שיש תקוה חדשה, יש פתח לשינוי. היחסים שלהם והחויה שלהם של החיים, יכולה להשתנות.

מה קורה לרגשות כאשר מתמקדים בהם?

כשמתמקדים ברגשות "שליליים" הם מתפתחים, והופכים למשהו קצת שונה, משהו פחות מדוכא וחונק. כשמתמקדים ברגשות חיוביים הם מתחזקים, או מגלים תחתיהם רגשות אחרים, פחות חיוביים, שהיו נסתרים ועצרו אותנו מלהתקדם. מדהים כמה שהכל מתפתח ומשתנה. כעס שנשאר קפוא במשך שנים, מקבל אחרי כמה תרגולים כאלה גוונים שונים לגמרי, מורכבים יותר, לפעמים מגלה תחתיו צער, פחד ואהבה רבה. היסוס ובלבול מגלים תחתיהם רצונות חזקים שפחדנו לבטא. עלבון יכול לפנות מקומו להבנה ולחמלה. ומשם אפשר להתקדם. החסימה משתחררת, התקיעות מפנה את מקומה לצמיחה.

ג'נדלין, כתב ב - 1990: "התמקדות היא כאשר איזהשהו "אני" מתיחס לאיזשהו "זה" (אני מוסיפה: למשל כעס), ו"הלקוח" ואני מתכוונים לארח לו לחברה שם בפנים. מה שה"זה" הזה צריך הוא רק איזה מגע בלתי פולשני, רק לארח לו לחברה. אם תהיה שם עם המודעות שלך, זה כל מה שהוא צריך. הוא יעשה את כל השאר בשבילך".

הסיפור האישי שלי

אישית, התפתחתי המון בעזרת הטכניקה הזו, והקורס שלמדתי אצל חגית ספנסר (בתמונה למעלה). זו היתה החוליה החסרה בעבודה שלי, האישית והמקצועית. היתה לי הכשרה ארוכה ונסיון רב בשינוי תהליכי חשיבה (מה שלמדתי בעיקר בחברת "לנדמרק"), היה לי גם נסיון בעבודה רגשית בטכניקת "יעוץ הדדי". אבל היו תחומים שבהם זה לא הספיק. היו נושאים בחיי שעדיין לא היתי מרוצה מקצב ההתקדמות שלי בהם, ולגבי לקוחות - לא את כולם הצלחתי ללמד את הטכניקה של "יעוץ הדדי". ההתמקדות היתה ללא ספק נקודת מפנה רצינית בחיי ובקריירה שלי.

גיליתי נושאים משמעותיים שעצרו אותי, שאפילו לא היתי ערה להם. למשל, עבדתי הרבה, בתחילה, על הנושא של התלהבות. הבחנתי בכך שאני עוצרת את עצמי מלהראות התלהבות, וגם מלהתלהב, הרבה פעמים. כדי לא להשוויץ, כדי לא להרתיע, כדי לא להתאכזב אח"כ, כדי לא להתחייב. כששיתפתי את זה עם חברי, הם צחקו, ואמרו לי שאני האדם הכי מתלהב שהם מכירים. כן, זה אולי נכון, אבל זה רק קצה הקרחון שלי. אני עוצרת את עצמי היום הרבה פחות, וזה כיף. אני גם רואה שאנשים אחרים מתלהבים יותר סביבי, למשל הילדים שלי. פיתחנו לנו הרגל, כאשר אחד מהם מנצח במשחק, לפתוח בהשתוללות התלהבות אדירה, שכוללת שאגות שמחה וריקודים בכל רחבי הסלון. פעם משהו פנימי בי היה מתנגד לדבר כזה, בלי שאפילו הבחנתי בכך, או ידעתי למה.

גם נושא חוסר הסבלנות שפעם הטריד אותי, בעיקר כלפי ילדי, הוא נושא שעולה היום הרבה פחות. הקבלה והסבלנות שלמדתי בעזרת טכניקת ההתמקדות הופכות באופן טבעי לקבלה ולכבוד כלפי אחרים, וכלפי הקצב שלהם. גם כאשר נדרש קצב שונה ממה שנוח להם, קל יותר לעבוד יחד איתם כאשר יש כבוד וקבלה.

התמקדות: ההמלצה מספר 1 שלי

היום אני ממליצה להתחיל כל תהליך אימון איתי בעבודת התמקדות. אם תסכימו, נקדיש מספר מפגשים ללימוד השיטה והתפיסה שעומדת בבסיס ההתמקדות. העבודה הזו תתן לנו בסיס חזק לעמוד עליו כשנעבור לנושאים הספציפיים שתרצו לעבוד עליהם. בהמשך נשלב תרגול ולימוד התמקדות באימון. בנושאים רגשיים מורכבים כגון קשרים זוגיים, קשרים עם ילדים, ושינוי הרגלי אכילה, אני ממליצה שחלק גדול מן העבודה שלנו יהיה בהתמקדות, אם לא כולה. הצטברו כבר מספר רב של המלצות על עבודה איתי בטכניקת ההתמקדות, וזה רק קצה הקרחון, כי רוב הסיפורים בכלל לא נכתבו - הם אישיים מדי.