העצמי האמיתי ועצמי האמת, היבטים פסיכואנליטיים ואחרים. מרדכי גלדמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מרדכי גלדמן הוא משורר שפרסם כבר עשרה ספרי שירה. הוא כותב מדי פעם רשימות אנינות במוסף התרבות של הארץ ובמקומות אחרים והוא גם פסיכולוג. כעת נעשתה לו אסופה של אותן רשימות, בהן הוא כותב על דברים הנוגעים בנפשו. פסיכולוגיה, שירה, ספרים וספרות, והכל ברגישות ואנינות הרוח הידועה שלו.
המונח "עצמי האמיתי" הוא מונח מוכר בתיאוריה הפסיכולוגית, מרדכי גלדמן בדברי ההקדמה מוסיף עוד נדבך לעצמי. הוא מפריד בין העצמי "ההרגלי" לעצמי האמיתי באמת. אינני יודע לצערי אם מושג זה, עצמי הרגלי הוא הבחנה אישית שלו מתוך ניסיונו או שהיא לקוחה מתיאוריה שאינה מוכרת לי. על כל פנים גלדמן משתף אותנו במידע שאת המפגש שלו עם עצמי האמיתי שלו הוא עורך בתרגילי מדיטציה. שם, בתוך נקודת האפס יכול העצמי להראות את עצמו בתוך השקט. העצמי המדיטטיבי הוא העצמי האמיתי ביותר, אומר מרדכי גלדמן. אינני יודע איזו מדיטציה עושה גלדמן ואם זה חשוב בכלל, אך אני יודע ממכרים שעברו סדנאות ויפאסאנה על תהליך שגם אם לא היו להם המלים "מפגש עם עצמי האמיתי" יכלו לתאר תהליך עמוק שעברו.
המאמר הראשון בספר "האמת בתרפיה הפסיכואנליטית" נוגע בכמה שטחים. את האמת התחילו מחפשים עוד לפני היווצרות הפסיכולוגיה כתורה. פילוסופים דיברו עליה, וסופרים כמובן. בתחילה האמינו שמה שרואה העין, זו האמת. אחר כך ערערו על תפיסה זו ואנו יודעים שרבים מדברים על "נקודת מבט" השאלה מאיפה רואים מה רואים ואיזו אינטרפרטציה אישית מתקבלת מהראיה. העידן הפוסט מודרני עשה סוג של שינוי בהתייחסות חיבר את הראיה למלה. כוחה של המלה הפך להיות משמעותי בייצוג האמת.
מכאן מתחילה שאלת האמת בזיכרון. היום אנו יודעים שגם הזיכרון איננו אמיתי. אנו נותנים לו פירוש אישי ופרטי. יכול מרסל פרוסט לכתוב את כל כרכי הזמן האבוד ולהאמין שהוא רודף אחרי הזיכרון האמיתי. אך הדבר החשוב ביותר שהצליח ליצור מלבד ספרות גדולה היא צורה חדשה של כתיבה הנקראת זרם התודעה, שהשפיעה על כותבים רבים.
מרדכי גלדמן מתחיל בשאלה איזה מעבר עושה תמונה, גם פנימית, כשאנו באים לתאר אותה במלים. מה משחזר המטופל אצל המטפל. אלא שהתמונות העולות כזיכרון הן כבר מעובדות, אלו סוג של תמונות חלום. כל חלקי האישיות לקחו חלק ביצירת זיכרון התמונה. ולא פעם התמונה מכסה על האמת.
איננו יכולים להניח שמשתתפי מפגש טיפולי משוחחים על איזו אמת היסטורית. יש במפגש שני אנשים הנותנים פרשנות משלהם. האחד, המטופל, כבר פירש לעצמו את התמונות שלו ולא רק אלא שכדי לתאר אותן לאחר צריך לדעת מה היכולת המילולית שלו. ואן מדברים על מילוליות מיד עולה כמובן שאלה נוספת של ייצוג מילוי שאליו לא אתייחס כרגע. ממול יושב איש "מקצוע" תפקידו האחד הוא להקשיב, תפקידו האחר הוא לפרש את מה שמובא בפניו שהוא כבר ממילא פרוש לאיזו התרחשות בעבר.
מבחינת המטופל, נוכחותו של המטפל, עד כמה שיהיה שקט וינסה להקרין אובייקטיביות, לאישיותו ונוכחותו יש השפעה על דרך הדיבור של המטופל. ומעבר לזה בצורה עמוקה יותר, מטפלים יודעים ואמרו כבר שמטופל אצל מטפל מהזרם היונגיאני יחלום חלומות יונגיאניים אחר פרוידיאניים ואחר אולי לאקאניאניים. יפה בעיני ש - מרדכי גלדמן אומר:
"התיאוריות הפסיכואנליטיות התרבו ולעתים קרובות הן נובעות בעיקר מן הביוגרפיה הפרטית של יוצריהן, ולא מאמת אוניברסאלית או כוללת... כיום יכול כל טרמפיסט לאחוז בתיאוריה שהולמת אותו או אף במקבץ של תיאוריות שבחלקן נוגדות זו את זו"
כך תעלה השאלה מה יכול לתת המטפל למטופל. מה הוא המפתח לחידת האדם. מה יכול המטפל לתרום למטופל הופכת להיות שאלה טורדנית. מרדכי גלדמן חושב, בעזרת ספנס, שהאפשרות לספר את הסיפור שלך מחדש ולתת לו את המשמעות האישית המתקנת היא מרכז הטיפול. אך לא רק כמובן. תשומת לב לכאב הנפשי התעניינות בדחפים היצרים וניסיון לאזנם, לחבר את מטופלו ביחסי אהבה עם הזולת והעולם, לחבר את המטופל לעצמו באופן רציונאלי לסיפורו, לחבר את המטופל לסודו.
אם בתחילת הקריאה המאוד מעניינת הייתה לי טענה אחת נגד הכותב הרי שהיא נעלמה בהמשך. בתחילה היה נראה לי ש - מרדכי גלדמן מזכיר שמות של תיאורטיקנים מתוך הנחה שהם מוכרים, אך מה לעשות וקורא הדיוט לא בהכרח מכיר את כולם, בהמשך מרדכי גלדמן מביא ציטוטים משל אחרים ואז אפשר לעקוב בנוחות אחרי השיג ושיח שלו עם אחרים.
ביון הוא אחד השמות ש - מרדכי גלדמן מרחיב עליהם במקצת במאמר. ביון כאיש שהביא את המימד הרליגיוזי לתוך התיאוריה הפסיכואנליטית. אך ביון שהיה גם כירורג ידע להבדיל בין רגשות ותופעות פיזיות. על חרדה למשל, אמר ביון, יש ביטויים בצבע העור, בדרגת הלחות ובטמפרטורה, ברעד בידיים ובמצב האישונים, אך למרות הסימפטומים הגופניים החרדה היא חוויה נפשית. צריך לקרוא את המאמר הזה כדי להבין את המשמעות הרליגיוזית שביון מדבר עליה, וכמו בכל תיאוריה כל אחד לעצמו יחליט לקבל או לדחות.
דרך ביון שהביא את האלוהים אל תוך הטיפול וחיפוש האמת האחת מביא מרדכי גלדמן מדברי סוטרת היוגה של פטאנגלי ההודי, תכלית העבודה היוגית כעצירת תנודות התודעה כדי להגיע לתודעה הגרעינית הטהורה, שהיא העצמי האמיתי.
אם במאמרו על הספר "אמנות האהבה" של פרום מזכיר מרדכי גלדמן את מושא האהבה האידילית עליה דיבר פרום הרי שבמאמר אחר על הספר מיניות ואהבה שהוא אסופת מאמרים של זיגמונד פרויד נותן ל - מרדכי גלדמן את האפשרות לבדוק את העולם המיני ש - פרויד הביא לראשונה לדיון. גלדמן מתעמת עם כמה מהקביעות של פרויד על תיאוריית היצר המיני השולט בנו ומראה אלו שינויים חלו בהבנת המניעים הפנימיים שלנו כיצורים מיניים מסוגים שונים ובעיקר כמובן גילוי המיניות הילדית, הקביעה שבני האדם כולם דו מיניים שהדחף המיני קשור בשני פתחיו של צינור העיכול (פרויד לא הכיר בחשיבות חזה האישה כמושג מיני) ובתהליכי התפתחות המיניות. אך הוא אינו יכול שלא להודות שגם אם כמה מרעיונותיו נשחקו הרי שתרומתה החלוצית הגדולה היא בהבנת התהליכים המתמידים והסודיים, באפשרות להקשיב לשיח הזה.
את סקירתו על ספרה של רות גולן "אהבת הפסיכואנליזה" מתחיל מרדכי גלדמן בטענה שאי אפשר בלעדיה נגד השפה הלאקניאנית. צודק מרדכי גלדמן כשהוא כותב שחש כאילו גולן חשבה את הספר בצרפתית וכתבה אותו עברית. המחויבות לאב המייסד אצל הלאקניאנים היא כנראה מוחלטת. זה נראה כמעט מובן מאליו שהמאמרים אליהם יתייחס בספר זה הם אלו העוסקים בשתי תרצות. תרצה של עגנון גבורת בדמי ימיה ותרצה שאיננה דמות בדויה אלא תרצה אתר המשוררת. בתו של נתן אלתרמן. יש לו את ההשגות שלו נגד רות גולן ונגד לאקאן, אך בסופו של דבר הוא כותב על רות גולן שהיא איננה הוגה פסיכואנליטית עצמאית. כשקראתי את הספר לא עלתה בדעתי לרגע השאלה. היה ברור לי שהיא מנסה להביא כמעט לראשונה את טעמו של לאקאן לקורא עברית שכמעט ולא נתקל בכתביו אז.
שתי רשימות עוסקות ב - מדריד ו - רומא שתי ערים בהם ביקר מרדכי גלדמן. הרשימות הכתובות ברגישות ואם אתם רוצים לדעת איך נראה פסלו של משה, ולמה אינו תואם את התיאוריה של פרויד, ואולי להבין למה ואלסקז הוא צייר נפלא. ראוי לשקוע בשתי הרשמות הללו.
לא אמנה את כל המאמרים, אך התרשמויותיו מ - בניני ו - אלמדובר, דנה אינטרנשיונל, מה עושה את אוסקר ויילד לחשוב יותר ממה שחושבים, מה משמעותו של חלל ריק בלובר כש - המונה ליזה נגנבה ממנו, מה היא בכלל דמות האישה המצוירת, מושגת ולא מושגת ועוד ועוד נושאים יחפש לו את הספר שבו מקרב אותנו מרדכי גלדמן לצדדים שאפשר שלא חשבנו עליהם, לפחות לא בצורה המערבת פסיכולוגיה עם עובדות ושירה, ובעיקר מקרב אותנו הספר אל העצמי האמיתי הפרטי שלו, של מרדכי גלדמן. עמוק וחבוי וגלוי. ובעיקר כתוב נפלא. בשפה בהירה בלי נסיון הצטעצעות או שפת על, בעלת התנשאות אקדמית, בלתי ניתנת להבנה. ספר המעניק שעות של הנאה אמיתית. תענוג גדול להתקרב לעולמו של מרדכי גלדמן, ואין לי אלא להיזכר בספריו של דן צלקה, לא הרומנים, אלא הרשימות הקטנות הללו ולהשוות את קורת הרוח והנחת שגרמו לי כל אחד בדרכו.
מרדכי גלדמן הוא משורר שפרסם כבר עשרה ספרי שירה. הוא כותב מדי פעם רשימות אנינות במוסף התרבות של הארץ ובמקומות אחרים והוא גם פסיכולוג. כעת נעשתה לו אסופה של אותן רשימות, בהן הוא כותב על דברים הנוגעים בנפשו. פסיכולוגיה, שירה, ספרים וספרות, והכל ברגישות ואנינות הרוח הידועה שלו.
המונח "עצמי האמיתי" הוא מונח מוכר בתיאוריה הפסיכולוגית, מרדכי גלדמן בדברי ההקדמה מוסיף עוד נדבך לעצמי. הוא מפריד בין העצמי "ההרגלי" לעצמי האמיתי באמת. אינני יודע לצערי אם מושג זה, עצמי הרגלי הוא הבחנה אישית שלו מתוך ניסיונו או שהיא לקוחה מתיאוריה שאינה מוכרת לי. על כל פנים גלדמן משתף אותנו במידע שאת המפגש שלו עם עצמי האמיתי שלו הוא עורך בתרגילי מדיטציה. שם, בתוך נקודת האפס יכול העצמי להראות את עצמו בתוך השקט. העצמי המדיטטיבי הוא העצמי האמיתי ביותר, אומר מרדכי גלדמן. אינני יודע איזו מדיטציה עושה גלדמן ואם זה חשוב בכלל, אך אני יודע ממכרים שעברו סדנאות ויפאסאנה על תהליך שגם אם לא היו להם המלים "מפגש עם עצמי האמיתי" יכלו לתאר תהליך עמוק שעברו.
המאמר הראשון בספר "האמת בתרפיה הפסיכואנליטית" נוגע בכמה שטחים. את האמת התחילו מחפשים עוד לפני היווצרות הפסיכולוגיה כתורה. פילוסופים דיברו עליה, וסופרים כמובן. בתחילה האמינו שמה שרואה העין, זו האמת. אחר כך ערערו על תפיסה זו ואנו יודעים שרבים מדברים על "נקודת מבט" השאלה מאיפה רואים מה רואים ואיזו אינטרפרטציה אישית מתקבלת מהראיה. העידן הפוסט מודרני עשה סוג של שינוי בהתייחסות חיבר את הראיה למלה. כוחה של המלה הפך להיות משמעותי בייצוג האמת.
מכאן מתחילה שאלת האמת בזיכרון. היום אנו יודעים שגם הזיכרון איננו אמיתי. אנו נותנים לו פירוש אישי ופרטי. יכול מרסל פרוסט לכתוב את כל כרכי הזמן האבוד ולהאמין שהוא רודף אחרי הזיכרון האמיתי. אך הדבר החשוב ביותר שהצליח ליצור מלבד ספרות גדולה היא צורה חדשה של כתיבה הנקראת זרם התודעה, שהשפיעה על כותבים רבים.
מרדכי גלדמן מתחיל בשאלה איזה מעבר עושה תמונה, גם פנימית, כשאנו באים לתאר אותה במלים. מה משחזר המטופל אצל המטפל. אלא שהתמונות העולות כזיכרון הן כבר מעובדות, אלו סוג של תמונות חלום. כל חלקי האישיות לקחו חלק ביצירת זיכרון התמונה. ולא פעם התמונה מכסה על האמת.
איננו יכולים להניח שמשתתפי מפגש טיפולי משוחחים על איזו אמת היסטורית. יש במפגש שני אנשים הנותנים פרשנות משלהם. האחד, המטופל, כבר פירש לעצמו את התמונות שלו ולא רק אלא שכדי לתאר אותן לאחר צריך לדעת מה היכולת המילולית שלו. ואן מדברים על מילוליות מיד עולה כמובן שאלה נוספת של ייצוג מילוי שאליו לא אתייחס כרגע. ממול יושב איש "מקצוע" תפקידו האחד הוא להקשיב, תפקידו האחר הוא לפרש את מה שמובא בפניו שהוא כבר ממילא פרוש לאיזו התרחשות בעבר.
מבחינת המטופל, נוכחותו של המטפל, עד כמה שיהיה שקט וינסה להקרין אובייקטיביות, לאישיותו ונוכחותו יש השפעה על דרך הדיבור של המטופל. ומעבר לזה בצורה עמוקה יותר, מטפלים יודעים ואמרו כבר שמטופל אצל מטפל מהזרם היונגיאני יחלום חלומות יונגיאניים אחר פרוידיאניים ואחר אולי לאקאניאניים. יפה בעיני ש - מרדכי גלדמן אומר:
"התיאוריות הפסיכואנליטיות התרבו ולעתים קרובות הן נובעות בעיקר מן הביוגרפיה הפרטית של יוצריהן, ולא מאמת אוניברסאלית או כוללת... כיום יכול כל טרמפיסט לאחוז בתיאוריה שהולמת אותו או אף במקבץ של תיאוריות שבחלקן נוגדות זו את זו"
כך תעלה השאלה מה יכול לתת המטפל למטופל. מה הוא המפתח לחידת האדם. מה יכול המטפל לתרום למטופל הופכת להיות שאלה טורדנית. מרדכי גלדמן חושב, בעזרת ספנס, שהאפשרות לספר את הסיפור שלך מחדש ולתת לו את המשמעות האישית המתקנת היא מרכז הטיפול. אך לא רק כמובן. תשומת לב לכאב הנפשי התעניינות בדחפים היצרים וניסיון לאזנם, לחבר את מטופלו ביחסי אהבה עם הזולת והעולם, לחבר את המטופל לעצמו באופן רציונאלי לסיפורו, לחבר את המטופל לסודו.
אם בתחילת הקריאה המאוד מעניינת הייתה לי טענה אחת נגד הכותב הרי שהיא נעלמה בהמשך. בתחילה היה נראה לי ש - מרדכי גלדמן מזכיר שמות של תיאורטיקנים מתוך הנחה שהם מוכרים, אך מה לעשות וקורא הדיוט לא בהכרח מכיר את כולם, בהמשך מרדכי גלדמן מביא ציטוטים משל אחרים ואז אפשר לעקוב בנוחות אחרי השיג ושיח שלו עם אחרים.
ביון הוא אחד השמות ש - מרדכי גלדמן מרחיב עליהם במקצת במאמר. ביון כאיש שהביא את המימד הרליגיוזי לתוך התיאוריה הפסיכואנליטית. אך ביון שהיה גם כירורג ידע להבדיל בין רגשות ותופעות פיזיות. על חרדה למשל, אמר ביון, יש ביטויים בצבע העור, בדרגת הלחות ובטמפרטורה, ברעד בידיים ובמצב האישונים, אך למרות הסימפטומים הגופניים החרדה היא חוויה נפשית. צריך לקרוא את המאמר הזה כדי להבין את המשמעות הרליגיוזית שביון מדבר עליה, וכמו בכל תיאוריה כל אחד לעצמו יחליט לקבל או לדחות.
דרך ביון שהביא את האלוהים אל תוך הטיפול וחיפוש האמת האחת מביא מרדכי גלדמן מדברי סוטרת היוגה של פטאנגלי ההודי, תכלית העבודה היוגית כעצירת תנודות התודעה כדי להגיע לתודעה הגרעינית הטהורה, שהיא העצמי האמיתי.
אם במאמרו על הספר "אמנות האהבה" של פרום מזכיר מרדכי גלדמן את מושא האהבה האידילית עליה דיבר פרום הרי שבמאמר אחר על הספר מיניות ואהבה שהוא אסופת מאמרים של זיגמונד פרויד נותן ל - מרדכי גלדמן את האפשרות לבדוק את העולם המיני ש - פרויד הביא לראשונה לדיון. גלדמן מתעמת עם כמה מהקביעות של פרויד על תיאוריית היצר המיני השולט בנו ומראה אלו שינויים חלו בהבנת המניעים הפנימיים שלנו כיצורים מיניים מסוגים שונים ובעיקר כמובן גילוי המיניות הילדית, הקביעה שבני האדם כולם דו מיניים שהדחף המיני קשור בשני פתחיו של צינור העיכול (פרויד לא הכיר בחשיבות חזה האישה כמושג מיני) ובתהליכי התפתחות המיניות. אך הוא אינו יכול שלא להודות שגם אם כמה מרעיונותיו נשחקו הרי שתרומתה החלוצית הגדולה היא בהבנת התהליכים המתמידים והסודיים, באפשרות להקשיב לשיח הזה.
את סקירתו על ספרה של רות גולן "אהבת הפסיכואנליזה" מתחיל מרדכי גלדמן בטענה שאי אפשר בלעדיה נגד השפה הלאקניאנית. צודק מרדכי גלדמן כשהוא כותב שחש כאילו גולן חשבה את הספר בצרפתית וכתבה אותו עברית. המחויבות לאב המייסד אצל הלאקניאנים היא כנראה מוחלטת. זה נראה כמעט מובן מאליו שהמאמרים אליהם יתייחס בספר זה הם אלו העוסקים בשתי תרצות. תרצה של עגנון גבורת בדמי ימיה ותרצה שאיננה דמות בדויה אלא תרצה אתר המשוררת. בתו של נתן אלתרמן. יש לו את ההשגות שלו נגד רות גולן ונגד לאקאן, אך בסופו של דבר הוא כותב על רות גולן שהיא איננה הוגה פסיכואנליטית עצמאית. כשקראתי את הספר לא עלתה בדעתי לרגע השאלה. היה ברור לי שהיא מנסה להביא כמעט לראשונה את טעמו של לאקאן לקורא עברית שכמעט ולא נתקל בכתביו אז.
שתי רשימות עוסקות ב - מדריד ו - רומא שתי ערים בהם ביקר מרדכי גלדמן. הרשימות הכתובות ברגישות ואם אתם רוצים לדעת איך נראה פסלו של משה, ולמה אינו תואם את התיאוריה של פרויד, ואולי להבין למה ואלסקז הוא צייר נפלא. ראוי לשקוע בשתי הרשמות הללו.
לא אמנה את כל המאמרים, אך התרשמויותיו מ - בניני ו - אלמדובר, דנה אינטרנשיונל, מה עושה את אוסקר ויילד לחשוב יותר ממה שחושבים, מה משמעותו של חלל ריק בלובר כש - המונה ליזה נגנבה ממנו, מה היא בכלל דמות האישה המצוירת, מושגת ולא מושגת ועוד ועוד נושאים יחפש לו את הספר שבו מקרב אותנו מרדכי גלדמן לצדדים שאפשר שלא חשבנו עליהם, לפחות לא בצורה המערבת פסיכולוגיה עם עובדות ושירה, ובעיקר מקרב אותנו הספר אל העצמי האמיתי הפרטי שלו, של מרדכי גלדמן. עמוק וחבוי וגלוי. ובעיקר כתוב נפלא. בשפה בהירה בלי נסיון הצטעצעות או שפת על, בעלת התנשאות אקדמית, בלתי ניתנת להבנה. ספר המעניק שעות של הנאה אמיתית. תענוג גדול להתקרב לעולמו של מרדכי גלדמן, ואין לי אלא להיזכר בספריו של דן צלקה, לא הרומנים, אלא הרשימות הקטנות הללו ולהשוות את קורת הרוח והנחת שגרמו לי כל אחד בדרכו.
050-3331-331