בפוסט הזה ארצה להתמקד בנושא החשיבה, מקורה ובכל מיני סוגי ותהליכי חשיבה שיש לאדם. החשיבה הכרונית ההרסנית בפרט, ועוד סוגי חשיבה מודעים ולא מודעים המושפעים מגלי המוח של האדם. כמו כן - אנסה להציג פתרון לחשיבת יתר שמובילה את האדם לסטרס (לחץ) פיזי וגופני, והרס עצמי. כמו כן אתאר את הדרך שבה שוכנת הנשמה בגוף ומפעילה אותו, לכאורה.
במדע המודרני מתוארים חמישה חושים הפועלים יחדיו על מנת לספק חווית מציאות אחידה: ראייה, שמיעה, חוש המישוש, ריח, טעם. קוראי הפוסטים הקודמים שלי כבר יודעים שכל חוש היננו מערכת מתוחכמת לאין שיעור הפועלת בפני עצמה בכדי לקלוט ולהמיר מידע מסוג מסוים לאותות ביו - כימיים חשמליים במוח, שלאחר מכן נקלטים על ידי מערכות שונות ומובלים באופן מסוים אל אזור במוח שנקרא מסך, שהוא למעשה המקום בו מתקיימת תפיסת המציאות שלנו. נכתב רבות בפוסטים הקודמים שלי על העובדה שכל חווית המציאות שאנו חווים כעולם החיצוני היא למעשה החוויה של המוח שלנו מבפנים, אנשים מקבלים את הרושם כאשר הם מביטים על העולם שהם מביטים עליו מתוך המוח כדרך העיניים החוצה, אך למעשה אין הדבר כך. העיניים מתפקדות ממש כמו עדשה, קולטות אור, מובילות אותו לממברנה שבה המידע מתורגם לאותות שהמוח מבין כשפה הביולוגית הטבעית שלו. כל העולם שאותו אנו חווים הוא פנימי לחלוטין, אפילו מדענים מודים בעבודה שאין לנו דרך לדעת מה באמת יש "אי שם בחוץ" מחוץ לכלי תפיסת המציאות המתוחכמים שלנו. כל המציאות שאנו תופסים מושפעת באופן דרסטי מהתפיסה האינדיבידואלית שלנו, ושל כל אחד ואחד כסובייקט.
קשה מאוד לתאר את הדרך שבה המציאות נתפסת כשונה דרך עיניו של כל אחד ואחד, אך ניתן במובן מסוים להסביר בדיוק היכן שוכן ההבדל וכיצד פועלת מערכת התפיסה.
למעשה התפיסה עצמה מקורה בחלל הריק, זה שנמצא בינינו לבין האובייקטים אותם אנו תופסים. וכאשר ננסה להסתכל על המקום בו נמצא הראש שלנו נוכל להבחין בו, כלומר להפנות את תשומת - הלב אחורנית. החלל הריק שנמצא בינינו לבין כל אובייקט שנתפס במערכת החישה מכיל אין ספור הגדרות שונות, והחלל הריק עצמו יכול להשתנות ולשנות את הגדרותיו הרבות, לאדם רגיל זה מוזר שלחלל ריק יש הגדרות ושהוא יכול להשתנות, הרי הוא חלל ריק ואין לו הגדרות כלל. אך אין כך הדבר. החלל הריק הוא התפיסה שלנו, וכאשר התפיסה שלנו משתנה, אין אנו יכולים להבחין ישירות בהבדלים בחלל הריק, אלא רק באובייקטים אותם אנו תופסים בעזרתו. כלומר - כאשר התפיסה (החלל הריק) השתנה, אנו יכולים להבחין בכך רק בעקיפין, דרך האובייקטים שאנו תופסים שמוקפים על ידי החלל הריק. משני תודעה למינהם משנים את התפיסה של האדם מקצה לקצה, אך האדם אינו יוכל להבחין בשינוי בתפיסה עצמה ישירות, אלא רק בשינויים באובייקטים בהם הוא מבחין. (קירות נושמים \ קליטת תבניות מוגברת \ תבניות על קירות ואובייקטים) ועוד שיפור ניכר במערכות תוך - מוחיות שונות הפועלות ביום - יום בצורה מוחלשת ומנוונת.
כל חוש הוא למעשה ריק מאותן הגדרות אותן הוא נועד לתפוס, הלשון ריקה מטעם ועל כן היא יכולה להכיל את כל הטעמים, העין (האישון) הוא חור פשוטו כמשמעו, כך שהוא ריק מאור והאור יכול לעבור דרכו. האוזן ריקה מכל צליל, היא בשקט מוחלט, כל שהיא תוכל לתפוס סאונד. וכך הלאה. החלל הריק אותו אנו תופסים כמרחק בינינו לבין האובייקטים הוא למעשה מורכב באופן ישיר מהריקות של החושים. וכל האובייקטים הנקלטים כביכול בתוך החלל הריק הם המושאים אשר נקלטים בתוך החלל הריק והפנוי של כל חוש.
כל זה מתקשר לנושא החשיבה אשר הוזכר בתחילת הפוסט. במסורות שונות ובקהילות מדע מסוימות מתוארים עוד חושים מלבד חמשת החושים הרגילים אותם אנו מכירים ויודעים, לדוגמה החוש שעוזר לאדם להתמצא במרחב, ולדעת היכן נמצאים חלקי גופו ביחס למרחב וביחס לעצמם למרות שהוא מכוסה עיניים לצורך העניין. גם המחשבות במסורות מסוימות נחשבות תוצאה של חוש, הרי הוא חוש המחשבה. כלי הקיבולת של המחשבות הוא חוש מוחי בפני עצמו, אותו חוש מושפע ממצב גלי המוח של האדם, מתחושות ומרגשות, ומעוד גורמי קלט אשר מקורם בתת - המודע של האדם. בדיוק באותו האופן שבו אנו לעתים נושמים באופן מודע ולעתים נושמים באופן לא מודע - כך גם עובדות המחשבות. כשלרוב, וגם כשנדמה שאנו חושבים בצורה מודעת - אין אנו בשליטה על המחשבות הנקלטות באותו חוש. החשיבה היא התמכרות, אנו נוטים לתאר מה אנו עושים בכל רגע נתון, מה נעשה, מה עשינו וכו.. מה שיוצר מעין "כפל" אישיותי לא נחוץ. נסו להבין זאת כך - אתם כבר עצמכם, כל מה שאתם חושבים עליו אתם כבר יודעים, כל מחשבה היא נסיון לתרגם את הידוע - מראש למילים, בכדי שהשכל הלוגי יוכל להבינה ולנתחה. כשלמעשה - אין צורך ב95% מהפעילות המוחית המיותרת הזו. כאשר אנו מתחילים להיות רגישים יתר על המידה, אנו מתחילים לחשוב, כל תחושה קטנה (נחיתות \ לחץ \ סבל \ כעס \ עצב וכו).. תגרור אותנו חזרה לחשיבת יתר, החשיבה לוקחת המון מהמשאבים המוחיים אשר יכולים להיות מנוצלים בצורה אחרת לגמרי.
זאת ועוד, ישנו אלמנט בתודעה אשר נקרא מודעות, ומודעות האדם מוגבלת. נסו להבין זאת כך - כאשר אתם נוהגים באוטו אתם יכולים לנהוג ולדבר עם מישהו בו זמנית, אתם יכולים בו זמנית אולי גם לנהוג עם יד אחת ולתופף עם היד השניה מקצב על הברך, אתם יכולים גם ללעוס מסטיק, אבל יש גבול לכמה דברים תוכלו לעשות בו זמנית, זאת מכיוון שכמות המודעות העומדת לרשותכם היננה מוגבלת. זאת הסיבה שמומלץ לעשות דבר אחד בכל פעם ולהתרכז בו, ככל שישנה יותר מודעות על הפעולה כך אתם תוכלו לעשות אותה ביותר מיומנות. כאשר האדם מתאמן בעזרת המודעות על פעולה מסוימת מספיק זמן, המידע של איך לבצע אותה ייקלט בזיכרון התאי של הגוף, זאת הסיבה שכאשר עושים פעולה מסוימת מספיק זמן אפשר לאחר מכן לבצע אותה בקלות - יתר וללא מודעות. לדוגמה הקלדה עיוורת, נהיגה, דפדוף בספר, צחצוח שיניים ועוד
בשביל להפסיק לחשוב על האדם ראשית ללמוד פעולה שנקראת הקשבה, כאשר הקשב שלכם מופנה להקשיב, אתם לא חושבים, אך ישנה הקשבה אמיתית, וקשבה מזויפת. הקשבה אמיתית היא כאשר אתם לחלוטין מאבדים את עצמכם בפעולה של ההקשבה, אתם לא "עומדים בדרך של עצמכם מלהקשיב." אתם לא שמים לב לעצמכם במהלך הפעולה, לאיך שאתם נראים, מרגישים, חושבים וכו.. במידה ואתם כן שמים לב לעצמכם יותר מידי בזמן ההקשבה, אתם לא באמת מקשיבים בצורה מלאה. רוב הסיכויים שאפילו תחשבו על דברים תוך כדי שאתם מקשיבים לאחר. הקשבה אמיתית פירושה שהמחשבה נפסקת, ואתם בתשומת לב מלאה. בשביל לתרגל את העניין ולהפסיק לחשוב, מה שגם יפסיק את מקור הסבל והסטרס - השתמשו במדריך העזר הבא: (דוברי אנגלית) https://www.youtube.com/watch?v=TrxRgpsrpGg. לאלו שאינם דוברי אנגלית, נסו להקשיב להרצאה מסוימת שאתם אוהבים, ולהיות בקשב מלא לנאמר, בכל פעם שאתם תופסים את עצמכם חושבים על משהו, קטן ככל האפשר - תחזרו מיד להקשבה. ככה בכל פעם, ולאט לאט יכולתכם לא - לחשוב תשתפר.
כל החושים כולל החוש של המחשבות ושאר החושים קולטים מידע ומתרגמים אותו לשפה שהמוח מבין, המידע מועבר דרך אזורים שונים במוח אל האזור שנקרא "מסך". המסך הוא למעשה המקום בו כל תפיסת המציאות שלכם מתרחשת, זוכרים שדיברנו על העובדה שכל העולם שנראה לנו חיצוני הוא למעשה נמצא בתוך הראש שלנו, והוא מעבר לכך - עשוי מאותו החומר שממנו המוח שלנו עשוי ממנו, כעת אנו נדבר על האזור במוח שבו מתרחשת כל תפיסת המציאות שלנו. כאשר אנו מטים את הראש מצד לצד נדמה לנו שמה שקורה זה שאנו מסתכלים פשוט על אזור אחר במציאות, כשלמעשה - מדובר בעוד טריק של המוח. אם אשאל אתכם מהוא הצבע של המוח שלכם מנקודת המבט של העיניים שלכם - אתם לא תדעו מה לומר. זה "אין - צבע". זה אפילו לא שחור, זה פשוט לא שם. זאת המשמעות האמיתית של כלום ושום דבר. למעשה מסביב לשדה הראיה שלכם יש בדיוק את אותו כלום, שמקיף אותו. אך אין אנו יכולים להבחין בו כמשהו נפרד, אלא רק להבחין בגבולות שדה הראיה שלנו בעזרת המודעות. כאשר אנו מבחינים בגבולות השדה הראיה הוויזואלי שלנו אנו יכולים לנסות להבין כיצד באמת פועל המסך, לאלו מבינינו שמוכנים לנסות, הטו את הראש מצד לצד ונסו לדמיין שהגבולות של שדה הראיה שלכם הם למעשה תוחמים את המסך, והמסך נמצא באותו מקום תמיד, הוא לא זז, מה שמשתנה זו התמונה על המסך.
כאשר אתם מסובבים את הראש המסך לא מסתובב, התמונה על המסך זזה. המסך עצמו נשאר קבוע ודומם במקומו. שימו לב לפרט החשוב שבשביל להביט במסך צריך מישהו שיביט בו, לא ייתכן שהמסך תופס את עצמו. פה נכנס החלק המעניין - המתבונן. למעשה מי שאתם באמת (מרכז העצמיות הנשמתי) נמצא ממש כפשוטו מאחורי המסך, אתם עדים להכל, מתבוננים.
החלק המתבונן הוא לא פיזי אלא הוא איבר מסוים שהוא חלק מהנשמה עצמה. הוא למעשה החלק היחיד בנשמה שנוכח בגוף ובמישור הפיזי.
אתם מורכבים מ2 חלקים, החלק שאין לו בחירה חופשית, והוא חלק מכל מה שקורה בעולם, שזה הגוף וכל מה שקשור אליו, והחלק השני שהוא המודעות (העין המתבוננת על המסך) והבחירה שלנו מתרחשת פה, והיא בדרך שבה אנו בוחרים לראות את המציאות ואת פני הדברים. למעשה קוראי הפוסטים הקודמים כבר יודעים שאין בחירה חופשית במובן הפיזי מכיוון שכל רצף המציאות שאותו אנו חווים כמתמשך הינו אלא רצף של רגעי הווה שכל אחד מהם בפני עצמו קיים לנצח כפריז (הקפאה) של מידע חלקיקי. (חלקיקים ביחס לחלל הריק). התודעה (החלק המתבונן) זורם \ גולש על רגעי ההווה המתמשכים וכך נוצרת אשליה של זמן. כשלמעשה מה שקיים תמיד זה רק הרגע הזה. הרגע שנחווה בעוד כמה שניות לכאורה בדומה לרגע שאותו אנו חווים עכשיו הוא כבר מתוכנן מראש, מה שיקרה, מה שקרה. הכל כבר קיים ומתוכנן מתחילת הבריאה ועד סופה. הבחירה החופשית האמתית איננה טמונה בחומר אלא בהשקפה, ובדרך שבה העין הפנימית שמתבוננת במסך בוחרת לראות את פני הדברים. התפיסה עצמה מקורה באותה עין פנימית, אשר מתקשרת למושג בקבלה שנקרא "צלם". שאחראי על כמה מידע אנו יכולים לתפוס ולהכיל בעזרת התפיסה ביחס להתקדמות וביחס לשעור הנשמתי אותו אנו חווים. כל רגע של מציאות אותו אנו חווים הוא בחירה מלאה של הנשמה, ולכן אין טעויות, ואין "פספוסים".
במדע המודרני מתוארים חמישה חושים הפועלים יחדיו על מנת לספק חווית מציאות אחידה: ראייה, שמיעה, חוש המישוש, ריח, טעם. קוראי הפוסטים הקודמים שלי כבר יודעים שכל חוש היננו מערכת מתוחכמת לאין שיעור הפועלת בפני עצמה בכדי לקלוט ולהמיר מידע מסוג מסוים לאותות ביו - כימיים חשמליים במוח, שלאחר מכן נקלטים על ידי מערכות שונות ומובלים באופן מסוים אל אזור במוח שנקרא מסך, שהוא למעשה המקום בו מתקיימת תפיסת המציאות שלנו. נכתב רבות בפוסטים הקודמים שלי על העובדה שכל חווית המציאות שאנו חווים כעולם החיצוני היא למעשה החוויה של המוח שלנו מבפנים, אנשים מקבלים את הרושם כאשר הם מביטים על העולם שהם מביטים עליו מתוך המוח כדרך העיניים החוצה, אך למעשה אין הדבר כך. העיניים מתפקדות ממש כמו עדשה, קולטות אור, מובילות אותו לממברנה שבה המידע מתורגם לאותות שהמוח מבין כשפה הביולוגית הטבעית שלו. כל העולם שאותו אנו חווים הוא פנימי לחלוטין, אפילו מדענים מודים בעבודה שאין לנו דרך לדעת מה באמת יש "אי שם בחוץ" מחוץ לכלי תפיסת המציאות המתוחכמים שלנו. כל המציאות שאנו תופסים מושפעת באופן דרסטי מהתפיסה האינדיבידואלית שלנו, ושל כל אחד ואחד כסובייקט.
קשה מאוד לתאר את הדרך שבה המציאות נתפסת כשונה דרך עיניו של כל אחד ואחד, אך ניתן במובן מסוים להסביר בדיוק היכן שוכן ההבדל וכיצד פועלת מערכת התפיסה.
למעשה התפיסה עצמה מקורה בחלל הריק, זה שנמצא בינינו לבין האובייקטים אותם אנו תופסים. וכאשר ננסה להסתכל על המקום בו נמצא הראש שלנו נוכל להבחין בו, כלומר להפנות את תשומת - הלב אחורנית. החלל הריק שנמצא בינינו לבין כל אובייקט שנתפס במערכת החישה מכיל אין ספור הגדרות שונות, והחלל הריק עצמו יכול להשתנות ולשנות את הגדרותיו הרבות, לאדם רגיל זה מוזר שלחלל ריק יש הגדרות ושהוא יכול להשתנות, הרי הוא חלל ריק ואין לו הגדרות כלל. אך אין כך הדבר. החלל הריק הוא התפיסה שלנו, וכאשר התפיסה שלנו משתנה, אין אנו יכולים להבחין ישירות בהבדלים בחלל הריק, אלא רק באובייקטים אותם אנו תופסים בעזרתו. כלומר - כאשר התפיסה (החלל הריק) השתנה, אנו יכולים להבחין בכך רק בעקיפין, דרך האובייקטים שאנו תופסים שמוקפים על ידי החלל הריק. משני תודעה למינהם משנים את התפיסה של האדם מקצה לקצה, אך האדם אינו יוכל להבחין בשינוי בתפיסה עצמה ישירות, אלא רק בשינויים באובייקטים בהם הוא מבחין. (קירות נושמים \ קליטת תבניות מוגברת \ תבניות על קירות ואובייקטים) ועוד שיפור ניכר במערכות תוך - מוחיות שונות הפועלות ביום - יום בצורה מוחלשת ומנוונת.
כל חוש הוא למעשה ריק מאותן הגדרות אותן הוא נועד לתפוס, הלשון ריקה מטעם ועל כן היא יכולה להכיל את כל הטעמים, העין (האישון) הוא חור פשוטו כמשמעו, כך שהוא ריק מאור והאור יכול לעבור דרכו. האוזן ריקה מכל צליל, היא בשקט מוחלט, כל שהיא תוכל לתפוס סאונד. וכך הלאה. החלל הריק אותו אנו תופסים כמרחק בינינו לבין האובייקטים הוא למעשה מורכב באופן ישיר מהריקות של החושים. וכל האובייקטים הנקלטים כביכול בתוך החלל הריק הם המושאים אשר נקלטים בתוך החלל הריק והפנוי של כל חוש.
כל זה מתקשר לנושא החשיבה אשר הוזכר בתחילת הפוסט. במסורות שונות ובקהילות מדע מסוימות מתוארים עוד חושים מלבד חמשת החושים הרגילים אותם אנו מכירים ויודעים, לדוגמה החוש שעוזר לאדם להתמצא במרחב, ולדעת היכן נמצאים חלקי גופו ביחס למרחב וביחס לעצמם למרות שהוא מכוסה עיניים לצורך העניין. גם המחשבות במסורות מסוימות נחשבות תוצאה של חוש, הרי הוא חוש המחשבה. כלי הקיבולת של המחשבות הוא חוש מוחי בפני עצמו, אותו חוש מושפע ממצב גלי המוח של האדם, מתחושות ומרגשות, ומעוד גורמי קלט אשר מקורם בתת - המודע של האדם. בדיוק באותו האופן שבו אנו לעתים נושמים באופן מודע ולעתים נושמים באופן לא מודע - כך גם עובדות המחשבות. כשלרוב, וגם כשנדמה שאנו חושבים בצורה מודעת - אין אנו בשליטה על המחשבות הנקלטות באותו חוש. החשיבה היא התמכרות, אנו נוטים לתאר מה אנו עושים בכל רגע נתון, מה נעשה, מה עשינו וכו.. מה שיוצר מעין "כפל" אישיותי לא נחוץ. נסו להבין זאת כך - אתם כבר עצמכם, כל מה שאתם חושבים עליו אתם כבר יודעים, כל מחשבה היא נסיון לתרגם את הידוע - מראש למילים, בכדי שהשכל הלוגי יוכל להבינה ולנתחה. כשלמעשה - אין צורך ב95% מהפעילות המוחית המיותרת הזו. כאשר אנו מתחילים להיות רגישים יתר על המידה, אנו מתחילים לחשוב, כל תחושה קטנה (נחיתות \ לחץ \ סבל \ כעס \ עצב וכו).. תגרור אותנו חזרה לחשיבת יתר, החשיבה לוקחת המון מהמשאבים המוחיים אשר יכולים להיות מנוצלים בצורה אחרת לגמרי.
זאת ועוד, ישנו אלמנט בתודעה אשר נקרא מודעות, ומודעות האדם מוגבלת. נסו להבין זאת כך - כאשר אתם נוהגים באוטו אתם יכולים לנהוג ולדבר עם מישהו בו זמנית, אתם יכולים בו זמנית אולי גם לנהוג עם יד אחת ולתופף עם היד השניה מקצב על הברך, אתם יכולים גם ללעוס מסטיק, אבל יש גבול לכמה דברים תוכלו לעשות בו זמנית, זאת מכיוון שכמות המודעות העומדת לרשותכם היננה מוגבלת. זאת הסיבה שמומלץ לעשות דבר אחד בכל פעם ולהתרכז בו, ככל שישנה יותר מודעות על הפעולה כך אתם תוכלו לעשות אותה ביותר מיומנות. כאשר האדם מתאמן בעזרת המודעות על פעולה מסוימת מספיק זמן, המידע של איך לבצע אותה ייקלט בזיכרון התאי של הגוף, זאת הסיבה שכאשר עושים פעולה מסוימת מספיק זמן אפשר לאחר מכן לבצע אותה בקלות - יתר וללא מודעות. לדוגמה הקלדה עיוורת, נהיגה, דפדוף בספר, צחצוח שיניים ועוד
בשביל להפסיק לחשוב על האדם ראשית ללמוד פעולה שנקראת הקשבה, כאשר הקשב שלכם מופנה להקשיב, אתם לא חושבים, אך ישנה הקשבה אמיתית, וקשבה מזויפת. הקשבה אמיתית היא כאשר אתם לחלוטין מאבדים את עצמכם בפעולה של ההקשבה, אתם לא "עומדים בדרך של עצמכם מלהקשיב." אתם לא שמים לב לעצמכם במהלך הפעולה, לאיך שאתם נראים, מרגישים, חושבים וכו.. במידה ואתם כן שמים לב לעצמכם יותר מידי בזמן ההקשבה, אתם לא באמת מקשיבים בצורה מלאה. רוב הסיכויים שאפילו תחשבו על דברים תוך כדי שאתם מקשיבים לאחר. הקשבה אמיתית פירושה שהמחשבה נפסקת, ואתם בתשומת לב מלאה. בשביל לתרגל את העניין ולהפסיק לחשוב, מה שגם יפסיק את מקור הסבל והסטרס - השתמשו במדריך העזר הבא: (דוברי אנגלית) https://www.youtube.com/watch?v=TrxRgpsrpGg. לאלו שאינם דוברי אנגלית, נסו להקשיב להרצאה מסוימת שאתם אוהבים, ולהיות בקשב מלא לנאמר, בכל פעם שאתם תופסים את עצמכם חושבים על משהו, קטן ככל האפשר - תחזרו מיד להקשבה. ככה בכל פעם, ולאט לאט יכולתכם לא - לחשוב תשתפר.
כל החושים כולל החוש של המחשבות ושאר החושים קולטים מידע ומתרגמים אותו לשפה שהמוח מבין, המידע מועבר דרך אזורים שונים במוח אל האזור שנקרא "מסך". המסך הוא למעשה המקום בו כל תפיסת המציאות שלכם מתרחשת, זוכרים שדיברנו על העובדה שכל העולם שנראה לנו חיצוני הוא למעשה נמצא בתוך הראש שלנו, והוא מעבר לכך - עשוי מאותו החומר שממנו המוח שלנו עשוי ממנו, כעת אנו נדבר על האזור במוח שבו מתרחשת כל תפיסת המציאות שלנו. כאשר אנו מטים את הראש מצד לצד נדמה לנו שמה שקורה זה שאנו מסתכלים פשוט על אזור אחר במציאות, כשלמעשה - מדובר בעוד טריק של המוח. אם אשאל אתכם מהוא הצבע של המוח שלכם מנקודת המבט של העיניים שלכם - אתם לא תדעו מה לומר. זה "אין - צבע". זה אפילו לא שחור, זה פשוט לא שם. זאת המשמעות האמיתית של כלום ושום דבר. למעשה מסביב לשדה הראיה שלכם יש בדיוק את אותו כלום, שמקיף אותו. אך אין אנו יכולים להבחין בו כמשהו נפרד, אלא רק להבחין בגבולות שדה הראיה שלנו בעזרת המודעות. כאשר אנו מבחינים בגבולות השדה הראיה הוויזואלי שלנו אנו יכולים לנסות להבין כיצד באמת פועל המסך, לאלו מבינינו שמוכנים לנסות, הטו את הראש מצד לצד ונסו לדמיין שהגבולות של שדה הראיה שלכם הם למעשה תוחמים את המסך, והמסך נמצא באותו מקום תמיד, הוא לא זז, מה שמשתנה זו התמונה על המסך.
כאשר אתם מסובבים את הראש המסך לא מסתובב, התמונה על המסך זזה. המסך עצמו נשאר קבוע ודומם במקומו. שימו לב לפרט החשוב שבשביל להביט במסך צריך מישהו שיביט בו, לא ייתכן שהמסך תופס את עצמו. פה נכנס החלק המעניין - המתבונן. למעשה מי שאתם באמת (מרכז העצמיות הנשמתי) נמצא ממש כפשוטו מאחורי המסך, אתם עדים להכל, מתבוננים.
החלק המתבונן הוא לא פיזי אלא הוא איבר מסוים שהוא חלק מהנשמה עצמה. הוא למעשה החלק היחיד בנשמה שנוכח בגוף ובמישור הפיזי.
אתם מורכבים מ2 חלקים, החלק שאין לו בחירה חופשית, והוא חלק מכל מה שקורה בעולם, שזה הגוף וכל מה שקשור אליו, והחלק השני שהוא המודעות (העין המתבוננת על המסך) והבחירה שלנו מתרחשת פה, והיא בדרך שבה אנו בוחרים לראות את המציאות ואת פני הדברים. למעשה קוראי הפוסטים הקודמים כבר יודעים שאין בחירה חופשית במובן הפיזי מכיוון שכל רצף המציאות שאותו אנו חווים כמתמשך הינו אלא רצף של רגעי הווה שכל אחד מהם בפני עצמו קיים לנצח כפריז (הקפאה) של מידע חלקיקי. (חלקיקים ביחס לחלל הריק). התודעה (החלק המתבונן) זורם \ גולש על רגעי ההווה המתמשכים וכך נוצרת אשליה של זמן. כשלמעשה מה שקיים תמיד זה רק הרגע הזה. הרגע שנחווה בעוד כמה שניות לכאורה בדומה לרגע שאותו אנו חווים עכשיו הוא כבר מתוכנן מראש, מה שיקרה, מה שקרה. הכל כבר קיים ומתוכנן מתחילת הבריאה ועד סופה. הבחירה החופשית האמתית איננה טמונה בחומר אלא בהשקפה, ובדרך שבה העין הפנימית שמתבוננת במסך בוחרת לראות את פני הדברים. התפיסה עצמה מקורה באותה עין פנימית, אשר מתקשרת למושג בקבלה שנקרא "צלם". שאחראי על כמה מידע אנו יכולים לתפוס ולהכיל בעזרת התפיסה ביחס להתקדמות וביחס לשעור הנשמתי אותו אנו חווים. כל רגע של מציאות אותו אנו חווים הוא בחירה מלאה של הנשמה, ולכן אין טעויות, ואין "פספוסים".