היה היה עץ גדול ועתיק ביער סבוך. ענפיו הגדולים השתרעו על פני שטח רב והביאו צל רב לאנשים שבאו לחסות בצילו מפני השמש החמה בימות הקיץ הארוכים. העץ הזה היה יפה וחסון. אך בעייה קטנה היתה לו: גזעו גדל עקום. ובכל פעם שהיתה נושבת הרוח היו ענפיו הכבדים כמעט קורסים תחתיהם בגלל שכל כובד משקלו היה נוטה לצד אחד בשל עקמימותו.

פעם נשבה הרוח בחוזקה וכמעט עקרה את העץ ממקומו. בשארית כוחותיו ניסה העץ להתייצב ורק כאשר נחה הרוח ממשובתה, הצליח העץ להשאר בעמדה מוגנת ויציבה די צרכה. היה העץ נאנח ומזיע על שהיה עליו להאמץ כל כך כדי להתיישר, בעוד אחיו העצים מתנפנפים להנאתם ברוח ואינם חשים בשום מאמץ מיותר.

לעיתים גערו בו העצים האחרים וביקשו ממנו כי יפסיק להאנח. מדוע אתה מפריע לנו? ברגע שנושבת הרוח אתה נשען עלינו, אתה כבד והנך נוטל מאיתנו את כל הנוף. אולי תעמוד כבר באמצע? מדוע אתה נוטה כל העת לצד אחד, הגיע הזמן שתיטה לצד האחר על מנת שיתפנה לנו חלק ממראה הנוף שאתה מסתיר לנו.

הביט בהם העץ בעיניו החומות הגדולות והעצובות, וידע כי לא רצה להשען עליהם, אך הרוח החזקה היטתה אותו לצד אחד ומרוב שהתכופף לצד ההוא נגע בעצים האחרים ואף נשען עליהם בלית ברירה.

העץ הגדול והחסון היה נבוך. הוא, החזק והגדול מעולם לא ביקש להשען על אף עץ. ולא ידע כי הוא לוקח להם את זווית הנוף המסויימת. אולם אם הם טוענים כך נגדו כנראה שיש דברים בגו.

ביקש העץ לדעת מהי הבעיה אשר בגללה הוא מפריע לאחרים, אך שאלה זו נותרה כתעלומה בעיניו. עצוב, התייסר העץ וניסה בכל כוחו בכל עת אשר הרוח הגיעה להשאר במקומו ולא להשען על אחיו העצים הרוגזים.

לילה אחד בשעת ליל מאוחרת החלה הרוח לשרוק בחזקה. צמרות העצים נעו מצד לצד ומיודעינו העץ נע לצד אחד בלבד ולא היה מסוגל להתגבר על כובד משקלו אשר נטה באופן משמעותי לצד אחד, הרוח הכיתה בו ללא רחם, אחיו העצים אשר הוא היה נשען עליהם לא היו לו למשען עוד, משום שהם עצמם נטו הצידה, כה חזקה היתה הרוח וכמה איתנה! שריקותיה הביעו סערה משמשת ובאה.

הגשם השוטף הגיע בעקבות הרוח ומיודעינו העץ הזיע ואף הזיל דמעה. רותחות היו דמעותיו אשר התמזגו עם טיפות הגשם הקרירות. בכל כחו ניסה העץ להתיישר ללא הואיל...

לפתע נשמעה חבטה, ענפי העץ קרעו תחת משאם בקול עז. קול פיצפוץ עז נשמע, שרשי העץ הציצו מבעד לאדמה הבוצית הרטובה ומיודעינו העץ נפל במלא קומתו ארצה.

שוכב שם מתיסר ביקש העץ לומר את מילותיו האחרונות אל חבריו העצים ואל ענפיו הצעירים אשר נותר בהם כוח להשריש שורשים בתוך האדמה ולהצמיח אחריהם בבוא היום עצים חדשים וגדולים:

"הביטו היטב בשרשי וגלו מה היתה שורש הבעיה אשר בשלה נטיתי לצד אחד, הביטו היטב ונסו לתקן את הטעות".

ואז נדם קולו של העץ היגע וגדול המימדים. אחיו העצים הביטו בו בעוגמה. הם לא ידעו האם לשמוח על פיסת הנוף הגדולה שנגלתה לעיניהם או להעצב המראה העגום של העץ החסון והעתיק השוכב כך למרגלותיהם כששרשיו מזדקרים מן האדמה שבורים ורצוצים.

אט אט הבהירו השמים והשמש ביצבצה מבעד לעננים ובישרה על יום חדש ונעים מקודמו.

הביטו העצים כה וכה בערגה אל הנוף ושכחו את העץ ענק המימדים אשר הסתיר להם את הנוף כל השנים. מפעם לפעם נשבה רוח קלה, צמרותיהם נעו אנה ואנה בשובבות והעץ הגדול והחסון לא נשען עליהם עוד.

לקראת שקיעת החמה ננער אחד הענפים הצעירים של העץ החסון ונזכר בצוואתו. "עלי לבדוק מהו שרש הבעיה בתוך שרשי העץ"

התנתק הענף בכוח מן העץ הגדול והתגלגל אל עבר שורשי העץ המנופצים. הביט בהם ושאל, מה היה לכם יקירי? מדוע נפלתם שדודים ברוח? מדוע לא שרדתם את החורף הסוער, הלא שורשים אתם של עץ גדול וחסון!

ענו השרשים כי אינם זוכרים מה היתה הסיבה שבשלה היה הסער והשבר. ביקש הענף לשאול עוד ועוד, על מנת שלא ימעל בתפקידו, על מנת שיוכל העץ הגדול לשכב במנוחה במעמקי היער הסבוך.

לפתע החלה הרוח לנשוב שוב בחזקה רבה. התגלגל הענף הרחק הרחק בתוך היער העבות עד שלא נראו עקבותיו באיזור העץ העבות אשר נפל ברוח.

הענף העייף מן הגלגולים הרבים שעבר בתוך היער, נעצר מגלגולו והביט סביב: שריטה קלה על זרועו הכאיבה לו והוא ניסה למרוח עליה שכבה של אדמה טחוחה כדי להרגיע את הכאב. כל שרצה הענף הצעיר הוא להיות במקום בטוח ולהשריש שורשים יציבים אשר יגדילו אותו להיות עץ חסון וישר וגבוה מימדים אשר יוכל להעניק מצילו לאנשים עייפים בדרכים אשר יחסו בצילו בימות החמה הארוכים.

עברו ימים רבים, הענף הצעיר השריש שרשים עדינים ורכים אל תוך האדמה הטחוחה מן הגשם הרב שירד בחורף האחרון. לצד הענף עמדו עצים רבים חסונים וגבוהים והביטו בעין צרה בענף הרך והצעיר אשר החל לגדול לצידם. תיכף יהפוך לעץ גדול ויגזול מאיתנו את הנוף, שחו איש לרעהו ועינם הרעה לא הפסיקה להביט בו. מפעם לפעם הציצה השמש וחייכה אל הענף הצעיר ועודדה אותו לגדול עוד ועוד. גם הרוח חיזקה את הענף ועזרה לתרגל את שיווי משקלו בכל עת אשר הופיעה. הענף נע מצד לצד וגדל עוד, גזעו התעבה והוא גדל ישר שלא כמו העץ החסון אשר ממנו נלקח. ענפיו הלכו והתפשטו והוא כבר לא היה ענף אלא עץ. ענפיו היו רכים ושבריריים עד מאוד, כל מבט שנתנו בהם העצים מסביב גרמו להם לשריטות אשר הכאיבו לעץ רבות. אך העץ המשיך לגדול עוד ועוד. ענפיו הרבים הסתעפו והתרבו אך חלש היה העץ ולא הצליח להעניק מצילו לעוברים ושבים, מפעם לפעם נפלו ענפים ממנו, והאנשים פחדו לשבת תחתיו. אולי יפול עליהם לפתע ענף והם יקבלו מכה בראש.

יום אחד נזכר העץ - שהיה פעם ענף - בצוואתו של אביו העץ החסון אשר נפל ביער, שיש לבדוק בשרשים מהו שרש החולשה. אך שורשיו נעוצים היו עמוק באדמה והוא לא יכול היה להתכופף תחתיו ולבדוק בשרשי עצמו מהו שורש הבעיה.

עמד העץ וטיכס עצה, לפתע ראה מולו את האיש היער החביב, מסתובב בינות לעצים ומנכש סביבם את העשבים השוטים. חיכה העץ עד אשר יקרב אליו איש היער. עמד איש היער לנוח ממלאכתו ונשען קלות על העץ שהיה פעם ענף צעיר תלוש. "אוי לא, אל תישען עלי" ביקש העץ מאיש היער. " אני חלש. היזהר כל רגע עלול ענף ליפול ממני, היזהר שלא יפול עליך. אוי.. לו ידעתי מהו שרש הבעיה ומהו הפתרון" נאנח.

חייך לעברו איש היער ברוך ואמר "אני כאן עבורך עץ". תיכף אבדוק מהם שרשיך, חפר מעט איש היער סביב העץ שכבה ועוד שכבה והעץ הביט בו בסקרנות רבה. ובכל שכבה שהסיר איש היער התגלתה עוד שכבה של אדמה, עד אשר הגיע איש היער אל שורשי העץ. בעדינות נגע איש היער בשרשים. ברוך ליטף אותם. וגם השקה אותם במים צוננים. כל העת הביט איש היער בהם וחייך לעברם. "אתם עוד תגדלו להיות עץ גדול חסון וגבוה", הבטיח איש היער. " ומה תעשה לנו כדי שנוכל לגדול כך"? תמהו השרשים תהה גם הגזע, תמהו הענפים. "שקט שקט", היסה אותם איש היער ואמר שכאשר התשובה תגיע היא תגיע מהם, כלומר מתוך העץ עצמו. אתם כולכם מהווים עץ אחד, עץ מיוחד במינו אשר יש בו כחות לגדול ולהיות חזק, גדול ומלא בכוח. עץ אשר יכולים האנשים לחסות בצילו בימות החמה הארוכים.

אבל, ענפי נופלים, ואני חלש מילמל העץ. "אתה בסך הכל עץ חזק" איש היער רק חייך חיוך צופן סוד. ולא הוסיף לומר דבר.

"מה בדיוק עשית כאשר חפרת סביב לשרשים"? שאלו הענפים בסקרנות.

אולם איש היער רק חייך שוב חיוך רך ומקסים, ולא אמר דבר.

תלולית האדמה סביב לשרשי העץ, היתה רכה ורטובה מדמעות העץ. העץ חש חשוף, ורעד קלות, "אנא כסה אותי, החזר את כל האדמה על שרשי, אני חושש שאצא משיווי משקלי כמו אבי העץ החסון אשר נפל ביער לפני שנים".

אל דאגה, חייך איש היער שוב. והמסתוריות שאפפה אותו לא פגה.

וכך עבר הלילה.

במהלך הלילה חלם העץ על חיוכו הטוב של איש היער, וכך לא הרגיש את הקור ואת שורשיו החשופים.

בבוקר שלמחרת חש כי כוחותיו הולכים ושבים. אך לקראת סוף היום שוב התעייף ונחלש. היכן איש היער? אני מתגעגע אל חיוכו הטוב ומרפא. ואני רוצה כי יכסה את שורשי עד אשר ארגיש חזק ומוצק.

יום יום הגיע איש היער, ניכש את העשבים השוטים סביב העץ וחייך. כמעט שלא דיבר איש היער. אך מבטיו לא עזבו את העץ. הוא שם לב לכל עלה חדש שהצמיח העץ, וליטף אותו קלות.

העץ הלך וגדל, הלך והתחזק. שורשיו הלכו והעמיקו בתוך האדמה. וענפיו הלכו והתחזקו ונעשו עבים ושריריים. יום אחד גילה העץ כי אין הוא חש שצריך כי יבוא איש היער לכסותו. שרשיו העמיקו כל כך במעמקי האדמה עד אשר לא נותר זכר לחשיפתם על ידי איש היער.

איש היער החל להופיע לעיתים נדירות בתוך היער. ובכל פעם שהגיע, הוסיף להביט בעניין רב בעץ ולחייך ולשתוק לסרוגין. העץ הלך וגדל. והפך לעץ חסון בעל ענפים מרובים ועליהם עלים ירוקים רעננים מפיצים ניחוח של רעננות בכל עבר.

גם איש היער הסתופף תחת העץ החסון ביום מן הימים, בעת אשר היה חום אימים ושמש חמה מידי. או אז שמח העץ בליבו על אשר יכול להשיב טובה תחת טובה לאיש היער אשר השיב לו את כוח החיות אשר נפגם בבראשיתו, בשל המבטים הרעים אשר נתנו בו העצים ההם...