הגעתי ללונדון בטיסת לילה מאוחרת, לקראת מפגש נומרולוגים למחרת יום א' בבוקר.

קמתי והשעה 8: 30 ובשעה 11: 00 מתחיל המפגש, אני חייב נואשות להתגלח ומחפש ברחובות הסמוכים מספרה פתוחה. והרי יום א' והכל סגור.

בשכונה היוונית מרחק כמה רחובות מהמלון, אני מזהה מספרה פתוחה והספר הזקן שבה יושב בטל וכמהה ללקוח לא פחות מכמיהתי אליו. כמו כל ישראלי ומבלי לשאול אני מתיישב על הכיסא מסביר לו את בקשתי ורק מבקש שיזדרז כי זמני קצר. פונה אלי הספר עול השנים ומסביר לי באנגלית עילגת מתובלת בתנועות ידיים, כי בגילו ידיו רועדות כבר ובאופן קבוע הראשון שאותו הוא מגלח בבוקר - תמיד נחתך, אני כבר מלא חששות ופחדים כשהאיש מסביר לי בתנועת ידיים כי רק אתמול תוך כדי גילוח חתך לקוח בחתך עמוק בצווארו...

אני כבר חושב על לוותר, אולם המחשבה שעמיתי יראוני לא מגולח (ועוד ישראלי לא מגולח)... למול החשש הכבד מידיו לחיי - מביאה אותי לקחת סיכון... לך על זה אני אומר לו, ובליבי משנן בקשות, תחינות ותפילות לשרוד מפגש זה בעודי נותר חי. נודר בליבי לתרום תרומה נדיבה וסוגר עסקאות עם בורא עולם, כמובן בתנאי שאשאר בחיים אחרי המפגש הזה עם הספר / קצב / שוחט.

קצב פעימות ליבי מרקיע כשהאיש מורח על פני את קצף הגילוח ומשחיז את התער. אין תפילה שאני מכיר שלא שיננתי תוך כדי וזאת בעיניים עצומות כאיש המבקש על חייו. כאשר התער מטייל על פני מדמיין את עצמי מלא חתכים מדממים ואת מבטם של עמיתי למראה פני.

אחרי 3 דקות אשר נראו לי כנצח, מודיע לי היווני - סיימנו. אני פוחד לפקוח עיניים, אבל מבין שמהלך זה מחייב... להפתעתי הגילוח מושלם, פני חלקות כעכוזו של תינוק ללא רבב, חתך או סימן.

נפעם ונרגש אני שואל אותו לפשר התופעה... עונה לי היווני בחיוך ממזרי של ילד משתובב - הסיפור על החתכים כל כך מפחיד עד שהוא גורם לשיער לסמור, ואז הגילוח חלק וזורם...

את מוסר ההשכל ניקח כל אחד לעולמו... אני נזכרתי במשפט פשוט וחכם המהווה מוטיב לחיי - גודל האיום נקבע על - ידי המאוים ולא המאיים.