בהקדמתו לספר, עץ חיים, אומר / שואל המהרח"ו (רבי חיים ויטל, תלמידו וממשיכו של האר"י)

"בהיותי בן שלושים לכוח, תשש כחי, ישבתי משתומם ומחשבותיי תמהים. כי עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, רפואה לא עלתה למחלתנו, אין מזור לבשרנו ולא עלתה ארוכה למכתנו לחורבן בית מקדשנו... ונודע אשר אמרו חז"ל "כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו" ואתנה את פני לחקור ולדעת מה זה ועל מה נתארך קיצינו וגולותינו ומדוע לא בא בן ישי"????? רבי חיים ויטל נותן הסברו לשאלה, מדוע עדיין לא נגאלנו. נלענ"ד לפרש כוונת דבריו בראיה העכשווית. ידועים דברי חז"ל, שהובאו לעיל, "כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו". כל דור ודור אשר אין במעשיו, בהווייתו להביא לבניית בית המקדש, מתברר שמעשיו גורמים לחורבן נוסף של ביהמ"ק. כל עשייה אשר אינה בונה, הינה עשייה המרחקת ומונעת בנית ביהמ"ק. מהות העשייה שיש בה כדי לבנות את ביהמ"ק, הינה עשייה אשר בחינתה "נעשה ונשמע". הדרגה של נעשה ונשמע באה, כדברי ר' נחמן, מ"ראו האמת והשליכו החכמות והאמינו בה' ובמשה עבדו וע"י זה קיבלו התורה". או' ר' נחמן מצב זה הגדרתו עם "נבל ולא חכם". עם אשר התורה המכונה "נבל", קיבל אותה מעצם היותה דבר ה' ולא מחכמתם למרות כי רבתה. עם ישראל קיבל התורה לא מתוך חכמתו לא מתוך הבנתו. קבלת התורה הייתה בחינת עשייה, אמונה ורק אח"כ נשמע, החכמה ההבנה. העשייה קודמת להבנה, אין באי ההבנה למנוע עשייתה של התורה.

עם ישראל, למרות חכמתו הרבה, שכן היו בקיאים בכל הע"ז הקיימות, הניחו חכמתם וקיבלו העשייה קודם לשמיעה.

דורינו, אשר עדיין לא נבנה ביהמ"ק בימינו, נגוע בחכמה יתרה, חכמה זו המונעת השמיעה, הקבלה. אין אנו מקבלים כיוון שאין אנו מבינים או כיוון שבעיני חכמתנו אין הדברים נראים נכוחה. החשיבה, אנו מבינים ויודעים הכל, מונעת מאיתנו לקבל, לקבל ולראות בעינינו את אשר אין אנו יכולים להבין בשכלנו זאת למרות שכולנו חכמים וכולנו נבונים.

ידועים דברי הגמ' סוטה ה. אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנא' תהילים קא מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל.

ההפך מגס רוח הינו שפל רוח, אדם אשר יודע ומכיר את מקומו, יודע שלמרות ידיעותיו הרבות, יודע שאין הוא יודע ומבין, ר' נחמן או' הידיעה הגדולה הינה הידיעה שאין אני יודע. אדם שכזה בהיותו שפל רוח יזכה להבנת דברים שאילולא שפלות רוחו לא היה יכול וזכאי להבינם כלל.

אומר הקב"ה אין אני ואשר יש בו מגסות הרוח, יכולים לדור בעולם. בהיות גס הרוח הקב"ה כאילו יוצא ממקום זה, אינו שורה שם, שהרי אין מקום. דורינו המשופע בחכמים ובחכמה רבה, לעיתים מגיע להיות גס רוח, גם כפרט וגם ככלל. במקום שכזה אין מקום לשריית שכינה, אין מקום לקב"ה אין מקום לבניית ביהמ"ק. על מנת שיתמלאו משאלות ליבנו, לבנין ביהמ"ק ולגאולה קרובה. עלינו לפנות מקום לקב"ה. עלינו להיות "שפל רוח", כך נזכה לגאולה קרובה.