הוראת סעיף 34כב. (א) לחוק העונשין קובעת כי לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה האשמה מעבר לכל ספק סביר. הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר הינה חיונית ביותר משתי סיבות: הראשונה היא הגשמת תכלית עשיית משפט צדק, תוך הימנעות ככל האפשר מהרשעות שווא ועיוות דין, והשנייה היא שבמקרים של הרשעות שווא, הפושעים האמיתיים עדיין מסתובבים חופשי ומהווים סכנה לציבור.
רבים סבורים (בטעות) שניתן לעורר "ספק סביר" די בקלות, וזאת מכיוון שכל תרחיש יכול להיכנס למתחם הסבירות. עם זאת, פסיקת בתי המשפט הגדירה את המונח "ספק סביר", כספק הסתברותי "אמיתי" שמעוגן בחומר הראיות, ולא כספק תיאורטי גרידא, הווי אומר שאין די בהסתברות תיאורטית ובספקולציות, אלא צריך שהנאשם יציג תרחיש הגיוני שמתיישב עם חומר הראיות שבידי התביעה.
אם כך, עולה השאלה, כיצד והאם בכלל ניתן לעורר ספק סביר כאשר בידי התביעה נמצאות ראיות חותכות לאשמתו של הנאשם? ככלל, התשובה היא כן.
כאמור, על עורך הדין הפלילי של הנאשם לעורר ספק בליבו של בית המשפט, כלומר, לשכנע את השופט / ים שהראיות שבידי התביעה אינן מהימנות ו/או אינן מצביעות "בהכרח" על כך שהנאשם ביצע איזושהי עבירה פלילית.
לפני שניגשים למלאכה, יש להבין שהמחוקק דורש שני יסודות הכרחיים, ושרק בהתקיימות שניהם יחד, ניתן להרשיע את הנאשם בביצוע עבירה - הראשון הוא "יסוד נפשי" והשני הוא "יסוד עובדתי". היסוד הנפשי הינו מודעות של הנאשם לנסיבות השונות, והיסוד העובדתי הינו עשיית המעשה בפועל על ידי הנאשם.
בבואו של עורך דין פלילי לעורר ספק סביר, עליו לשאול את עצמו היכן נמצאות החוליות החלשות של התביעה, ואחרי שזיהה אותן, עליו להתמקד בהן. עיקר העבודה של עורך הדין הפלילי היא לקחת מצד אחד את מה שמציגה התביעה כ"מחויב" ולהפוך אותו ל"אפשרי", ומצד שני להציג תרחיש חלופי "אפשרי" לחפותו של הנאשם, ולהפוך אותו ל"מחויב" בעיני בית המשפט, כפי שיתואר להלן:
1. הקמת ספק סביר בקשר ליסוד העובדתי: ישנם שני סוגים של ראיות עובדתיות, כאשר הסוג הראשון הוא ראיות מדעיות פורנזיות כדוגמת DNA, טביעות אצבע וכו', והסוג השני הוא ראיות שנקלטו בעזרת החושים של מישהו. באשר לראיות הפורנזיות, יש לזכור שבית המשפט מייחס לממצאים חשיבות מכרעת, ולכן בבואו של עורך דין פלילי לעורר ספק באמיתות ראייה מדעית, עליו להתמקד בהסבר הגיוני להימצאות הנאשם בזירה, ולחילופין, עליו להצביע על כשלים בהפעלת המכשור הספציפי ואופן גביית הראייה, שבעקבותיהם התקבלה תוצאה שגויה, לדוגמה: האם היו מקרים בעבר שהמכשיר היה מקולקל? האם הבודק עבר הכשרה מתאימה ועבד לפי הנהלים? מהי הסתברות הטעות ומה יכול להעלות אותה? האם בית המשפט באמת רוצה להרשיע אדם חף מפשע רק כי המכשיר קבע כך או אחרת, למרות ההתעקשות של הנאשם בחפותו? וכו'.
באשר לראיות שהתקבלו על ידי חושיו של עד, ניתן להטיל ספק במהימנותן הן על ידי העלאת טענות נגד העד ומניעיו הפסולים, והן על ידי הצבעה על כך שחושיו המוגבלים של העד תעתעו בו וכו'. די בכך שבית המשפט ישתכנע שקיימת סבירות להיתכנות הטענה.
2. הקמת ספק סביר בקשר ליסוד הנפשי: כפי שהוסבר לעיל, היסוד הנפשי הינו "המודעות" של הנאשם לנסיבות השונות, לדוגמה: כאשר עורך דין פלילי רוצה לעורר ספק באשר ליסוד נפשי של נאשם בתיק אונס, עליו לשכנע את בית המשפט שהנאשם לא היה מודע לנסיבות האסורות, ולכן אין להרשיעו בעבירה. למשל, הנאשם יכול לטעון שהוא היה בטוח שהבחורה הסכימה לקיים אתו יחסים. הנאשם יכול להצביע על התנהגויות תומכות של המתלוננת, שבעקבותיהם הוא סבר שהיא מסכימה לקיים את היחסים. די לנאשם בלהראות לבית המשפט, שקיימת אפשרות סבירה לכך שהוא טעה טעות כנה ביחס לעניין ההסכמה. בנוסף, הנאשם יכול להצביע על מניעים נקמניים מצדה של המתלוננת, וכו'.
דוגמה נוספת באישום של פריצה: האם מחויב שהנאשם עמד ליד החנות כדי לפרוץ אותה, או שמא יכול היה להביט בחלון הראווה מכיוון שהתרשם מהמוצרים? האם אין אנשים בעולם שעומדים ליד חלון ראווה ומתרשמים מהמוצרים, מבלי שתהיה להם כל כוונה לפרוץ את החנות? מדוע שמים מוצרים בחלון הראווה אם לא כדי למשוך לקוחות לצפות ולהתרשם מהם? האם זה אפשרי שעד הראיה לא ראה או לא יכול היה לראות בצורה מדויקת את שהתרחש? האם יש אפשרות שעד הראייה טעה בזיהוי? האם היו מקרים בעבר שעדי ראיה טעו בזיהוי? וכו'.
לסיכום, הקמת ספק סביר בתחום המשפט הפלילי, הינה מלאכה מורכבת ביותר ומעבר להיקפו של מאמר זה. עם זאת, המהות הינה להחדיר לליבו של בית המשפט את ההיתכנות לאופציה חלופית, ואת הספק בדבר אשמתו של הנאשם. על עורך הדין להצביע על אפשרות סבירה שהלקוח שלו אינו אשם. מצד אחד, על עורך הדין לחפש את "החורים" בראיות התביעה, ולהרחיב אותם, ומן הצד השני, על עורך הדין לקחת את "החורים" בעדותו של הנאשם, ולצמצם אותם, שהרי בסופו של יום, כל מה שנדרש על מנת לזכות נאשם, הוא לעורר ספק סביר, ותו לא.
רבים סבורים (בטעות) שניתן לעורר "ספק סביר" די בקלות, וזאת מכיוון שכל תרחיש יכול להיכנס למתחם הסבירות. עם זאת, פסיקת בתי המשפט הגדירה את המונח "ספק סביר", כספק הסתברותי "אמיתי" שמעוגן בחומר הראיות, ולא כספק תיאורטי גרידא, הווי אומר שאין די בהסתברות תיאורטית ובספקולציות, אלא צריך שהנאשם יציג תרחיש הגיוני שמתיישב עם חומר הראיות שבידי התביעה.
אם כך, עולה השאלה, כיצד והאם בכלל ניתן לעורר ספק סביר כאשר בידי התביעה נמצאות ראיות חותכות לאשמתו של הנאשם? ככלל, התשובה היא כן.
כאמור, על עורך הדין הפלילי של הנאשם לעורר ספק בליבו של בית המשפט, כלומר, לשכנע את השופט / ים שהראיות שבידי התביעה אינן מהימנות ו/או אינן מצביעות "בהכרח" על כך שהנאשם ביצע איזושהי עבירה פלילית.
לפני שניגשים למלאכה, יש להבין שהמחוקק דורש שני יסודות הכרחיים, ושרק בהתקיימות שניהם יחד, ניתן להרשיע את הנאשם בביצוע עבירה - הראשון הוא "יסוד נפשי" והשני הוא "יסוד עובדתי". היסוד הנפשי הינו מודעות של הנאשם לנסיבות השונות, והיסוד העובדתי הינו עשיית המעשה בפועל על ידי הנאשם.
בבואו של עורך דין פלילי לעורר ספק סביר, עליו לשאול את עצמו היכן נמצאות החוליות החלשות של התביעה, ואחרי שזיהה אותן, עליו להתמקד בהן. עיקר העבודה של עורך הדין הפלילי היא לקחת מצד אחד את מה שמציגה התביעה כ"מחויב" ולהפוך אותו ל"אפשרי", ומצד שני להציג תרחיש חלופי "אפשרי" לחפותו של הנאשם, ולהפוך אותו ל"מחויב" בעיני בית המשפט, כפי שיתואר להלן:
1. הקמת ספק סביר בקשר ליסוד העובדתי: ישנם שני סוגים של ראיות עובדתיות, כאשר הסוג הראשון הוא ראיות מדעיות פורנזיות כדוגמת DNA, טביעות אצבע וכו', והסוג השני הוא ראיות שנקלטו בעזרת החושים של מישהו. באשר לראיות הפורנזיות, יש לזכור שבית המשפט מייחס לממצאים חשיבות מכרעת, ולכן בבואו של עורך דין פלילי לעורר ספק באמיתות ראייה מדעית, עליו להתמקד בהסבר הגיוני להימצאות הנאשם בזירה, ולחילופין, עליו להצביע על כשלים בהפעלת המכשור הספציפי ואופן גביית הראייה, שבעקבותיהם התקבלה תוצאה שגויה, לדוגמה: האם היו מקרים בעבר שהמכשיר היה מקולקל? האם הבודק עבר הכשרה מתאימה ועבד לפי הנהלים? מהי הסתברות הטעות ומה יכול להעלות אותה? האם בית המשפט באמת רוצה להרשיע אדם חף מפשע רק כי המכשיר קבע כך או אחרת, למרות ההתעקשות של הנאשם בחפותו? וכו'.
באשר לראיות שהתקבלו על ידי חושיו של עד, ניתן להטיל ספק במהימנותן הן על ידי העלאת טענות נגד העד ומניעיו הפסולים, והן על ידי הצבעה על כך שחושיו המוגבלים של העד תעתעו בו וכו'. די בכך שבית המשפט ישתכנע שקיימת סבירות להיתכנות הטענה.
2. הקמת ספק סביר בקשר ליסוד הנפשי: כפי שהוסבר לעיל, היסוד הנפשי הינו "המודעות" של הנאשם לנסיבות השונות, לדוגמה: כאשר עורך דין פלילי רוצה לעורר ספק באשר ליסוד נפשי של נאשם בתיק אונס, עליו לשכנע את בית המשפט שהנאשם לא היה מודע לנסיבות האסורות, ולכן אין להרשיעו בעבירה. למשל, הנאשם יכול לטעון שהוא היה בטוח שהבחורה הסכימה לקיים אתו יחסים. הנאשם יכול להצביע על התנהגויות תומכות של המתלוננת, שבעקבותיהם הוא סבר שהיא מסכימה לקיים את היחסים. די לנאשם בלהראות לבית המשפט, שקיימת אפשרות סבירה לכך שהוא טעה טעות כנה ביחס לעניין ההסכמה. בנוסף, הנאשם יכול להצביע על מניעים נקמניים מצדה של המתלוננת, וכו'.
דוגמה נוספת באישום של פריצה: האם מחויב שהנאשם עמד ליד החנות כדי לפרוץ אותה, או שמא יכול היה להביט בחלון הראווה מכיוון שהתרשם מהמוצרים? האם אין אנשים בעולם שעומדים ליד חלון ראווה ומתרשמים מהמוצרים, מבלי שתהיה להם כל כוונה לפרוץ את החנות? מדוע שמים מוצרים בחלון הראווה אם לא כדי למשוך לקוחות לצפות ולהתרשם מהם? האם זה אפשרי שעד הראיה לא ראה או לא יכול היה לראות בצורה מדויקת את שהתרחש? האם יש אפשרות שעד הראייה טעה בזיהוי? האם היו מקרים בעבר שעדי ראיה טעו בזיהוי? וכו'.
לסיכום, הקמת ספק סביר בתחום המשפט הפלילי, הינה מלאכה מורכבת ביותר ומעבר להיקפו של מאמר זה. עם זאת, המהות הינה להחדיר לליבו של בית המשפט את ההיתכנות לאופציה חלופית, ואת הספק בדבר אשמתו של הנאשם. על עורך הדין להצביע על אפשרות סבירה שהלקוח שלו אינו אשם. מצד אחד, על עורך הדין לחפש את "החורים" בראיות התביעה, ולהרחיב אותם, ומן הצד השני, על עורך הדין לקחת את "החורים" בעדותו של הנאשם, ולצמצם אותם, שהרי בסופו של יום, כל מה שנדרש על מנת לזכות נאשם, הוא לעורר ספק סביר, ותו לא.
050-3331-331