* תפילה - להתפלל נכון - תשובות להרבה ספקות - חלק 7.

לפני חתימת הקונטרס

תפילה ליושב בשמים - לפתיחת שערי רצון

שמע ה' קולי בשיחי. בהתעטף לפניך רוחי ונשמתי. ותפל נא תחנתנו לפניך. ותשמע צעקתנו ממעונך. ותהיה תפלתנו רצויה לפניך, כקטורת סמים על מזבחך.

יהי רצון מלפניך ה' א - להי וא - להי אבותי, לטהר מערכי רעיוני. ולכונן מענה לשוני. ותחשכני מזדונות. ותנקני משגיונות. ותמחול לי כל עוונות. ותהיה עם לבבי בעת מחשבי. ועם פי בעת הטיפי. ועם ידי בעת מעבדי. ועם רגלי בעת הילוכי. ואל אומר לפניך דבר שלא כרצונך. וגער בשטן ואל יבהילני. וביצר הרע ואל יכשילני. והאר פניך אלי. ונתת מהודך עלי. וקבל תחינתי. ורצה בהשתחויתי. ועזרני על דבר כבוד שמך וחנני. בזאת אדע כי עשית עמדי חסד, וכי חפצת בי ותציבני לעמוד לפניך לעולם. יהיו לרצון אמרי פי והיגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי

תפילה עתיקת יומין מתוך התכלאל, מברכות השחר (טובה לכל עת)

לסיכום:

תקותי כי מאמר זה יעזור לכל אחד מאיתנו. להתבונן יותר בתפילה.

העבירו נא את המסר לכל אדם אשר מוכן לתקן.

לא נעשה זאת מנקודה של, גאוה והתנשאות, חלילה, אלא בדברי נועם.

שלא נקפיד על עניינים הקשורים בין אדם למקום על - חשבון זלזול ופגיעה במצוות שבן - אדם לחבירו.

חייבת להיות רגישות גבוהה במיוחד, בזמן שנרצה להעיר לאחרים, שלא יצא שכרנו בהפסדנו.

זכורני סיפור - המבטא את חובת הזהירות לרגישות ההערות לזולת

אדם ישר ותמים היה מברך את בניו כל ליל שבת, בכוונה עצומה, בלשון: "אלה ואלה נשרפין בבית הדשן". אורח "בר - אורין" שהתארח בביתו, שמע בליל שבת את דברי הברכה ופרץ בצחוק... סיפר לבעל הבית את ה"שטות" שהוא אומר...

אותו אדם ישר ותמים התבייש מאד והפסיק...

בחלום באו משמים, לאותו "בר - אוריין" והקפידו עליו בכעס גדול, שגרם לאותו אדם להפסיק...

"כי לא היה מימות עולם תפילה זכה ונאמנה כפי שביקש אותו אדם.."

אסיים בתפילה

"תענו ותעתרו מן השמים.

תקובל צעקתכם.

תשמע תפלתכם ברצון.

תענה עתירתכם".

ויקיים בכם מקרא שכתוב: "והיה טרם יקראו ואני אענה

עוד הם מדברים ואני אשמע"

ה' א - להי אבותיכם יוסף עלכם ככם אלף פעמים

ויברך אתכם כאשר דבר לכם"

וכן יהי רצון ונאמר: אמן!

זכות השיפור בתפילה

יהיה גם לע"נ של כל קדושי עם ישראל

אשר נרצחו מסיבה אחת ויחידה, בגלל היותם יהודים

ולע"נ של כל אלה שמסרו נפשם על קידוש ה' על קדושת הארץ והגנת הישוב היהודי.

בס"ד 1

פרשת לך לך

וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (בראשית י"ד י"ט).

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל - מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל - יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (שם כ"ב).

השאלה

מה פירוש המלה קֹנֵה ועל מי היא מוסבת, והאם כאשר הקורא בתורה טעה ואמר קֹנֶה (בסגול) שינה משמעות?

התשובה

כידוע, מסכת אבות כוללת ו' פרקים, אך בצורתה המקורית כללה רק ה' פרקים של משנה בעוד שהפרק השישי הוא ברייתא אשר צורפה בתקופה מאוחרת יותר מסדר תנא דבי אליהו זוטא פרק י"ז וכן ממסכת כלה רבתי פרק ח' והיא שנויה בלשון משנה וזאת על מנת שפרק זה ילמד בשבת שלפני חג שבועות חג מתן תורה בשבח התורה כפי שנקרא פרק זה קניין תורה וכך כתוב בפרק זה (י'): "חמישה קניינים קנה הקב"ה בעולמו ואלו הן: תורה קניין אחד, שמים וארץ קניין אחד, אברהם קניין אחד, ישראל קניין אחד, בית המקדש קניין אחד... אברהם קניין אחד מנין? דכתיב: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".

וקשה, הברייתא מוכיחה שאברהם קניינו של הקב"ה, כאשר מפשט הפסוק מובן כי אל עליון קונה שמים וארץ ולא את אברהם, קושי זה עמד בפני רש"י המסיים את פירושו בברייתא זו בתמיהה גדולה וכותב: ולפי העניין נראה בעיני שהברייתא לא נכתבה כתקנה, שהרי בפרק האשה (פסחים פ"ז / ב') לא שנינו אלא תורה שמים וארץ וישראל ומביא ראיה לשמים וארץ מאותו פסוק שנאמר באברהם קנה שמים וארץ עכ"ל.

ואכן במקורות אחרים לא נמנה אברהם אבינו בין הקניינים, במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בשלח), במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (ט"ו ט"ז), במסכת פסחים (פ"ז / ב'), מונים ד' קניינים בלבד והפסוק קונה שמים וארץ המובא בברייתא לגבי אברהם עבר לקניין שמים וארץ של הקב"ה וכך אומרת הגמרא: "ישראל שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קניינין שקניתי לי בעולמי, תורה קניין אחד דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח' כ"ב), שמים וארץ קניין אחד דכתיב: "קֹנֵה שמים וארץ" (בראשית י"ד י"ט), בית המקדש קניין אחד דכתיב: "הר זה קנתה ימינו" (תהלים ע"ח נ"ד), ישראל קניין אחד דכתיב: "עם זו קנית" (שמות ט"ו ט"ז).

מהו לשון קֹנֵה המוסב על הקב"ה?

בכל הפסוקים שהביאה הגמרא כהוכחה לקניינו של הקב"ה פירוש המלה קֹנֵה = יצר, ברא, ואין חלילה לפרש המלה קֹנֵה לקיחת דבר במחיר מאחֵר כדרך האדם או כפשוטו של מקרא, שהרי אצל הקב"ה קודם יש עשייה שהיא הבריאה, היצירה, ותוצאת עשייה זו היא קניינו, כפי שתרגום של המלה "עשה לי את החיל הזה" (דברים ח' י"ז) הוא קנו לי וכך הסביר רש"י קֹנֵה שמים וארץ - "כמו עֹשֶה שמים וארץ (תהלים קמ"ו ו') ע"י עשייתן קנאן שלו" וכן הרמב"ן על רש"י הוסיף "ואלה שני פנים הם. ואולי כן הדבר שיבוא לשון קנין בעניין העשייה וכן "כי אתה קנית כליותי" (תהלים קל"ט י"ג) והנכון מה שאמר עוד קנאן להיות לו, כי כל אשר לאדם יקרא קניינו... ולזה נתכוון אונקלוס שתרגם דקניניה ולא אמר קנה" ומדוע נקראו אלו קניינים? זאת כתב בעל מדרש שמואל: "תהיה כוונת קניינים האלה לומר גודל חשיבותם ומעלתם בעיני ה' ולזה קראם קניינים, לפי שכל דבר אשר קונה האדם נותן מעותיו בו כדי לקנותו, אם לא היה חשוב בעיניו לא היה נותן מעותיו בו, לכן המשיל אלו הדברים לקניינים כאילו ה' קנאם בדמים יקרים, להודיע חיבתם לפני המקום" (ראה גם מלבי"ם ירמיה י"ג א').

2

זאת אנו למדים גם ממה שנאמר במדרש רבה על הפסוק "קֹנֵה שמים וארץ" שואלים שם בתמיהה ממי קנאן? ונראה, אומר רבנו בחיי, שבבראשית רבה הבינו חכמים מלת קונה כפשוטו שקנאן מאחֵר והוא החומר הראשון שממנו ברא הכל ועל זה אומר פירוש "יפה תואר" וזה שקר בחוק האמונה, כי הקב"ה בראן יש מאין אלא ממשיך רבנו בחיי ואומר: "קֹנֵה שמים וארץ" אין להבין קונה ממוכר... אין הכוונה בו שקנה מאחֵר, ודע כי כל יש - קניין, כי האין - אינו קניין, ולפי שהוא יתברך הוציא העולם יש מאין הזכיר הכתוב לשון קניין - "קֹנֵה שמים וארץ", עכ"ל. ואכן כך תירגם אונקלוס כאן המלה קֹנֵה = דקניניה שמיא וארעא, (וראה גם במילון אבן שושן ערך קונה שלניקוד מלה זו שתי משמעויות ובניקוד צירי עניינה לשון קניין).

לאחר שהוכחנו לעיל כי המלה קֹנֵה נו"ן בצירי שהיא תנועה גדולה ובסמיכות רק לפעולתו של הקב"ה משמעותה יצירתו בריאתו, כעת נוכיח כי מלה זו בהוספת נקודה אחת באות נו"ן לסגול שהיא תנועה קטנה, היא שינוי בין קודש לחול, קֹנֶה (נו"ן בסגול) משמעותה לקחת דבר במחיר והיא מוסבת על פעולה (או בהשאלה) של בשר ודם כמו: וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ (ויקרא כ"ה כ"ח), לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו (שם ל'), וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה (דברים כ"ח ס"ח), כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר, (ישעיה כ"ד י"ב), הַקּוֹנֶה אַל - יִשְׂמָח, וְהַמֹּכֵר אַל - יִתְאַבָּל (יחזקאל ז' י"ב), וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת, קוֹנֶה לֵּב (משלי ט"ו ל"ב), קֹנֶה - לֵּב, אֹהֵב נַפְשׁוֹ (שם י"ט ח'), רַע רַע, יֹאמַר הַקּוֹנֶה (שם כ' י"ד), בכל הדוגמאות לעיל הפעולה היא של בשר ודם, ותרגומם בתורה הוא (לפי סדר הפסוקים לעיל) דזבן, לדזבן, דקני.

יוצא מכך, כי יש להקפיד בתפילת שמונה עשרה לומר "האל הגיבור והנורא, אל עליון, גומל חסדים טובים, קוֹנֵה הכל"... קוֹנֵה בצירי, זהו שבח להקב"ה שקניינו הכל והיא באה בצירי בסמיכות רק לפעולתו של הקב"ה וכן בברכה מעין שבע יש להקפיד לומר "האל הגדול, הגבור והנורא, אל עליון, קוֹנֵה ברחמיו שמים וארץ"... זהו שבח להקב"ה לבריאת העולם ועל כן המלה קוֹנֵה בצירי, והטועים לומר קוֹנֶה בסגול בתפילה במקומות הנ"ל, אינם יודעים מה אומרים כך שחסרה כאן הכוונה, מהפכים קודש לחול, והחמור ביותר חלילה, משמעות הדברים בתפילת שמונה עשרה היא כפירה בבורא שהוא ראשון ליצירה שברא הכל מאין, וכך כתב הרשב"א (מסכת ברכות ל"ד / ב'), צריך שיתבונן האדם ויכוון אליהם בשעת התפילה והוא שיש בברכה ראשונה קוֹנֵה הכל וזוכר חסדי אבות מלך עוזר ומושיע ומגן וכל מלה ומלה מאלו המלות יש בה כוונה, שבה פינה גדולה באמונה... שלא כדעת הפילוסופים שמקצתם גזרו על קדמותו ואפילו בפרטיו, וקצתם הודו בחידוש הפרטים וקיימו קדמות החומר הראשון אשר קראוהו היולי ושמוהו התחלה מחויבת, וזה כולו כפירה באמונתנו, אלא שהוא יתברך חידש הכל ברצונו ואפילו החומר הראשון... ועל כן באומרנו קוֹנֵה מחויבים אנו לכוון אל התכלית הזה, והוא פינה גדולה באמונה, עכ"ל.

דבר זה נכון ודומה גם למלה בּוֹנֵה בצירי כמו: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְהוָה, נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס: (תהלים קמ"ז ב') זהו בניין הקיים לעד והוא בסמיכות לפעולתו של הקב"ה בלבד וכך כתב דעת מקרא על מלה זו: תהילת ה' הנזכרת בפסוק הקודם כוללת את השבח בונה ירושלים, בוֹנֵה בצירה והיא צורת סמיכות, להשמיענו ש"בונה ירושלים" הוא תואר לה'. ויש במשמע, שמלכתחילה נבנתה ירושלים בהשגחה מיוחדת מאת ה', והשגחתו מתמדת כל הימים על ירושלים לשכלל את בנינה עכ"ל, ואכן בכל מקום במקרא כאשר פעולת הבניה (שהיא זמנית ומוגבלת) מתייחסת לאדם, ואף לשלמה המלך שבנה בית לה', המלה בוֹנֶה בסגול וכמו אדם שבונה בירושלים בעושק, עליו נאמר: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים, וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה: (מיכה ג' י') כך גם בפסוקים הבאים: וַיְהִי בֹּנֶה עִיר (בראשית ד' י"ז), הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר - אַתָּה בֹנֶה (מלכים א' ו' י"ב), הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים (חבקוק ב' י"ב), עַל - כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה (נחמיה ו' ו'), הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה - בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי (דברי הימים ב' ב' ג'), וְהַבַּיִת אֲשֶׁר - אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל (שם ד'), כִּי הַבַּיִת אֲשֶׁר - אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל וְהַפְלֵא: (שם ח').

הערה: המלה הַבוֹנֶה עם ה"א הידיעה בתחילתה היא בניקוד סגול, כמו: הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו (עמוס ט' ו').

יוצא מכך, כי יש להקפיד בברכת המזון, בתפילת שמונה עשרה, בברכה לאחר קריאת ההפטרה לומר: ברוך אתה ה' בּוֹנֵה ירושלים, הנו"ן בצירי, זהו שבח להקב"ה וזהו ההבדל בין קודש לחול הטמון בצורת ניקוד המלה, כדברי רבנו בחיי: המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ נטיעות התורה ושורשיה... עכ"ל (בראשית י"ח ג').

3

ואנו, שכולם מודים שיש לנו מסורת הדיוק בקריאה בכללותה ובתנועות הניקוד בפרט, נדע להשכיל ולשמור את שהנחילו לנו אבותינו הקדושים. וכמו שיש לנו ההבדל בקריאה בין אֶת המנוקדת בסגול והנקראת כפתח קטן כאשר היא מוקפת (מחוברת במקף) מפני הסמיכות, לבין אֵת המנוקדת בתנועה גדולה הצירי כשהיא עצמאית, וכן כשם שיש לנו הבדל בקריאה במלה תֶּבֶל המנוקדת בסגול וקריאתה כפתח קטן ומשמעותה גנאי וניאוף כמו: וְאִשָּׁה לֹא - תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ - תֶּבֶל הוּא (ויקרא י"ח כ"ג), לבין קריאת המלה תֵּבֵל המנוקדת בתנועה גדולה הצירי והיא מלשון ארץ כמו: וְהוּא יִשְׁפֹּט - תֵּבֵל בְּצֶדֶק, יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים: (תהלים ט' ט'), כך נקפיד לשמור על ההבדל בקריאת המלה קוֹנֶה בסגול בעבור אדם וקוֹנֵה בצירי במקומה הראוי כשבח להקב"ה וכן בין בוֹנֶה בסגול שהיא פעולתו של אדם לבין בוֹנֵה בצירי שהיא תואר להקב"ה, ויש להבין כי הסידורים המודפסים הראשונים (השאמי) מקורם אינם מתימן ואין להוכיח מהם על כך, כי אינם מזוקקים בדקדוק לפי מסורת אבותינו שהרי בקריאת עדות אחרות, ואף בעברית של ימינו אין הבדל בין סגול לבין צירי וקריאת המלה אחת היא בצירי גם אם כתובה בסגול, והמדפיסים היום (גם לעדות אחרות) רובם תיקנו שגיאות מעין אלו, כך שעלינו להקפיד לתקן גם את אשר שגור בפינו כי הוא בטעות יסודו.

נסיים מדברי הקדמת הספר אבן ישראל (שנת תקכ"ו) של הרב יעקב יוסף סופר לגבי אזהרתו על שיבושים בקריאת החזנים מתוך חוסר ידיעה מה הם אומרים וכך כתב: והן אמת חפצתי לדעת זאת, איך יוציאו אלו החזנים רבים ידי חובתן במעשה זמרה ובקריאת חובה, כי מה שאמרו חז"ל קרא ולא דקדק באותיותיה יצא בדיעבד, לא אמרו אלא ליחיד ולא להוציא את אחרים, ועוד, דכל זה אינו אלא באותיות ולא כן במשנה או מבליע הנקודות והטעמים דבזה ליכא מאן דפליג דלא יצא כמו שבררתי בפנים הספר בבירור גמור, ועיקר טעותם ששמעתי מהם הוא מה שאומרים: וכי כל בני אדם בעלי דקדוק הם? ובאמת המה שגו ברואה ונראה לעין כל, קול ענותם הוא קול ענות, וכדפירש"י ז"ל קול חירופים וגידופים בדברים פשוטים אשר הוא הכרח לתינוק בין יומו, ע"ד משל ויראו העם את ה', כתוב מתג ויראו ושורשו ירא מלשון ירא והשוא תחת הריש הוא שוא נע והם קורין התיבה הנ"ל בלי מתג וקורין השוא נח והוי שורשו ראה מלשון ראייה, ומי ראה או שמע כזאת ולא יחרד על כבוד בוראו יתברך וכבוד תורתינו הקדושה? אוי לאותה כלימה אוי לאותה בושה, אשר ישמע לדבר הקשה ולא יקשיב אוזנו לדיבור הרע הזה, הצרי אין בגילעד אם רופא אין שם ישתקעו הדברים, כי שתיקותם יפה מדיבורם, וכי קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול הברה בעלמא? ולא אמרה תורה שלא לתקלה, כהני שלוחא קהלא יש חוטאין ומחטיאין בחטאה גדולה. ומה נדמו לזונה אכלה ומחתה את פיה ואמרה לא פעלתי און, כן הוא מחתות החטאים האלה בנפשותם, סוף דבר לא נתרפא העם שלועזות השפתים להתפלל לפני אבינו שבשמים. ואיך נשא ראש להתעלם מן העין בדברים אשר אנחנו דבקים באלוקים חיים, ואם אמת הדבר שאנשים האלה בעלי הלשון חברו לנו חיבורים יפים ונאים בדקדוק לשון הקודש ושלמים הם אתנו ברחבת הידים ידות הלשון, אך בזאת יאותו לנו בהמול לנו כל זכר ערלת הפה כאשר הם נמולים בהרבות ציורי' ודמיוני' אל גופות הערלות ערלת הלב אשר היא חרפה לנו בחריפה דתקינו לנו אנשי השם דור הפלגה שמפליגין בספינה על פני הים הגדול, ומה יעשו אנשי הישוב משוט בארץ ומתהלך בה, גם זה רעיון רוח, וכבר אמר הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים, ועל כל קוץ וקוץ תילי תילין הלכות וכללים עד שנפש העם קצה בלחם הקלוקל אפילו בדברים קלים ואין אומר השב, עכ"ל.

מקורות

משנה, תלמוד בבלי, תרגום אונקלוס, מדרש רבה, רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, רשב"א, אבן ישראל, דעת מקרא, אוצר הסימנים לקורא בתורה.

תוספות

הבחנה בהפרדה בשלוש עשרה מידות ה' - ה'