האנושות צועדת ממצב של: אני אַרָצֵה אותך ואתה תרצה אותי, כדי ששנינו נוכל להימנע מהפחדים העמוקים ביותר שלנו, למצב של: אני אגשים את עצמי ואעזור לך להגשים את עצמך, כדי שכל אחד מאיתנו יוכל לחוות את הגדלות שלנו במלוא תפארתה.
השינוי כבר כאן. הוא כבר קורה. הוא הולך ומתגבר בעשורים האחרונים.
ממצב של הימנעות מפחד, למצב של הגשמה למרות הפחד. ממצב של תודעה קטנה ופוחדת למצב של תודעה רחבה, שמגשימה את עצמה.
רצונות הם דבר מבלבל. אני רוצה את זה או רוצה את זה? לעבוד שם או שם, להתחיל איתה או לא? לעבור לגור יחד או לא? לומר לו את מה שאני חושבת או לא? לשנות כיוון או לא?
ולמה רצונות הם דבר מבלבל? משום שהם כרוכים בהצבת גבולות. בהכרזה ברורה מי אני ומה אני.
לכן מיומנות של הצבת גבולות היא אולי המיומנות המשמעותית ביותר עבור האדם המתפתח.
כל אחד מאיתנו חי ופועל מתוך מטרה להרגיש טוב. זהו הבסיס. כל פעולה שלנו, כל מחשבה שלנו, כל נשימה שלנו, יש לה תכלית אחת: שנרגיש טוב.
אין אף אדם אשר מתעורר בבוקר ואומר לעצמו היום אני רוצה לחוות יום רע.
מה ששונה בינינו הוא הפרשנות שאנו נותנים למושג טוב. אחד מגדיר יום טוב כיום שקט ורגוע, השני מגדיר יום טוב כיום סוער ומלא חוויות. כל אחד ותחושתו האינדיווידואלית.
אלא מה? ההגדרות של טוב ורע מתקיימות אצל רובנו כמנגנון אוטומטי. ככה זה. כך נקבע, זה ברור וידוע מאז ומעולם ולא שואלים שאלות על זה. ברור שזה טוב וזה רע. וזוהי האמת.
למשל, רובנו למדנו והפנמנו שכאשר כועסים עלינו זה רע, כשפועלים בניגוד לדעתנו זה רע, כשמסרבים לנו זה רע, כשלא מתחשבים בנו זה רע, כשמתעלמים מאיתנו זה רע וכו וכו'
ולהיפך, כאשר אוהבים אותנו זה טוב, כשמסכימים איתנו ומשתפים עימנו פעולה, זה טוב, כשמתחשבים בנו, כשמתייחסים אלינו, זה טוב.
אנו כל כך מאמינים בזה וחוששים להרגיש את "הרע" הזה משום שפירושו של דבר שאולי אנו לא שווים, חסרי ערך ולא אהובים. באוטומט זה מתפרש אצלנו כסכנה שיש להתרחק ממנה במהירות האפשרית ואנו עושים כל דבר כדי להימנע מהתחושות הללו.
זה נצרב כך בהארד דיסק שלנו למן תקופת הילדות והפך לאמת שלנו שאין לנו ספק בה.
אז איך אנחנו נמנעים מתחושת הרוע? למשל ע"י ריצוי הסביבה שלנו. כשאנו מרצים את הסובבים אותנו, אנו נמנעים בעצם מתחושת הרוע. אם להקצין, אז ריצוי מוחלט של כל אדם בסביבתנו אמור להביא לנו שקט, הגנה, שלא נרגיש את הרוע.
אנו מעדיפים לרצות את הסביבה, להיות טובים, נחמדים, מנומסים. להסכים עם האנשים סביבנו ולעשות כל דבר על מנת לגרום להם להרגיש טוב כדי שחלילה וחס הם לא יכעסו עלינו ונרגיש "רעים". אז נהיה בטוחים ומוגנים. האומנם?
כמובן, שנוכחנו שזה לא עובד. אנחנו לא באמת מרגישים בטוחים ומוגנים. אולי לרגע הרווחנו איזשהו שקט יחסי, אבל זו לא באמת תחושת הביטחון וההגנה לה אנו מצפים ולה אנו ראויים. פעמים רבות אנחנו מרגישים את ההיפך לגמרי. אנחנו יודעים, שכשאנו מרצים את הסביבה אנו פוגעים בעצמנו. בתוך תוכנו אנחנו יודעים זאת, אך האמונה כל כך חזקה והפחד כה גדול, שאנו מתחכחשים לידיעה הזו וממשיכים לפגוע בעצמנו ובעצם לתכלית קיומנו שהיא כאמור, שנרגיש טוב.
מרבית בני האדם אינם מצויים בקיצוניות הזו של ריצוי מוחלט. כולנו התפתחנו ולמדנו להגשים את רצונותינו. ועדיין לכל אחד מאיתנו מקומות בהם הוא טרם שם גבולות, כי חששנו, ששם ישנה סכנה עבורנו. סכנה שאותה העדפנו לא לפגוש.
פעמים רבות אנו יודעים בדיוק מה אנו רוצים שעושה לנו טוב, שמרחיב באמת את ליבנו ומגשים את רצון נשמתנו. יחד עם זאת, בגלל ההתנגדות שזה עלול ליצור בסביבתנו אנו מעדיפים לוותר ולהימנע מההגשמה.
העיקר שהצד השני לא יכעס ויחשוב שאנחנו רעים.
במקרים אחרים הקונפליקט הוא כה גדול, עד שהאדם מעדיף להתנתק מרצון הנשמה שלו.
האדם מעדיף לבלף את עצמו ע"י כך שהוא אומר: "אני בעצם לא רוצה את מה שרציתי. זה היה רעיון טיפשי. זה ממילא לא יסתדר לי. אין לי זמן לזה, אין לי כסף לזה, אין לי שיתוף פעולה לזה וכו וכו' הסברים ותחמון, שאדם מתחמן את עצמו.
האדם מרצה את הזולת ע"י כך שהוא נמנע מלהשיג את מבוקשו או שהוא מתנתק לגמרי מעצמו ואינו יודע בכלל מה הוא רוצה ולמה ואז הוא מתנהל בעולם כעלה נידף ברוח.
כמובן שבמקרה זה הפחד הוא השולט ומניע את האדם. כעס תסכול ומירמור במינון גבוה, שגוררים עימם עימותים וסכסוכים בתדירות גבוהה, הם הסימנים לכך שאנו לא נמצאים במימד של הגשמה אלא במימד של פחד והישרדות.
כך גם דיכאון, עייפות, חרדות, חוסר חשק ושעמום. כל אלו הם סימן לכך שאדם אינו נמצא על נתיב ההגשמה שלו.
השינוי כבר כאן. הוא כבר קורה. הוא הולך ומתגבר בעשורים האחרונים.
לכן אנשים מעזים יותר. מוכנים לצאת למרד נגד הממשלות הדיקטטוריות שלהם. לכן העולם מתפתח בקצב כה מהיר יותר מאשר אי פעם, אנשים מעזים ללכת עם הרעיונות שלהם והיוזמות שלהם.
אנשים עוזבים עבודה, מתגרשים בגיל מבוגר, והכל משום המעבר הזה לעידן של הגשמת רצון הנשמה.
בתהליך האימון אני עובד עם אנשים על זיהוי הרצונות והמסרים הנשמתיים שלהם ועל הגשמתם.
המתאמנים פוגשים בדרך את המעצורים והפחדים שחוסמים ומונעים מהם את ההגשמה. הם לומדים מצד אחד להתחבר לרצון הנשמה שלהם, ומצד שני להכיר את הפחדים ולקיים עימם דיאלוג שמאפשר להם להירגע וע"י כך מאפשר את פריצת הדרך בחייהם.
בתהליך האימון מזהים המתאמנים את עוצמת האהבה שלהם שאינה תלויה בדבר, לומדים להקשיב לה, לבטוח בה ולתת לה להוביל את חייהם אל איכות של סיפוק ושמחה אמיתיים.
השינוי כבר כאן. הוא כבר קורה. הוא הולך ומתגבר בעשורים האחרונים.
ממצב של הימנעות מפחד, למצב של הגשמה למרות הפחד. ממצב של תודעה קטנה ופוחדת למצב של תודעה רחבה, שמגשימה את עצמה.
רצונות הם דבר מבלבל. אני רוצה את זה או רוצה את זה? לעבוד שם או שם, להתחיל איתה או לא? לעבור לגור יחד או לא? לומר לו את מה שאני חושבת או לא? לשנות כיוון או לא?
ולמה רצונות הם דבר מבלבל? משום שהם כרוכים בהצבת גבולות. בהכרזה ברורה מי אני ומה אני.
לכן מיומנות של הצבת גבולות היא אולי המיומנות המשמעותית ביותר עבור האדם המתפתח.
כל אחד מאיתנו חי ופועל מתוך מטרה להרגיש טוב. זהו הבסיס. כל פעולה שלנו, כל מחשבה שלנו, כל נשימה שלנו, יש לה תכלית אחת: שנרגיש טוב.
אין אף אדם אשר מתעורר בבוקר ואומר לעצמו היום אני רוצה לחוות יום רע.
מה ששונה בינינו הוא הפרשנות שאנו נותנים למושג טוב. אחד מגדיר יום טוב כיום שקט ורגוע, השני מגדיר יום טוב כיום סוער ומלא חוויות. כל אחד ותחושתו האינדיווידואלית.
אלא מה? ההגדרות של טוב ורע מתקיימות אצל רובנו כמנגנון אוטומטי. ככה זה. כך נקבע, זה ברור וידוע מאז ומעולם ולא שואלים שאלות על זה. ברור שזה טוב וזה רע. וזוהי האמת.
למשל, רובנו למדנו והפנמנו שכאשר כועסים עלינו זה רע, כשפועלים בניגוד לדעתנו זה רע, כשמסרבים לנו זה רע, כשלא מתחשבים בנו זה רע, כשמתעלמים מאיתנו זה רע וכו וכו'
ולהיפך, כאשר אוהבים אותנו זה טוב, כשמסכימים איתנו ומשתפים עימנו פעולה, זה טוב, כשמתחשבים בנו, כשמתייחסים אלינו, זה טוב.
אנו כל כך מאמינים בזה וחוששים להרגיש את "הרע" הזה משום שפירושו של דבר שאולי אנו לא שווים, חסרי ערך ולא אהובים. באוטומט זה מתפרש אצלנו כסכנה שיש להתרחק ממנה במהירות האפשרית ואנו עושים כל דבר כדי להימנע מהתחושות הללו.
זה נצרב כך בהארד דיסק שלנו למן תקופת הילדות והפך לאמת שלנו שאין לנו ספק בה.
אז איך אנחנו נמנעים מתחושת הרוע? למשל ע"י ריצוי הסביבה שלנו. כשאנו מרצים את הסובבים אותנו, אנו נמנעים בעצם מתחושת הרוע. אם להקצין, אז ריצוי מוחלט של כל אדם בסביבתנו אמור להביא לנו שקט, הגנה, שלא נרגיש את הרוע.
אנו מעדיפים לרצות את הסביבה, להיות טובים, נחמדים, מנומסים. להסכים עם האנשים סביבנו ולעשות כל דבר על מנת לגרום להם להרגיש טוב כדי שחלילה וחס הם לא יכעסו עלינו ונרגיש "רעים". אז נהיה בטוחים ומוגנים. האומנם?
כמובן, שנוכחנו שזה לא עובד. אנחנו לא באמת מרגישים בטוחים ומוגנים. אולי לרגע הרווחנו איזשהו שקט יחסי, אבל זו לא באמת תחושת הביטחון וההגנה לה אנו מצפים ולה אנו ראויים. פעמים רבות אנחנו מרגישים את ההיפך לגמרי. אנחנו יודעים, שכשאנו מרצים את הסביבה אנו פוגעים בעצמנו. בתוך תוכנו אנחנו יודעים זאת, אך האמונה כל כך חזקה והפחד כה גדול, שאנו מתחכחשים לידיעה הזו וממשיכים לפגוע בעצמנו ובעצם לתכלית קיומנו שהיא כאמור, שנרגיש טוב.
מרבית בני האדם אינם מצויים בקיצוניות הזו של ריצוי מוחלט. כולנו התפתחנו ולמדנו להגשים את רצונותינו. ועדיין לכל אחד מאיתנו מקומות בהם הוא טרם שם גבולות, כי חששנו, ששם ישנה סכנה עבורנו. סכנה שאותה העדפנו לא לפגוש.
פעמים רבות אנו יודעים בדיוק מה אנו רוצים שעושה לנו טוב, שמרחיב באמת את ליבנו ומגשים את רצון נשמתנו. יחד עם זאת, בגלל ההתנגדות שזה עלול ליצור בסביבתנו אנו מעדיפים לוותר ולהימנע מההגשמה.
העיקר שהצד השני לא יכעס ויחשוב שאנחנו רעים.
במקרים אחרים הקונפליקט הוא כה גדול, עד שהאדם מעדיף להתנתק מרצון הנשמה שלו.
האדם מעדיף לבלף את עצמו ע"י כך שהוא אומר: "אני בעצם לא רוצה את מה שרציתי. זה היה רעיון טיפשי. זה ממילא לא יסתדר לי. אין לי זמן לזה, אין לי כסף לזה, אין לי שיתוף פעולה לזה וכו וכו' הסברים ותחמון, שאדם מתחמן את עצמו.
האדם מרצה את הזולת ע"י כך שהוא נמנע מלהשיג את מבוקשו או שהוא מתנתק לגמרי מעצמו ואינו יודע בכלל מה הוא רוצה ולמה ואז הוא מתנהל בעולם כעלה נידף ברוח.
כמובן שבמקרה זה הפחד הוא השולט ומניע את האדם. כעס תסכול ומירמור במינון גבוה, שגוררים עימם עימותים וסכסוכים בתדירות גבוהה, הם הסימנים לכך שאנו לא נמצאים במימד של הגשמה אלא במימד של פחד והישרדות.
כך גם דיכאון, עייפות, חרדות, חוסר חשק ושעמום. כל אלו הם סימן לכך שאדם אינו נמצא על נתיב ההגשמה שלו.
השינוי כבר כאן. הוא כבר קורה. הוא הולך ומתגבר בעשורים האחרונים.
לכן אנשים מעזים יותר. מוכנים לצאת למרד נגד הממשלות הדיקטטוריות שלהם. לכן העולם מתפתח בקצב כה מהיר יותר מאשר אי פעם, אנשים מעזים ללכת עם הרעיונות שלהם והיוזמות שלהם.
אנשים עוזבים עבודה, מתגרשים בגיל מבוגר, והכל משום המעבר הזה לעידן של הגשמת רצון הנשמה.
בתהליך האימון אני עובד עם אנשים על זיהוי הרצונות והמסרים הנשמתיים שלהם ועל הגשמתם.
המתאמנים פוגשים בדרך את המעצורים והפחדים שחוסמים ומונעים מהם את ההגשמה. הם לומדים מצד אחד להתחבר לרצון הנשמה שלהם, ומצד שני להכיר את הפחדים ולקיים עימם דיאלוג שמאפשר להם להירגע וע"י כך מאפשר את פריצת הדרך בחייהם.
בתהליך האימון מזהים המתאמנים את עוצמת האהבה שלהם שאינה תלויה בדבר, לומדים להקשיב לה, לבטוח בה ולתת לה להוביל את חייהם אל איכות של סיפוק ושמחה אמיתיים.
050-3331-331