היום גיליתי שחלה טעות בכל מה שקשור לגילי הכרונולוגי.

אני לא באמת בת 38, אלא יותר קרובה לבת 80 אני זקנה.

לא תדעו זאת אם תסתכלו עליי. לא עשיתי שום הסכם עם אף אחד (בעצם זה לא מדויק אבל נגיע לזה בהמשך) ואין אף תמונה שמזדקנת במקומי

אבל בפנים, מי ששולטת זו הזקנה.

הזקנה היא קוּטרית רצינית.

מטרת החיים שלה היא לשרוד. לנסות לעבור את החיים האלה עם כמה שפחות כאב וסבל, כמה שפחות פגיעה.

אבל שלא תחשבו שהיא באה הנה ליהנות. היא לא.

כי היא מאמינה שליהנות זה לא בסדר. מבחינתה, באנו הנה כדי לעבוד קשה. כי רק כך אנחנו יכולים להצדיק את הקיום שלנו ובלי זה, אין לו הצדקה. מי שלא עובד קשה הוא בעצם טפיל. וטפילים, אם לא הבנתם, הם רעים ולא רצויים. הם חיים על חשבונם של אחרים, שעובדים קשה ומתאמצים

מבחינתה, העולם הוא מקום שבו לא תמיד מקבלים את מה שרוצים. ובעצם, רוב הזמן לא מקבלים את מה שרוצים. ואם מקבלים את מה שרוצים, אז כדאי להסתיר אותו מעיניהם הרעות של כל אלה שלא קיבלו את מה שהם רצו. כי העולם הוא מקום מפחיד ומסוכן. ואם יילך לה בקלות - לא שיש סיכוי שזה יקרה, היא הרי כל כך לא מאמינה בזה - אבל אם קרה לפתע משהו כזה, הרי שהיא תחשוש מתגובתם של אחרים או לכל הפחות תרגיש אשמה.

כי הנאה היא פשע ולכל הפחות, הנאה היא משהו שצריך להרגיש אשם בגללו. והכי חמור זה ליהנות בזמן שמישהו אחר עובד קשה, ובעיקר אם הוא עובד קשה למענך.

האשמה היא הכוח המניע וגם הכוח המגן. הכוח שמניע לעשות עוד משהו, להתאמץ עוד ועוד ולעבוד קשה ולנסות. וגם הכוח שמגן בפני האיום שההנאה מציבה, כי אם היא נהנית, אז האשמה היא הכפרה שלה, אחרת זה לא מוסרי והיא רוצה להיות אדם מוסרי, נכון?

ומה שבטוח, היא חייבת לעבוד קשה למען משהו, אך לעולם אסור לה להצליח בו. לא באמת. כי בכלל, להיות מצליחה זה לא באמת רצוי.

למה, אתם שואלים את עצמכם?

כי לא אוהבים את מי שמצליחה.

מי שמצליחה היא זו שכועסים עליה ולא אוהבים אותה.

אבל זו שלא מצליחה היא בעצם מסכנה. היא קורבן. היא עובדת כל כך קשה ומתאמצת ופשוט לא מצליחה. אז לפחות אוהבים אותה.

היא לא מאיימת על אף אחד - כי היא קטנה ומסכנה וחלשה ואומללה וסובלת, והיא כל כך התאמצה ולא הצליחה מעורר אמפתיה, נכון? ככה אפשר להרגיש קרובים ולהרגיש טוב עם עצמנו שאנחנו מאצילים מטוב לבנו על המסכנה הזו שלא הצליחה.

וזה היה החוזה שלי עם ההורים שלי - אני אהיה מסכנה ואתם תאהבו אותי. זה היה ההסכם עליו חתמתי. ויתרתי על העוצמה שלי, למען הסיכוי שיאהבו אותי.

וגיליתי גם, שכנראה ממש רציתי להיות הזקנה הזו. אחרי הכל, אתם חייבים להודות שזה לא נשמע כל כך כיף!

אז כנראה שזה היה לי ממש חשוב וממש התאמצתי לעשות את זה, כי ממש רציתי לקבל אהבה.

ככה למדתי לקבל אהבה. וזה כל מה שרציתי אי פעם בחיים. אהבה.

והנה אני כאן היום, כבר לא ילדה, אבל עדיין ממשיכה להתנהל לפי אותם דפוסים בדיוק ובעצם מוצאת את עצמי זקנה.

והמחשבה על לשנות את הזקנה הזו, לנסות להיפטר ממנה, היא בעצמה מטלה כבדה ומעמסה בלתי אפשרית.

אז מה עושים?

למרבה המזל, בזמן שגיליתי את הזקנה, גיליתי גם את הילדה שבתוכי. היא בערך בת 10, והיא מלאת כוחות ואנרגיית חיים. היא נלהבת, שמחה וקופצנית. היא אוהבת לעשות רק את מה שכיף לה. מבחינתה, זו המטרה בחיים - שיהיה כיף! ליהנות! אחרת, מה הטעם? אם זה לא כיף אז היא מפסיקה וממשיכה הלאה, לדבר הבא שכיף לה. אם זה לא טעים אז היא מפסיקה ואוכלת משהו טעים. למעשה, היא זו שמתחילה לאכול את החלק הכי טעים של האוכל ולא משאירה אותו לסוף

וכשיש משהו שהיא רוצה, אין בכלל שאלה אם היא יכולה או לא יכולה להשיג אותו. יש רק עשייה, היא קמה ופועלת בשמחה כדי להשיג את הדבר שהיא רוצה.

היא נהנית מהחיים ואין לה שום צורך להצדיק את קיומה.

היא בכלל לא מתעסקת בשאלה אם יאהבו אותה אם לא תהיה מסכנה. פשוט בגלל שהיא כל כך לא מסכנה, פשוט בגלל שכל כך כיף לה, שהכל בסדר אצלה, הכל פשוט מושלם. אין לה צורך בשום דבר שימלא את החסכים כי אין לה חסכים. יש רק חתירה ליותר ויותר הנאה וכיף.

היא חיה בשפע, ויודעת שהיא יכולה.

היא שמחה.

ככה היא פועלת. ומבחינתה, אם הזקנה המשעממת הזו הייתה צצה לידה ומתחילה לשאול אותה שאלות ולנסות להטיף מוסר, היא פשוט הייתה פוטרת אותה מעליה בנפנוף ומסתלקת, הולכת לחפש משהו מעניין וכייפי לעשות.

אין לה סבלנות לזקנים טרחנים, סבל לא עושה לה את זה והיא לא מאמינה בצמיחה מתוך קושי.

היא מאמינה בצמיחה מתוך שמחה והנאה, היא מאמינה בצחוק ובאהבה, בשפע ובנדיבות. היא מאמינה בקלילות ובכך שהדברים מגיעים בלי מאמץ. בעשייה מתוך אמונה וידיעה פנימית, כי ככה היא חיה את חייה. היא מחוברת לרגשות שלה והם משמשים כמצפן הפנימי שלה, שמכוון אותה - לאן כן ולאן לא. פשוט מאוד.

ובכל רגע ורגע אני יכולה לבחור מי להיות - הזקנה או הילדה.

ובכל רגע לשים לב למי שייך הקול שבתוכי. מי היא זו שאומרת, "אבל מה עם הדיסקים האלה, ששילמת עבורם כל כך הרבה כסף ועכשיו את לא עושה איתם כלום. לא חבל?"

התשובה ברורה, כי הילדה אף פעם לא שואלת "לא חבל?" כי מבחינתה צירוף המילים הזה לא קיים בעולם. אין לה חרטות, היא עושה את מה שהיא מרגישה ומה שכיף לה ומה שהיה היה. היא חיה בהווה תמידי, ולא מתעסקת בעבר או בעתיד. בעוד שהזקנה חיה רק בעבר או בעתיד ולא נמצאת בהווה ולו לרגע.

השאלות שהילדה שואלת הן: "נעים לי? מתחשק לי לעשות את זה עכשיו? כיף לי?" ושאלות דומות.

הזקנה שבי נלחמת על חייה. כי אם תסכים שהילדה צודקת, אז מה טעם יש לחייה. אז כל מה שהתאמצה בשבילו ועבדה כל כך קשה למענו כל החיים אין בו טעם. זה יהרוג אותה. זה יהיה הסוף שלה, פשוטו כמשמעו, אם מטרת החיים היא ליהנות. ואם אפשר לגדול מתוך שמחה ובקלות.

ברוב ייאושה ניסתה הזקנה לשלוף קלף אחרון והוא קלף האחריות.

מכירים את זה? את הטיעון הזה שצריך להיות אחראיים ואי אפשר לעשות כל מה שמתחשק, כי זה לא אחראי.

אבל בעצם, לפגוע בעצמי זה חוסר אחריות. לגרום לעצמי סבל זה חוסר האחריות האמיתי.

ולעשות לעצמי טוב, זה הדבר האחראי באמת. ליהנות, זו למעשה האחריות שלי. אני מקווה שאצליח להתמודד עם האחריות ( -

מה איתכם? איך אתם מתנהלים בחיים והאם אתם מרשים לעצמכם ליהנות? מוזמנים לספר ולשתף.