טיעון העדים כפי שמופיע בקרב הוגים יהודיים מימי הביניים ואילך הוא טיעון לקיומו של אלוהים ולכך שתורת ישראל ניתנה מאלוהים, העושה שימוש בכך שעל פי המקרא והמסורת היהודית היו מאות אלפי עדים להתגלות אלוהית. מדובר על סיפור ההתגלות בהר סיני בעת מתן תורה שכללה דיבור של אלוהים אל בני ישראל, וכן בסיפורי ניסים נוספים שנעשו בתקופת יציאת מצרים על ידי האלוהים, כמו עשר המכות וקריעת ים סוף. בבסיס טיעון זה עומדת ההנחה שלא ניתן לשכנע עם שלם להאמין שאירועים מסוימים קרו במעמד כל העם אילו האירועים לא התרחשו בפועל.

טיעון העד בקרב הוגים יהודיים לאורך ההיסטוריה

ימי הביניים

רס"ג העלה את הטיעון כי יחידים עשויים לטעות או לשקר, אך אין זה סביר להניח כי קבוצה גדולה של אנשים תטעה ותתפתה לשקר אחד ויחיד, שכן חלק מן ההמון יחשוף את השקר "וכל מקום שיצא ספורם יצא עמו עניין הסכמתם" רס"ג מוסיף וטוען כי אף אילו היה השקר מוסכם, לא היו בניהם של האנשים הטוענים שיצאו ממצרים והלכו במדבר 40 שנה, מאמינים להם, בראותם כי הדור הקודם מיושב בארץ וחי ממנה. טענה זו מתייחסת למה שהוגדר למעלה כשלב השני של הטיעון.

לגבי החלק הראשון של הטיעון (שקיום הניסים מוכיח את אמיתות האמונה) רס"ג סבר גם כי הוכחה נוספת ניתנת בניסים הרבים שחווה עם ישראל בדרכו לארץ ישראל. אילו היה משה אדם סתם, ולא שליח האל, לא היה יכול לקיים ניסים אלו. רס"ג ראה בנס המן את ההוכחה הטובה ביותר לכך, "לפי שהדבר המתמיד בו יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באוויר ואילו הייתה כאן איזו אפשרות של תחבולה ואפילו במקצת הדבר כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם..."

ריה"ל בספרו הכוזרי הציג את הטיעון כך: "דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עינים." ריה"ל לא הגדיר במדויק מה כוונתו באמירה שהקבלה "דומה למראה עינים" ויש שפירשו אותה כדבר שאיננו טענה שכלית - היסטורית רגילה אלא הבנה הקשורה לקישורו של היהודי לעמ"י וכדומה. גם לפי הבנה זו, החלק הראשון של הטיעון ("דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים") מקבילה לחלק הראשון של הטיעון כפי שהוגדר למעלה. רבים מכירים את הטיעון בשם "טיעון הכוזרי" בשל מה שנכתב בספר הכוזרי (מאמר א, קטע כה): "האמונה שאני חייב בה התחייבנו בה כל האומה הישראלית, אשר התבררה להם מציאות ה' במראה עיניהם במעמד הר סיני. ומשם ממשיכה המסורת שנמסרה מדור דור, והיא בבחינת מראית העין לדורות הבאים".

הרמב"ם מתייחס בספרו משנה תורה לחלק הראשון של הטיעון בלבד (כיצד ההתגלות מוכיחה את האמונה בכך שהתורה ניתנה מאלוהים) ומתעלם שם מהשאלה כיצד נדע אנו שלא נכחנו בהתגלות שהיא אכן אירעה. לדעתו, למעמד הר סיני הייתה חשיבות מכרעת. עד אז הייתה אמונתם של בני העם במשה מלווה ספק מסוים, שמא כישוף היה בדבר: "... ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך..." מכאן הגיע הרמב"ם למסקנה כי נבואת משה עדיפה על נבואת שאר נביאים ואין להאמין לאדם הטוען שהוא נביא ויאמר דברים שסותרים את נבואת משה. הרמב"ם טוען גם שבתורה מפורש שאין בה "לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת" ולפיכך מי שיעשה נס ויטען שהוא נביא שנשלח לביטול המצוות, לשנותן או לפרשן באופן חדש שלא שמענו ממשה הוא בוודאי נביא שקר.

המלבי"ם בפירושו על התורה (שמות יט, ט) מציג את הטענה בכותבו: "רצה ה' שתנתן התורה בפרסום גדול, וברבוי עצום של שישים ריבוא, והם הנחילו הקבלה הזאת אשר ראו בעיניהם לבניהם אחריהם לדור אחרון, ועל כן כל מי שיקום לומר שהוא שליח מן ה' ליתן תורה לעם, נשיב אליו: תורה שלא תנתן מאת האלוקים בפרסום גדול כזה, אינה אלוקית, וכל שכן שבא לבטל התורה הנתונה ממשה שישיבו לו שצריך שיתראה ה' בעצמו לפני שישים ריבוא, בפרסום גדול כמו שהתגלה בעת נתינתה, כי בדבר המצטווה לנביא בינו לבין עצמו יש חשש וספק בדבריו אפילו בדורו, וכל שכן בדורות אחרים".

ר' יוסף אלבו כתב בספרו "העיקרים" כי לא ייתכן כי המסורת זויפה: "לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור [כלומר, אמונה או תפישה] חזק לא ידומה הסרתו, כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר..." בדומה לרמב"ם, ר' יוסף אלבו טוען שהאמונה במשה רבנו הוכחה בייחוד על ידי ההתגלות הישירה אל כל העם ולכן היא חזקה יותר מהאמונה בכל שאר הנביאים. ר' יוסף אלבו מוסיף וטוען שמאחר שהנצרות והאסלאם לא ניתנו בהתגלות המונית אין לראות בהן דתות שמקורן מהאלוהים. ובכללות הוא אומר ואומר בכללות: "... וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה (הכוונה - כמו מעמד הר סיני) איננה אלהית." עוד טוען ר' יוסף אלבו שאין לחשוש שהתורה שבידינו אינה זאת שניתנה ממשה כיוון שבכל דור ודור היו נביאם ו/או חכמים שדאגו להעברתה המדויקת, גם כאשר המלכים היו עובדי עבודה זרה. לדעתו, אין להחשיב את נוסחי התורה שבידי עמים אחרים כמערערים על נוסח התורה היהודי (כאשר הם שונים) כיוון שהם נכתבו על ידי מעתיקים שלא היו בקיאים בתורה ואילו היהודים החשיבו מאוד את העברת התורה מדור לדור עד שדאגו ללמוד את הכתיב המלא והחסר ולכתוב על כך הערות בספר בשם "מסורת".

טיעון דומה הועלה גם בספר החינוך, שבו נטען, בתחילת ההקדמה כי כמו שבעדות משפטית, מקובל הן בתורה והן בדיני הגויים להאמין לעדות שניים או שלושה אנשים, קל וחומר לאמונה בתורה שנמסרה על ידי עדים רבים הרבה יותר.

במאה העשרים והעשרים ואחת

בימינו משמש טיעון העד פעמים רבות אצל מחזירים בתשובה, בחינוך הדתי ובספרות הנועדה להסביר את עיקרי האמונה לציבור הרחב.

הנמקות נוספות שניתנו לחיזוק טיעון העד ביהדות

נימוק נוסף ששימש חלק מהמשתמשים בטיעון העד ביהדות, הוא ששום דת אחרת לא טענה שהייתה לה התגלות בפני כל קהל המאמינים (כאשר אלה היו רבים מאוד) למעט, כמובן, דתות שהאמינו גם בהתגלות לעם ישראל במתן תורה והשתמשו בטיעון כדי לבסס את האמונה בהתגלות זו.

ביקורת

יש הטוענים שהטיעון, כפי שניסחו ריה"ל, אינו תקף. זאת משני טעמים:

פערים ברציפות: הטיעון נסמך על העברת רציפה של העדות, בידי מספר רב של עדים מכל דור ודור. לדברי המבקרים, המקרא עצמו מעיד על העדר רציפות במסורת, ראשית בספר שופטים: "וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא - יָדְעוּ אֶת - יְהוָה וְגַם אֶת - הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (שופטים ב' 10), ושוב בספר מלכים: "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל - שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה... וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת - דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת - בְּגָדָיו... וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת - חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת - אֲחִיקָם בֶּן - שָׁפָן וְאֶת - עַכְבּוֹר בֶּן - מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד - הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת - יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד - הָעָם וּבְעַד כָּל - יְהוּדָה עַל - דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי - גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר - הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא - שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל - דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל - הַכָּתוּב עָלֵינוּ." (מלכים ב' כב' 8-13). עדות נוספת לקבלת התורה שלא מתוך מסורת המועברת מאבות לבנים נמצאת במעמד קריאת התורה של עזרא לעם בחג הסוכות.

הטיעון מאמת מיתוסים סותרים או מופרכים: לפי המיתולוגיה הקלטית, כפי שהיא מוצגת בדברי המבקרים

בעבר כישוף דרואידי שימש להפיכת אירלנד לבלתי נראית זמנית עבור אבות האומה, לפני שהללו נחתו בחופה וכבשו אותה מידי האלים. באופן דומה, מתן האש לכל האנושות על ידי פרומתאוס במיתולוגיה היוונית הוא נס שבוצע לעיני כל בני האדם. בדומה, ליצירת בני אדם מאבנים על ידי דאוקליון ופירה אשתו הייתה עדה האנושות כולה

מי האמין בדבר אלמלא קדמונים לא ראוהו?

פתע נמוגו גושי - אבנים וילכו וירכו

אט יעזבם קפאונם הקשה וגם תואר לבשו..

- אובידיוס, מטמורפוזות, ספר ראשון 400-402, תרגום שלמה דיקמן

תגובות על הביקורת

פערים ברציפות: הוגים רבים הגיבו על טענת אי הרציפות במסורת. ריה"ל בעצמו התייחס לטענה לגבי מעמד קריאת התורה המסופר בספר עזרא (תוך כדי ויכוח עם הקראים) וטען שמה שמתואר שם על בורות בהכרת מצוות התורה מתייחס רק לבורים אבל החכמים היו בקיאים בכל התורה ספרי התנ"ך מספרים כי בכל תקופה הייתה הנהגה תורנית שהתבטאה בנביאים וחכמים שנקראו "זקני העם", הכהנים והשופטים

מצבו הקדום של עם ישראל משווה למצבו בהווה

כאשר רוב היהודים בישראל הינם חילונים, ויחד עם זאת מודעים לגרעין הציבורי המקפיד על שמירת התורה והמצוות. כמו כן, ההיסטוריה מלמדת כי גם בתקופות בהן לא הקפידו רבים על קיום התורה המצוות, עדיין נהגו לקיים מצוות בסיסיות כגון ברית - מילה ושמירת יום הכיפורים. חז"ל תיעדו כי עמי הארץ שבימיהם נזהרים בדיני טומאה וטהרה הגם שאינם מקפידים על יתר המצוות.

בדבר מציאת ספר התורה בימי יאשיהו, מפרשי המקרא המסורתיים הסבירו כי מדובר בספר התורה של משה רבנו שעורר התרגשות מיוחדת למרות שהיו ספרי תורה נוספים בעם, ומוצאים לכך הדים בפסוקים המתארים את "ספר התורה" ב - ה' הידיעה. כמו כן יש פרשנים המסבירים את ההתרגשות שהייתה בספר התורה, בכך שהיא הייתה מגוללת בפרשת התוכחה בכי תבוא המרמז על הגלות הקריבה בשעתו, וכהמשך המקרא אודות נבואת חולדה הנביאה. הם מסבירים, כי ההתרגשות לא הייתה אודות המצוות שהיו כתובות בספר והיו ידועות לעם, אלא על החלק שנקרא בו: ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו, ויצו.. לומר: לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה - כי גדולה חמת ה' אשר היא נצתה בנו על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר התורה... וילך חלקיהו.. אל חולדה הנביאה.. ותאמר אליהם כה אמר ה' הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו, את כל דברי הספר אשר קרא יהודה. הדעה הרווחת בקרב מבקרי המקרא, לעומת זאת, היא שרק ספר דברים נמצא, כך שגם לשיטתם אין כאן טענה להופעת ספר התורה יש מאין בעם ישראל [ספר דברים הינו סיכום וחזרה על המצוות שנאמרו בארבעת החומשים הקודמים].

ניסי הנצרות: לגבי ניסים אלו נטען כי הקרובים ביותר לניסים אלו היו היהודים ואילו העם היהודי לא קיבל את האמונה הנוצרית.

כמו כן נטען שסיפור על התגלות בפני עם שלם קשה יותר לזיוף מאשר סיפור על התגלות לפני קבוצה שאיננה עם כגון חסידי ישו.