יח ויאמר יהוה אלהים, לא - טוב היות האדם לבדו, אעשה - לו עזר כנגדו. יט ויצר יהוה אלהים מן - האדמה כל - חית השדה ואת כל - עוף השמים, ויבא אל - האדם לראות מה - יקרא - לו, וכל אשר יקרא - לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל - הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה, ולאדם לא - מצא עזר כנגדו. כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על - האדם ויישן, ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן יהוה אלהים את - הצלע אשר - לקח מן - האדם לאשה, ויבאה אל - האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה - זאת. כד על - כן, יעזב - איש את - אביו ואת - אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
כפי שהזכרתי לעיל, הטבע הוא דומיננטי וכוחותיו פועלים באחת על כל העצמים הקיימים ביקום, מרמת החלקיק ועד לצבירי הגלקסיות... מובן הוא שגם האדם הוא חלק מהעצמים של היקום שפועלים עליו כוחות הטבע, אולם הוא "העצם" היחיד בטבע שיכול להבחין במלוא ממד המרחק הקיים במרחב - לא רק בחלקו, ובזאת מתגלמת הפוטנציה הטמונה בו שהבחין בקיומה, זיהה אותה ולמעשה התאהב בקיומה, התמכר לה... זאת כי הבין שהפוטנציה הזו טומנת בחובה את טעם החיים לא רק את החיים... בנקודה הזו התמכר לפוטנציה שבו וביקש להפיק ממנה את התועלת המקסימלית.
על "התועלת המקסימלית" הזו עמד מחבר התורה וביקש להגדירה. למעשה הוא ביקש לבודד אותה מיתר כל הגורמים ולהתבונן בה, אם תרצה - ליצור רגע אינטימי איתה. זו דרכו של מחבר התורה כאשר מבקש להגדיר גורם מסויים, הוא מבודד אותו ורק אז מתבונן בו. כך עשה עם הסטיה שגרמה לאדם להתרחק מהמציאות הפיזיקלית של היקום - היא הנושא המרכזי שלנו, הוא חילק את הסטיה הזאת לחלקים, בודד כל חלק בנפרד והתבונן בו. וכאשר מעיינים בנוסח מחקרו, מבחינים בסדר הכרונולוגי של החלקים שהתבונן בהם. הוא ביקש להטמיע בנו את חשיבות "הסדר" ככלי בלעדי להתבונן בדברים, וכגורם מכריע להבנת מציאות הדברים.
נא לזכור שאנו מנסים להתבונן במופשטת: "צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי". נוכחות זו הופרה לכאורה ע"י האנשים שנפטרו או שנולדו... או אז צץ "הגוף" של שבעת מליארדי בני אדם שחיים כיום על כדור הארץ על אבותיהם וצאצאיהם שיבואו אחריהם, עמד לפני והצהיר: אני הוא הגוף האנושי המשפטי שצופה ברגע זה ביקום המשתרע על מליארדי השנים אחורה ועוד אין סוף השנים קדימה... אבל עם הצהרת הגוף הזה הופיעה קושיה מהותית: והיכן אני אלברט שבות נמצא בגוף הזה? ערכי כאדם בטל בשישים בגוף האין - סופי הזה.
מחבר התורה ענה לי: יש לחזור לגורם "הסדר" בשביל להתבונן במופשטת הזו. החוליה הראשונה במופשטת הזו הופיעה כאשר עמד האדם על הפוטנציה שבו וביקש להפיק ממנה את "התועלת המקסימלית" היינו להפעיל אותה בפול גז... אם כן בשלב הראשון יש לבודד את החוליה הזו בשביל להתבונן בה, ובשלב השני יש לחלק את אותה החוליה לפי סדר כרונולוגי ולהתבונן בכל חלק בנפרד על פי סדר הופעתו. וכשאני אומר לבודד ולחלק ולסדר - אין זה אומר שהדברים התרחשו בהדרגתיות ע"פ הסדר הזה, וכאילו הופיע ראשונה בטבע אדם שזיהה את המרחקים, אחריו הופיע מי שזיהה את הפוטנציאל שבו, ואחריו הופיעו אין ספור אנשים שהוציאו את הפוטנציאל הזה שלב אחר שלב מהכוח אל הפועל ע"פ סדר כרונולוגי כפי שנראה להלן...
ובכן לא ולא, האיבולוציה כשגרה התפתחותית - לא קיימת בטבע כי לא יכולה להתקיים ללא מימד הזמן, ואין קיום לממד הזה בטבע. השרידים הארכיולוגים של "אדם עם זנב" מעידים על חיה בעלת זנב שדומה לאין ערוך לאדם - וישנם היום כאלו - ועומדת עם משפחתה המורחבת גם ברגע זה על מפת היקום. יתכן והזנב שלה התקמט או התכווץ או נעלם באזור זה או אחר של היקום, אולם השושלת שלה חולקת איתנו גם ברגע זה את היקום, אחרת אין הסבר לשרידיה שנמצאו במרחק של מליוני השנים מאיתנו. עצם הימצאותה באזור גאוגרפי מסויים - מחייב את הימצאותה בכל אזורי המפה באחת, כי לא ניתן לחלק את הפועל "להיות" לחלקים, גם לא ניתן להעלים ממנו את אחד החלקים...
ובחזרה לאדם בו אנו מתבוננים כרגע - הוא אותו האדם שעומד ברגע זה ממש על היקום וצופה בו ממרחק של מליארדי שנים אחורה או קדימה - תלוי במיקום הגיאוגרפי שלו על מפת היקום. אומנם לא ניתן לחלק את מהות האדם הזה לחלקים ולהתבונן בכל חלק בנפרד, ולמעשה לא ניתן להתבונן אף במעברים שחולף עליהם לכאורה, מעובר עד לבוגר, כי מעברים אלו שמרחקים אדירים מפרידים ביניהם - מייצגים את האזורים השונים שעומד עליהם ולא את השינויים שעוברים עליו.
ולמרות זאת מצא מחבר התורה דרך עיונית - דרכה ניתן להתבונן באדם הזה ולעמוד על מאפייניו, ולמעשה מדובר בתרגיל מחשבתי לכל דבר בו עוצרים את מכונת היקום לרגע קט ומתבוננים באותו האדם שעומד בו ברגע על פני כל היקום. ואם עוצרים את היקום, למה לא לקחת לאדם הזה תמונה ולחלק אותה לחלקים... למעשה גזירת התמונה לחלקים מציינת את השלב השני של התרגיל המחשבתי.
נחזור למופשטת שלנו ולהפרכה המיידית שעולה ממנה: "צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי". מופשטת זו הופרה ע"י אימי הצופה שהסתלקה מהעולם וע"י ביתי שהגיחה לעולם שנתיים לאחר מכן. שתיהן סימנו, כל אחת בדרכה, את קיום מימד הזמן המתקתק ביקום ומגדיר את נוכחות האדם בו. בנקודה זו צץ הגוף האנושי הפרוש על פני היקום במלואו וצופה בו במרחק של מליארדי השנים אחורה וקדימה ולצדדים... אומנם הגוף הזה החזיר למופשטת את הצבע הוורוד ללחיים, אך על חשבון הצבע של הלחיים שלי... הרגשתי אובדן במרחב הגוף העצום הזה ואף תחושת ניכור לבשה אותי: מי יזהה את ערכי כאדם בגוף האין סופי זה...
ברגע מבוכה זה, מחבר התורה הציע לחזור לגורם "הסדר" ולהתבונן דרכו במופשטת הזו. הוא השתמש למטרה הזאת בתרגיל מחשבתי שמאפשר להתבונן בגוף אנושי שנע ונד ללא הרף על פני יקום אין סופי... הוא עצר לרגע את מכונת היקום, לקח לגוף הזה תמונה המשתרעת על פני כל היקום, והתבונן בה... הוא ראה בתמונה אדם הטמונה בו פוטנציה יחידה במינה שתאפשר לו להבחין במלוא שיעור ממד המרחק במרחב - לא רק בחלקו, והאדם הזה עמד על הפוטנציה הזו וביקש להפיק ממנה את "התועלת המקסימלית", ללחוץ באמצעותה על הדוושה פול גז... הוא רצה לקפץ למרחקים גדולים יותר מהמרחקים שדינמיקת היקום מציעה לו בפועל. ובעצם, את היכולת לנוע ולצפות למרחקים - הוא זיהה כיכולת ליהנות מהיקום ולאכול את פירותיו, לנצלו, לקפץ ולהתענג עליו, לצרוך אותו.
זו היתה החוליה הראשונה שהבחין בה מחבר התורה ובודד אותה מתוך תמונת האדם הנייחת, אותה גזר מהיקום כאשר עצר את מנועיו לרגע קט... וגם את החוליה הזו ביקש מחבר התורה לפרק לחלקים, לבודדם ולהתבונן בכל אחד בנפרד, כי הרי יש בידו תמונה נייחת שמאפשרת כל חלוקה...
שבעת הפסוקים להלן מתעדים את רשמי הניתוח האנטומי שביצע מחבר התורה בחולית "התועלת המקסימלית", ואני מעדיף לכנותה "כתכונת הצריכה" שפרחה באדם כאשר זיהה את הפוטנציה שבו ויצא עימה לצרוך את העולם, מה שנקרא בימינו - לצאת לשופינג.
יח ויאמר יהוה אלהים, לא - טוב היות האדם לבדו, אעשה - לו עזר כנגדו. יט ויצר יהוה אלהים מן - האדמה כל - חית השדה ואת כל - עוף השמים, ויבא אל - האדם לראות מה - יקרא - לו, וכל אשר יקרא - לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל - הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה, ולאדם לא - מצא עזר כנגדו. כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על - האדם ויישן, ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן יהוה אלהים את - הצלע אשר - לקח מן - האדם לאשה, ויבאה אל - האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה - זאת. כד על - כן, יעזב - איש את - אביו ואת - אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
בחלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה - יום7" עמדתי ארוכות על התחלת הפסוקים האלה, שמבחין דרכם מחבר התורה בתולדות תכונת "הצרכנות" שנצפתה באדם, וכאמור עצרתי שם באמצע המלאכה מסיבות אישיות והינה אני כאן שוב עם אותם הפסוקים ואותה התכונה, אולם וכפי שאמרתי אינני מתכוון להמשיך כאן את המלאכה כי - אם באתי לכאן בשביל להציץ בתולדות תכונת הצרכנות באופן כללי מבלי להכנס לפרטיה, זאת כי התכונה הזאת מטילה אור על המונח "גוף האדם" המשתרע על פני כל היקום, ועוזרת לי להבין את המופשטת שהגוף הזה משחק את התפקיד הראשי בה: "צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי".
אולם על מונח אחד שנזכר בפסוקים שלעיל - אני צריך לעמוד ולסרוק באופן מרוכז, כי הוא מהווה חוליה מקשרת בין כל תכני המופשטת. היקום שלנו, ציינתי, הוא יקום דינמי שפועלים על החומר שבו כוחות טבע הנקראים בלשון התורה "צבאות יהוה". צבאות מלשון כוחות, והמונח יהוה מייצג את הדינמיקה של הכוחות האלה, ללא הבנת הדינמיקה הזאת אני אבוד בעולם ואין לי מה לחפש בו, לכן עומל האדם מעודו על זיהוי כוחות היקום, וזאת בשביל לרתום אותם לעגלתו ולדהור...
אני צריך איפוא להבין את המציאות בה אני חי, וכאן בא מחבר התורה ואמר לי שלמעשה המציאות שלי אינה מסתכמת בסביבה בה אני חי, וכוחות הטבע הפועלים עלי ועל הסביבה שלי מקורם למעשה בכל היקום ולא רק במערכת השמש או בגלקסית שביל החלב... וזה דבר מובן וקליט היום, כולנו יודעים כי ישנם ליד הגלקסיה שלנו עוד אין סוף גלקסיות שאינם פזורים באופן אקראי, אלא מוחזקות ביחד ע"י כוח כבידה משותף והדדי, כך נוצרים הצבירים שמאפשרים לגלקסיות להמצא בקבוצות, וסביר להניח שקיימים גם כוחות הדדיים בין צבירי הגלקסיות... האדם הצביע בעת החדשה על קיום כוחות כאלה הפועלים בתוך הגלקסיות וביניהם, אולם עוד לא עמד עליהם באופן מדויק לכן כינה אותם כאפלים, האנרגיה האפלה והחומר האפל...
אם כן ואם קיים כוח כלשהו המשפיע על הגלקסיה שלי, הווה אומר שאותו הכוח משפיע על מערכת השמש שלי ועל כדור הארץ שלי ועל הסביבה שלי. למעשה ההכללה הגורפת של מחבר התורה היא מבחינת מוסכמה היום, אכן וללא ספק כוחות הטבע הפועלים על הסביבה שלנו מקורם בכוחות אין סופיים שגם מערכת השמש מושפעת מהם וגם גלקסית שביל החלב... ואולם מחבר התורה לא הסתפק בהכללה הגורפת הזאת והדביק בזנבה עוד הכללה גדולה ממנה: למעשה כל הכוחות הפועלים ביקום - פועלים בו בזמן בכל מרחב היקום. אני מהנהן בראשי כאות להסכמה עם תהייה לצידה: כמובן שהכוחות הנמצאים ביקום - פועלים בו בזמן בכל מרחב היקום... מה החידוש?
וכאן מחכה לי ההכללה הגורפת האמיתית: משמעות הדברים שכל המתרחש ביקום כתוצאה מהכוחות האלה, מתרחש בהבזק אחד בכל מרחב היקום ואין מעבר להבזק הזה מאומה, כי אילו היקום היה סופי - היה צורך בעוד הבזק ועוד הבזק בשביל שהכוחות יתחילו לפעול שוב ושוב כאשר מגיעה שרשרת הפעולה שלהם לסוף היקום, אולם ובגלל שהיקום הוא אין סופי, ההבזק הזה ממשיך לפעול לאין סוף מבלי הצורך בעוד הבזק. הווה אומר שכל מה שמתרחש ביקום - מתרחש בהבזק אחד ולמעשה אין ביקום עבר הווה ועתיד, יש רק הבזק של כוחות שמתרחש ממש ברגע זה, רגע שלא מסתיים לעולם. וזה מביא אותנו למסקנה המעשית: אין זמן ביקום יש רק מרחקים שאנו מודדים אותם ביחידות הזמן שלנו. הווה אומר, וזו המסקנה המסכמת, שבהבזק רגע זה ממש, מתרחש אי שם ביקום את מה שאנחנו חושבים שהתרחש לפני מליארדי השנים... וגם העתיד הרחוק ביותר בעינינו מתרחש ברגע זה של ממש. אין רגע אחר, אין שביב אחר, אין הבזק אחר, תבחרו לכם את הכינוי המתאים.
זו המציאות שלנו, של האדם ושל כל עצם וחלקיק בעולם. אולם כאן ניצב בפני מכשול מחשבתי: הכיצד אני יכול לצפות ביקום ואיזה ערך יש לצפיה שלי? ובעצם איזה ערך יש לקיום שלי, להשפעה שלי... כי הרי אם אני כאדם נמצא בו ברגע בכל היקום וצופה בהבזק של שנייה על המתרחש בכל היקום - הווה אומר שאני צופה בהבזק של רגע זה ביקום ומסיים בו ברגע את צפייתי, רוצה להגיד שהמסקנה החד משמעית היא שלא יכול להיות לי מעמד של צופה כי אינני צופה בפועל בשום דבר, הכל מתחיל ונגמר בהבזק של שניה.
ואכן הוא הדבר, למסקנה שלי תוקף גם אם היקום הוא בעל מימדים של מליארדי מליארדי השנים אחורה ומליארדי מליארד השנים קדימה, כי הכוח הפועל על השטח האדיר הזה בהבזק אחד - יסתיים בהכרח בו ברגע, ואני אחוש את הסיום הזה מכל נקודה שאני עומד עליה ביקום, הווה אומר שבעצם לא אחוש שום כוח ושום דבר כי "הבזק" של ההתרחשות מתחיל ומסתיים בו בזמן.
לאמיתו של דבר, אני חש בכוח הפועל בהבזק אחד על היקום רק בגלל תכונת "האין - סופיות" של היקום, ולא בגלל מימדיו האדירים - יהיו אשר יהיו. בזכות התכונה הזאת ורק בזכותה אני צופה במתרחש בהבזק הזה, חש בו, וגם יש לי את ההזדמנות מכל נקודה שאמצא בה להתערב ולשנות את המסלול האין סופי של היקום הפועלים עליו חוקי הטבע באותו הבזק, כי הרי אני הוא הגורם היחיד המודע לקיומו ביקום ויכול לצפות באותו היקום. ובנוסף גם יכול להרים את ידו או להורידה, הווה אומר שיכול להתנגד לכוחות הפועלים עליו - לא רק להתיישר איתם.
המסקנה העולה מזאת היא, שהכוחות הזרים שמפעיל הצופה, מתמזגים עם הכוחות הקיימים של הטבע ומשנים את מסלולם האין סופי, וזאת כי הכוחות הזרים נכנסים למצבת הכוחות הקיימים בטבע ומתמזגים איתם באותו הבזק, היקום במלואו משתנה עם כל הרמת יד. משמעות המסקנה היא שכוחות הטבע הם אלה שמתיישרים עם כל הרמת יד אנושית, ומסקנה מציאותית זו מרחיקת לכת.
כפי שהזכרתי לעיל, הטבע הוא דומיננטי וכוחותיו פועלים באחת על כל העצמים הקיימים ביקום, מרמת החלקיק ועד לצבירי הגלקסיות... מובן הוא שגם האדם הוא חלק מהעצמים של היקום שפועלים עליו כוחות הטבע, אולם הוא "העצם" היחיד בטבע שיכול להבחין במלוא ממד המרחק הקיים במרחב - לא רק בחלקו, ובזאת מתגלמת הפוטנציה הטמונה בו שהבחין בקיומה, זיהה אותה ולמעשה התאהב בקיומה, התמכר לה... זאת כי הבין שהפוטנציה הזו טומנת בחובה את טעם החיים לא רק את החיים... בנקודה הזו התמכר לפוטנציה שבו וביקש להפיק ממנה את התועלת המקסימלית.
על "התועלת המקסימלית" הזו עמד מחבר התורה וביקש להגדירה. למעשה הוא ביקש לבודד אותה מיתר כל הגורמים ולהתבונן בה, אם תרצה - ליצור רגע אינטימי איתה. זו דרכו של מחבר התורה כאשר מבקש להגדיר גורם מסויים, הוא מבודד אותו ורק אז מתבונן בו. כך עשה עם הסטיה שגרמה לאדם להתרחק מהמציאות הפיזיקלית של היקום - היא הנושא המרכזי שלנו, הוא חילק את הסטיה הזאת לחלקים, בודד כל חלק בנפרד והתבונן בו. וכאשר מעיינים בנוסח מחקרו, מבחינים בסדר הכרונולוגי של החלקים שהתבונן בהם. הוא ביקש להטמיע בנו את חשיבות "הסדר" ככלי בלעדי להתבונן בדברים, וכגורם מכריע להבנת מציאות הדברים.
נא לזכור שאנו מנסים להתבונן במופשטת: "צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי". נוכחות זו הופרה לכאורה ע"י האנשים שנפטרו או שנולדו... או אז צץ "הגוף" של שבעת מליארדי בני אדם שחיים כיום על כדור הארץ על אבותיהם וצאצאיהם שיבואו אחריהם, עמד לפני והצהיר: אני הוא הגוף האנושי המשפטי שצופה ברגע זה ביקום המשתרע על מליארדי השנים אחורה ועוד אין סוף השנים קדימה... אבל עם הצהרת הגוף הזה הופיעה קושיה מהותית: והיכן אני אלברט שבות נמצא בגוף הזה? ערכי כאדם בטל בשישים בגוף האין - סופי הזה.
מחבר התורה ענה לי: יש לחזור לגורם "הסדר" בשביל להתבונן במופשטת הזו. החוליה הראשונה במופשטת הזו הופיעה כאשר עמד האדם על הפוטנציה שבו וביקש להפיק ממנה את "התועלת המקסימלית" היינו להפעיל אותה בפול גז... אם כן בשלב הראשון יש לבודד את החוליה הזו בשביל להתבונן בה, ובשלב השני יש לחלק את אותה החוליה לפי סדר כרונולוגי ולהתבונן בכל חלק בנפרד על פי סדר הופעתו. וכשאני אומר לבודד ולחלק ולסדר - אין זה אומר שהדברים התרחשו בהדרגתיות ע"פ הסדר הזה, וכאילו הופיע ראשונה בטבע אדם שזיהה את המרחקים, אחריו הופיע מי שזיהה את הפוטנציאל שבו, ואחריו הופיעו אין ספור אנשים שהוציאו את הפוטנציאל הזה שלב אחר שלב מהכוח אל הפועל ע"פ סדר כרונולוגי כפי שנראה להלן...
ובכן לא ולא, האיבולוציה כשגרה התפתחותית - לא קיימת בטבע כי לא יכולה להתקיים ללא מימד הזמן, ואין קיום לממד הזה בטבע. השרידים הארכיולוגים של "אדם עם זנב" מעידים על חיה בעלת זנב שדומה לאין ערוך לאדם - וישנם היום כאלו - ועומדת עם משפחתה המורחבת גם ברגע זה על מפת היקום. יתכן והזנב שלה התקמט או התכווץ או נעלם באזור זה או אחר של היקום, אולם השושלת שלה חולקת איתנו גם ברגע זה את היקום, אחרת אין הסבר לשרידיה שנמצאו במרחק של מליוני השנים מאיתנו. עצם הימצאותה באזור גאוגרפי מסויים - מחייב את הימצאותה בכל אזורי המפה באחת, כי לא ניתן לחלק את הפועל "להיות" לחלקים, גם לא ניתן להעלים ממנו את אחד החלקים...
ובחזרה לאדם בו אנו מתבוננים כרגע - הוא אותו האדם שעומד ברגע זה ממש על היקום וצופה בו ממרחק של מליארדי שנים אחורה או קדימה - תלוי במיקום הגיאוגרפי שלו על מפת היקום. אומנם לא ניתן לחלק את מהות האדם הזה לחלקים ולהתבונן בכל חלק בנפרד, ולמעשה לא ניתן להתבונן אף במעברים שחולף עליהם לכאורה, מעובר עד לבוגר, כי מעברים אלו שמרחקים אדירים מפרידים ביניהם - מייצגים את האזורים השונים שעומד עליהם ולא את השינויים שעוברים עליו.
ולמרות זאת מצא מחבר התורה דרך עיונית - דרכה ניתן להתבונן באדם הזה ולעמוד על מאפייניו, ולמעשה מדובר בתרגיל מחשבתי לכל דבר בו עוצרים את מכונת היקום לרגע קט ומתבוננים באותו האדם שעומד בו ברגע על פני כל היקום. ואם עוצרים את היקום, למה לא לקחת לאדם הזה תמונה ולחלק אותה לחלקים... למעשה גזירת התמונה לחלקים מציינת את השלב השני של התרגיל המחשבתי.
נחזור למופשטת שלנו ולהפרכה המיידית שעולה ממנה: "צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי". מופשטת זו הופרה ע"י אימי הצופה שהסתלקה מהעולם וע"י ביתי שהגיחה לעולם שנתיים לאחר מכן. שתיהן סימנו, כל אחת בדרכה, את קיום מימד הזמן המתקתק ביקום ומגדיר את נוכחות האדם בו. בנקודה זו צץ הגוף האנושי הפרוש על פני היקום במלואו וצופה בו במרחק של מליארדי השנים אחורה וקדימה ולצדדים... אומנם הגוף הזה החזיר למופשטת את הצבע הוורוד ללחיים, אך על חשבון הצבע של הלחיים שלי... הרגשתי אובדן במרחב הגוף העצום הזה ואף תחושת ניכור לבשה אותי: מי יזהה את ערכי כאדם בגוף האין סופי זה...
ברגע מבוכה זה, מחבר התורה הציע לחזור לגורם "הסדר" ולהתבונן דרכו במופשטת הזו. הוא השתמש למטרה הזאת בתרגיל מחשבתי שמאפשר להתבונן בגוף אנושי שנע ונד ללא הרף על פני יקום אין סופי... הוא עצר לרגע את מכונת היקום, לקח לגוף הזה תמונה המשתרעת על פני כל היקום, והתבונן בה... הוא ראה בתמונה אדם הטמונה בו פוטנציה יחידה במינה שתאפשר לו להבחין במלוא שיעור ממד המרחק במרחב - לא רק בחלקו, והאדם הזה עמד על הפוטנציה הזו וביקש להפיק ממנה את "התועלת המקסימלית", ללחוץ באמצעותה על הדוושה פול גז... הוא רצה לקפץ למרחקים גדולים יותר מהמרחקים שדינמיקת היקום מציעה לו בפועל. ובעצם, את היכולת לנוע ולצפות למרחקים - הוא זיהה כיכולת ליהנות מהיקום ולאכול את פירותיו, לנצלו, לקפץ ולהתענג עליו, לצרוך אותו.
זו היתה החוליה הראשונה שהבחין בה מחבר התורה ובודד אותה מתוך תמונת האדם הנייחת, אותה גזר מהיקום כאשר עצר את מנועיו לרגע קט... וגם את החוליה הזו ביקש מחבר התורה לפרק לחלקים, לבודדם ולהתבונן בכל אחד בנפרד, כי הרי יש בידו תמונה נייחת שמאפשרת כל חלוקה...
שבעת הפסוקים להלן מתעדים את רשמי הניתוח האנטומי שביצע מחבר התורה בחולית "התועלת המקסימלית", ואני מעדיף לכנותה "כתכונת הצריכה" שפרחה באדם כאשר זיהה את הפוטנציה שבו ויצא עימה לצרוך את העולם, מה שנקרא בימינו - לצאת לשופינג.
יח ויאמר יהוה אלהים, לא - טוב היות האדם לבדו, אעשה - לו עזר כנגדו. יט ויצר יהוה אלהים מן - האדמה כל - חית השדה ואת כל - עוף השמים, ויבא אל - האדם לראות מה - יקרא - לו, וכל אשר יקרא - לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל - הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה, ולאדם לא - מצא עזר כנגדו. כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על - האדם ויישן, ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן יהוה אלהים את - הצלע אשר - לקח מן - האדם לאשה, ויבאה אל - האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה - זאת. כד על - כן, יעזב - איש את - אביו ואת - אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
בחלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה - יום7" עמדתי ארוכות על התחלת הפסוקים האלה, שמבחין דרכם מחבר התורה בתולדות תכונת "הצרכנות" שנצפתה באדם, וכאמור עצרתי שם באמצע המלאכה מסיבות אישיות והינה אני כאן שוב עם אותם הפסוקים ואותה התכונה, אולם וכפי שאמרתי אינני מתכוון להמשיך כאן את המלאכה כי - אם באתי לכאן בשביל להציץ בתולדות תכונת הצרכנות באופן כללי מבלי להכנס לפרטיה, זאת כי התכונה הזאת מטילה אור על המונח "גוף האדם" המשתרע על פני כל היקום, ועוזרת לי להבין את המופשטת שהגוף הזה משחק את התפקיד הראשי בה: "צפיה ביקום אין סופי נגזרת מנוכחות קבועה של צופה ביקום האין סופי".
אולם על מונח אחד שנזכר בפסוקים שלעיל - אני צריך לעמוד ולסרוק באופן מרוכז, כי הוא מהווה חוליה מקשרת בין כל תכני המופשטת. היקום שלנו, ציינתי, הוא יקום דינמי שפועלים על החומר שבו כוחות טבע הנקראים בלשון התורה "צבאות יהוה". צבאות מלשון כוחות, והמונח יהוה מייצג את הדינמיקה של הכוחות האלה, ללא הבנת הדינמיקה הזאת אני אבוד בעולם ואין לי מה לחפש בו, לכן עומל האדם מעודו על זיהוי כוחות היקום, וזאת בשביל לרתום אותם לעגלתו ולדהור...
אני צריך איפוא להבין את המציאות בה אני חי, וכאן בא מחבר התורה ואמר לי שלמעשה המציאות שלי אינה מסתכמת בסביבה בה אני חי, וכוחות הטבע הפועלים עלי ועל הסביבה שלי מקורם למעשה בכל היקום ולא רק במערכת השמש או בגלקסית שביל החלב... וזה דבר מובן וקליט היום, כולנו יודעים כי ישנם ליד הגלקסיה שלנו עוד אין סוף גלקסיות שאינם פזורים באופן אקראי, אלא מוחזקות ביחד ע"י כוח כבידה משותף והדדי, כך נוצרים הצבירים שמאפשרים לגלקסיות להמצא בקבוצות, וסביר להניח שקיימים גם כוחות הדדיים בין צבירי הגלקסיות... האדם הצביע בעת החדשה על קיום כוחות כאלה הפועלים בתוך הגלקסיות וביניהם, אולם עוד לא עמד עליהם באופן מדויק לכן כינה אותם כאפלים, האנרגיה האפלה והחומר האפל...
אם כן ואם קיים כוח כלשהו המשפיע על הגלקסיה שלי, הווה אומר שאותו הכוח משפיע על מערכת השמש שלי ועל כדור הארץ שלי ועל הסביבה שלי. למעשה ההכללה הגורפת של מחבר התורה היא מבחינת מוסכמה היום, אכן וללא ספק כוחות הטבע הפועלים על הסביבה שלנו מקורם בכוחות אין סופיים שגם מערכת השמש מושפעת מהם וגם גלקסית שביל החלב... ואולם מחבר התורה לא הסתפק בהכללה הגורפת הזאת והדביק בזנבה עוד הכללה גדולה ממנה: למעשה כל הכוחות הפועלים ביקום - פועלים בו בזמן בכל מרחב היקום. אני מהנהן בראשי כאות להסכמה עם תהייה לצידה: כמובן שהכוחות הנמצאים ביקום - פועלים בו בזמן בכל מרחב היקום... מה החידוש?
וכאן מחכה לי ההכללה הגורפת האמיתית: משמעות הדברים שכל המתרחש ביקום כתוצאה מהכוחות האלה, מתרחש בהבזק אחד בכל מרחב היקום ואין מעבר להבזק הזה מאומה, כי אילו היקום היה סופי - היה צורך בעוד הבזק ועוד הבזק בשביל שהכוחות יתחילו לפעול שוב ושוב כאשר מגיעה שרשרת הפעולה שלהם לסוף היקום, אולם ובגלל שהיקום הוא אין סופי, ההבזק הזה ממשיך לפעול לאין סוף מבלי הצורך בעוד הבזק. הווה אומר שכל מה שמתרחש ביקום - מתרחש בהבזק אחד ולמעשה אין ביקום עבר הווה ועתיד, יש רק הבזק של כוחות שמתרחש ממש ברגע זה, רגע שלא מסתיים לעולם. וזה מביא אותנו למסקנה המעשית: אין זמן ביקום יש רק מרחקים שאנו מודדים אותם ביחידות הזמן שלנו. הווה אומר, וזו המסקנה המסכמת, שבהבזק רגע זה ממש, מתרחש אי שם ביקום את מה שאנחנו חושבים שהתרחש לפני מליארדי השנים... וגם העתיד הרחוק ביותר בעינינו מתרחש ברגע זה של ממש. אין רגע אחר, אין שביב אחר, אין הבזק אחר, תבחרו לכם את הכינוי המתאים.
זו המציאות שלנו, של האדם ושל כל עצם וחלקיק בעולם. אולם כאן ניצב בפני מכשול מחשבתי: הכיצד אני יכול לצפות ביקום ואיזה ערך יש לצפיה שלי? ובעצם איזה ערך יש לקיום שלי, להשפעה שלי... כי הרי אם אני כאדם נמצא בו ברגע בכל היקום וצופה בהבזק של שנייה על המתרחש בכל היקום - הווה אומר שאני צופה בהבזק של רגע זה ביקום ומסיים בו ברגע את צפייתי, רוצה להגיד שהמסקנה החד משמעית היא שלא יכול להיות לי מעמד של צופה כי אינני צופה בפועל בשום דבר, הכל מתחיל ונגמר בהבזק של שניה.
ואכן הוא הדבר, למסקנה שלי תוקף גם אם היקום הוא בעל מימדים של מליארדי מליארדי השנים אחורה ומליארדי מליארד השנים קדימה, כי הכוח הפועל על השטח האדיר הזה בהבזק אחד - יסתיים בהכרח בו ברגע, ואני אחוש את הסיום הזה מכל נקודה שאני עומד עליה ביקום, הווה אומר שבעצם לא אחוש שום כוח ושום דבר כי "הבזק" של ההתרחשות מתחיל ומסתיים בו בזמן.
לאמיתו של דבר, אני חש בכוח הפועל בהבזק אחד על היקום רק בגלל תכונת "האין - סופיות" של היקום, ולא בגלל מימדיו האדירים - יהיו אשר יהיו. בזכות התכונה הזאת ורק בזכותה אני צופה במתרחש בהבזק הזה, חש בו, וגם יש לי את ההזדמנות מכל נקודה שאמצא בה להתערב ולשנות את המסלול האין סופי של היקום הפועלים עליו חוקי הטבע באותו הבזק, כי הרי אני הוא הגורם היחיד המודע לקיומו ביקום ויכול לצפות באותו היקום. ובנוסף גם יכול להרים את ידו או להורידה, הווה אומר שיכול להתנגד לכוחות הפועלים עליו - לא רק להתיישר איתם.
המסקנה העולה מזאת היא, שהכוחות הזרים שמפעיל הצופה, מתמזגים עם הכוחות הקיימים של הטבע ומשנים את מסלולם האין סופי, וזאת כי הכוחות הזרים נכנסים למצבת הכוחות הקיימים בטבע ומתמזגים איתם באותו הבזק, היקום במלואו משתנה עם כל הרמת יד. משמעות המסקנה היא שכוחות הטבע הם אלה שמתיישרים עם כל הרמת יד אנושית, ומסקנה מציאותית זו מרחיקת לכת.
050-3331-331